הברכה על השמחה בפרי החדש

א. במסכת עירובין מבואר דין ברכת שהחיינו על "קָרָא חדְתָּא", ופירש רש"י: "כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אני אומר זמן" [מברך שהחיינו]. ומבואר בדבריו כי מברכים שהחיינו על פרי חדש כשרואים את הפרי. וכן פסק הרמב"ם (1) "הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחילת ראייתו מברך שהחיינו". אולם הרא"ש (1) כתב: "נהגו העולם לקבוע הברכה בשעה שאוכל ממין חדש", וכן מבואר בתוספות (1). וכדבריהם פסק הטור (2) "ונוהגים עתה שלא לברך עד שעת האכילה [וכך פסק מרן השו"ע (3) סע' ג], והמברך בשעת הראיה לא הפסיד" [וכך פסק מרן הרמ"א שם]. ובטעם הדבר הביא המשנה ברורה (3) ס"ק יא) את דברי המג"א, שיש בני אדם שלא שמחים בראיית פרי חדש אלא רק באכילתו "ולכך נהגו תמיד בזה [דהיינו לברך בשעת האכילה], משום לא פלוג".

ופשטות ביאור מחלוקתם, היות ויסודה של ברכת שהחיינו הוא ההודאה להשי"ת על השמחה שיש לאדם על פירות חדשים, לדעת רש"י והרמב"ם השמחה היא כבר בראיה, ואילו לדעת התוספות והרא"ש בגלל שיש אנשים שאצלם השמחה לא מושלמת אלא באכילת הפרי, לכן נהגו לברך רק בשעת האכילה.

ואם שכח ולא בירך על הראיה הראשונה, כתב רבנו מנוח (1) שאינו מברך בראיה השניה. אולם הרמ"א (3) סע' ג) פסק כדעת האגור המובא בבית יוסף (2) שאם לא בירך בראיה ראשונה יכול לברך בראיה שניה. וביאר המשנה ברורה (3) ס"ק יג) "הרי אנן נהגינן דאין מברכין עד שעת אכילה אף שראה כמה פעמים מקודם". והוסיף המשנה ברורה: "ואם לא בירך בשעת אכילה ראשונה, שוב לא יברך על אכילה שניה. וכל שכן שלא יברך על אותה אכילה עצמה אף שעדיין לא נתעכל הפרי". ואמנם בשער הציון (3) ס"ק טו) הביא את דברי הגר"א בשם מהרי"ל, שיכול לברך על הפרי בפעם השניה אם עדיין שמח לבו מחידוש הפרי [ומכל מקום נראה מדבריו כי למעשה יש להחמיר ולא יברך באופן זה].

ואם התחיל לאכול את הפרי אבל עדיין לא גמר את אכילתו, כתב רבי חיים נאה בספרו קצות השלחן (5) שיכול לברך לברך כל עוד נמשכת האכילה הראשונה, כי עדיין נמשכת השמחה ששמח על אכילת הפרי החדש.

ומאחר ויסוד הברכה הוא השמחה על הפרי החדש, כתבו הראשונים [תרומת הדשן (3) והאגור בשם מהרי"ל המובא בבית יוסף (2), ונפסק בשו"ע (3) סע' ד] שמברך ברכת שהחיינו על כל זן מזנים שונים של פרי אחד אם הם חלוקים בשמם או בטעמם "כי שתי שמחות הן" [כגון תאנים לבנים ותאנים שחורים, שני מיני תפוחים או אגסים]. ובמשנה ברורה (3) ס"ק יד) הביא מדברי הגר"א והחכם צבי שפקפקו בדין זה, ולא הכריע [ועי' בספר וזאת הברכה (13 סע' א; ד"ה עוד מדיני שהחיינו) הלכות ברכות הנהנין, מאת הרב אלכסנדר מנדלבוים, ירושלים תשס"ב) במה שכתב להלכה ולמעשה בדין זה].

שהחיינו על פרי חדש – רשות ולא חובה

ב. בסוגית הגמרא בעירובין (1) מבואר כי ברכת שהחיינו על פרי חדש היא "רשות" ולא חובה, אולם לא נתברר האם הרשות בעצם הברכה [כשאוכל פרי חדש אינו חייב לברך שהחיינו], או בגוף האכילה [שאינו צריך לחַזֶר אחרי פירות חדשים כדי לברך עליהם שהחיינו, אבל עצם הברכה היא חובה בראיה או באכילה].

רבינו אברהם ב"ר יצחק מנרבונה כתב בספר האשכול (1) כמו הצד השני: "דאי בעי חזי ליה ואי בעי לא חזי ליה, ולאפוקי מחובה דלא בעי מיהדר עלויה, ואינה חובה כזמן דראש השנה ויום הכפורים ושאר המועדות", והיינו שהרשות בגוף האכילה, שאינו מחוייב לאכול פרי חדש, אבל אם אוכלו חייב לברך שהחיינו.

אולם הבית יוסף (2) סע' ז סוף ד"ה דע) הבין מדברי הרשב"א כמו הצד הראשון, שדברי הגמרא כפשוטם, ועצם הברכה על פרי חדש אינה חובה אלא רשות. וכן פסק המשנה ברורה (3) ס"ק ט) "ואינה אלא רשות, דאי לא מברך לא מענש, ומכל מקום ראוי שלא לבטלה". יחד עם זאת, בירושלמי (1) מובא כי "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל" [שחטא על נפשו שסיגפה חינם, קרבן עדה שם]. ורבי אלעזר "חשש להדא שמועתא" והיה "מקבץ פרוטות לקנות בהם מכל דבר המתחדש פעם אחת בשנה. לשון אחר, עשה כן לברך שהחיינו וליתן שבח והודיה לה' על שברא בריות טובות ליהנות בה" [קרבן העדה שם]. ובשנה ברורה (4) ס"ק יט) הביא להלכה את דברי הירושלמי.

והחתם סופר (5) כתב דעה שלישית, שכוונת הגמרא "רשות" – שתלוי בדעת כל אדם לדון בעצמו אם נהנה או לא. וכאשר נהנה אין ברכתו רשות אלא חובה, אך אם יודע בעצמו שנהנה ואינו מברך הרי הוא חוטא [וביאר ביסוד זה את חידושו של הב"ח (3) כי בברכת שהחיינו לא נאמר דין "ספק ברכות להקל", היות והברכה "באה על שמחת לבו של אדם, יכול לברך אע"פ שאינו ודאי חייב לברך, דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה שהחייו וקיימו עד הזמן הזה"].

ובאמת הגר"ש ואזנר חידש לדינא בשו"ת שבט הלוי (7) "דשהחיינו בא בעיקרו על שמחת הלב של צמיחת פרי החדש, ומי שיודע באמת בנפשו שאינו שמח כלל, אסור לו לברך [והוסיף: "לכן הרבה גדולים לא ברכו רק על ז' המינים, ואחרים רק על פירות האילן, ומסתמא היינו משום שזה היה שמחת לבם, אבל לא על שאר מינים אע"פ שמעיקר הדין על כולם מברכים"]. אולם בספר  וזאת הברכה (12 סע' א) הביא בשם סע' אם דש]  על לא תשא אם הו שמח ומברך לו יתעלה שהחיינו וקיימו עד הזמן הזההגרי"ש אלישיב ["אחד מגדולי הדור"] והגר"ח קנייבסקי שמברך גם אם אינו מרגיש שמחה כשאוכל פרי חדש,  מכיון שכך קבעו חז"ל, ואם כן מסתמא יש לו שמחה אע"פ שאינו חש השמחה כל כך בפועל.

ברכת הנהנין או ברכת השבח [סדר הברכה]

ד. המשנה ברורה (3) ס"ק יא) הביא את מחלוקת אחרונים האם מברכים שהחיינו קודם ברכת הפרי, או שמברך על הפרי ואחר כך מברך שהחיינו ואוכל הפרי, ופסק כדעת הפרי מגדים "דלכתחילה נכון לברך שהחיינו קודם, ואחר כך יברך ברכה הראויה לה. והוא הדין אם טועם מעט ואחר כך מברך שהחיינו, אפשר דגם זה טוב הוא. ובדיעבד אם בירך שהחיינו אחר הברכה שבירך על האכילה, קודם שהתחיל לטעום, גם כן אין זה הפסק". ובספר וזאת הברכה (12) סע' ו) כתב כי מנהג העולם לברך תחילה על הפרי ורק אחר כך לברך שהחיינו, עי"ש בדבריו.

ובספר שביבי אש (9) דן רבי שמואל אליעזר שטרן [רב מערב בני ברק] כתב לבאר את דברי הפמ"ג, בהקדם בירור מחלוקת הראשונים והאחרונים האם גדר ברכות הנהנין הוא ברכת הנהנין או ברכת השבח, ונפק"מ שאם יסוד הברכה מדין ברכת הנהנין, צריך לברך "עובר לעשייתן". וממה שכתב הפמ"ג שאם טועם מעט ואחר כך מברך שהחיינו "אפשר דגם זה טוב הוא", מוכח שאין הברכה בגדר ברכת הנהנין, שהרי ודאי אסור לאכול קצת לפני ברכת הנהנין. ועי"ש בדבריו, שבין אם זו ברכת הנהנין ובין אם זו ברכת השבח, ודאי שעיקר הברכה תלוי בשמחה על הפרי.

• • •

ברכת שהחיינו על פירות המצויים כל השנה

ד. ברמב"ם (1) ובשו"ע (3) סע' ג) נפסק כי הברכה על פרי חדש היא בתנאי שהוא "מתחדש משנה לשנה", ומתוך כך פסק בשו"ע (4) סע' ו) כי "פרי שאינו מתחדש משנה לשנה, אפילו אם יש ימים רבים שלא אכל ממנו, אינו מברך שהחיינו". והרמ"א (2) הוסיף: "פרי שמתחדש ב' פעמים בשנה, מברכים עליו שהחיינו. אבל שאין לו זמן קבוע לגידולו, אין מברכים עליו. לכן אין מברכים שהחיינו על ירק חדש, דעומד כל השנה בקרקע".

ובמשנה ברורה (4) ס"ק יח) הביא את דברי המג"א שכתב  "דכוונת רמ"א במה שכתב דעומד כל השנה בקרקע, היינו שמטמינים אותו בקרקע בבורות, ועומד כל ימות השנה ואינו ניכר בין ירק חדש שגדל בשנה זו לישן שגדל אשתקד, משא"כ פירות אע"ג דיש מטמינין אותן הו"ל מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן להו". ומתוך כך נקט המשנ"ב שאין לברך שהחיינו על תפוחי אדמה, הנשמרים באמצעי שימור המאפשרים את אספקתם במשך כל ימות השנה. וביאר האגרות משה (6) בטעם הדבר, כי אין שמחה בחידושם מאחר והם מצויים תדיר, יעו' בדבריו.

ומדברים אלו דנו הפוסקים האם מברכים שהחיינו על הפירות והירקות המצויים בשווקים ובחנויות לאורך כל ימות השנה, וכתבו שמותר לברך רק אם ניכרים היטב בטעמם ומראיתם. וראה סיכום דברי הפוסקים בנדון זה בפסקי תשובות (11) ובספר זאת הברכה (12) ועי"ש בנדון ברכה על פרי עונתי המיובא ממקום אחר או שנסע שם ואכלו.

• ירקות חשובים – בביאור הלכה (3) סע' א ד"ה פרי) מבואר שמברכים שהחיינו גם על פרי האדמה, כגון דלעת. ואף שבמשנה ברורה (4) ס"ק יח) הביא בשם השל"ה שאין מברכים על שום ירק, בספר וזאת הברכה (12) הביא מדברי הפוסקים לברך למעשה על פירות אדמה חשובים [כגון אבטיח ומלון, עי' בספר הליכות שלמה (5) סע' כ)].
• שהחיינו על פירות מורכבים – בבאר היטב (3) כתב בשם הלכות קטנות שאין מברכים, ובשו"ת יביע אומר (8) הרחיב בבירור הענין, ועי"ש במה שכתב בנדון ברכה על פירות הדר לסוגיהם, וראה סיכום בספר וזאת הברכה (13).
• פירות בוסר – שו"ע (4) סע' ז), וראה בספר וזאת הברכה (13) ד"ה עוד מדיני סע' ד).
• על פרי חדש הטפל לעיקר [אבוקדו מרוח על לחם] – שו"ת אבני ישפה (10) ובספר וזאת הברכה (13) שם סע' ה).
• על פרי מרוסק או שנעשה ממנו מיץ – וזאת הברכה (13) ד"ה עוד מדיני סע' ו).
• פירות כבושים או מיובשים- פסקי תשובות (11) ס"ק יז אות ד).
• האם נפטר בברכת שהחיינו אחת על כמה מינים של פירות חדשים – עי' בשער הציון (3) ס"ק ז) ובאגרות משה (6).
• שני פירות העץ, האחד משבעת המינים והשני טעון ברכת שהחיינו, מי קודם – מעדני יום טוב (10).
• סיכום הכללים ופירוט הפירות והירקות שמברכים עליהם שהחיינו – פסקי תשובות (11) וזאת הברכה (12)-(13).