גדרי אמירת הלל בפסח
ביום הראשון של החג, בחול המועד ובשביעי של פסח
א. בסוגיית הגמרא במסכת ערכין (1) מבואר שאין "גומרים" את ההלל בימי חול המועד ובשביעי של פסח, כי ימי הפסח "אינם חלוקים בקרבנותיהם" [כמו בחג הסוכות, שבכל יום מקריבים קרבן אחר, כי בימי חול המועד ושביעי של פסח מקריבים אותו קרבן], ועל כן אין חיוב אמירת הלל בכל יום בפני עצמו [וביאר בשו"ע הרב [מובא ברץ כצבי (11) אות א] שמאחר ואין בכל יום קרבן בפני עצמו, כל ימי החג "טפלים" ליום הראשון, ובהלל ביום הראשון יצאו ידי חובת ההלל לכל החג].
הבית יוסף (3) הביא עוד טעם מדוע אין חיוב לומר הלל בימי חול המועד ושביעי של פסח בשם "מדרש הרנינו" וז"ל: "לפי שנטבעו המצריים, וכתיב (משלי כד, יז) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח". והוסיף הפרישה (3) "והא דלא גומרים בחול המועד כמו בחג, כתבו מנהגים כדי שלא יהא עדיפא ימי חול המועד מימי יום טוב אחרונים".
הפוסקים נחלקו מהו הטעם העיקרי שאין חיוב לומר הלל בימי חול המועד ושביעי של פסח.
גם הפרישה וכן החק יעקב (4) הביאו הן את הטעם המוזכר בגמרא, והן את הטעם המובא במדרש.
מאידך, הט"ז (4) ס"ק ג) והמשנה ברורה (4) ס"ק ז) הזכירו רק את הטעם המובא במדרש. ותמוה מדוע נצרך הבית יוסף גם לטעם המבואר במדרש, ולא הסתפק בטעם המבואר בגמרא. וביותר פלא על המשנה ברורה שהביא רק את דברי המדרש, וצ"ע.
טעמים נוספים מדוע אין חיוב לגמור הלל בימי חול המועד ושביעי של פסח, הובאו בדברי כף החיים (3).
- הכל בו כתב: "דאין חיוב מצה אלא בלילות ראשונות, משא"כ סוכות כל שבעה ימים". כלומר, חיוב אמירת הלל בפסח תלוי בחיוב אכילת המצה, וכשם שמהתורה יש חיוב אכילת מצה רק ביום טוב הראשון של פסח, כך גם חיוב אמירת ההלל הוא רק ביום טוב הראשון של פסח.
- בשער הכוונות כתב: "שכל האורות שנכנסו בליל פסח מתקיימים כל הלילה וכל יום ראשון של פסח ולכן אומרים הלל גמור ביום ראשון של פסח, ואחר כך מסתלקים [האורות] לגמרי וחוזרים ליכנס בסדר המדרגות, מדרגה אחר מדרגה על ידי ספירת העומר עד חג השבועות. ולכן אין אומרים בשאר ימי הפסח הלל גמור אלא בדילוג".
- הכף החיים כתב סיבה נוספת על דרך הקבלה: "בתיקונים כתב, אמרין הלל גמור והלל שאינו גמור בפסח לקבל מצה שלימה ומצה פרוסה". כלומר, כשם שבליל הסדר יש דין של "מצה שלימה" ו"מצה פרוסה", כך גם באמירת הלל בימי חג הפסח, יש דין לומר הלל "שלם" ביום טוב הראשון, וחצי הלל בשאר ימות החג.
הלל בפסח – הודאה על יציאת מצרים או מדין ה"מועד"
ב. דברי הט"ז (4) והמשנה ברורה (4) שהביאו רק את הטעם המבואר במדרש, מבוארים על פי דברי הטורי אבן (2) שיש שני טעמים לחיוב אמירת הלל: [א] בכל אחד מהמועדים יש חיוב לומר הלל מדין ה"מועד", ולכן אומרים הלל ביום טוב הראשון של פסח, בשבועות ובסוכות. [ב] חיוב אמירת הלל מדין "הודאה" על נס, ולכן אומרים הלל בליל יום טוב ראשון של הפסח, כהודאה על יציאת מצרים, ובחנוכה כהודאה על הנסים והנפלאות שהיו. ומסיבה זו יש חיוב לומר הלל בפורים [ולכן בעת קריאת המגילה יוצאים ידי חיוב אמירת ההלל].
ועל פי זה מובן מדוע יש צורך בשני טעמים להסביר מדוע אין חיוב אמירת הלל בשביעי של פסח. ראשית, משום שאין חיוב מדין המועד, מדברי הגמרא, שאין ימי חג הפסח חלוקים בקרבנותיהם. ושנית, גם אין חיוב הודאה על נס קריאת ים סוף, מדברי המדרש, שלא ראוי לומר שירה כאשר מעשי ידי הקב"ה טובעים בים סוף. וכן ביאר רבי בצלאל ז'ולטי [רבה של ירושלים] בספרו משנת יעבץ (5) שהמדרש בא לומר לנו שאע"פ שמצד חיוב המועד אין גומרים את ההלל בשביעי של פסח כמבואר בגמרא בערכין "דפסח אין חלוקים בקרבנותיהם", וכבר יצאו בהלל של יו"ט הראשון "אבל משום הנס שהיה ביום שביעי של פסח [לכאורה היה צריך להיות ש] יהיו גומרים בו את ההלל כמו שגומרים את ההלל בחנוכה משום הנס. ואשר על כן אמרו [במדרש] עוד טעם, שבשביעי של פסח אין גומרים ההלל משום דמעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, והיינו שהוא טעם למה אין גומרים את ההלל בשביעי של פסח משום הנס של קריעת ים סוף". ולפי זה יש לומר שהט"ז והמשנה ברורה הזכירו רק את הטעם "מפני שביום שביעי של פסח נטבעו המצרים" – כי הם מבארים מדוע בשביעי של פסח קוראים הלל "בדילוג" ולא "גומרים" את ההלל. ואמנם רק טעם זה מיישב מדוע אין "גומרים" את ההלל בשביעי של פסח [ובחול המועד לא גומרים את ההלל, "כדי שלא יהא עדיפא ימי חול המועד מימי יום טוב אחרונים", כמבואר לעיל].
אמירת הלל "בדילוג" בחול המועד פסח – מנהג או חיוב
ג. כאמור לעיל, בימי חול המועד ושביעי של פסח אין אומרים הלל שלם, אלא "בדילוג" [חצי הלל]. ויש לברר, האם בימים אלו יש חיוב לומר את ההלל "בדילוג", ונחלקו רבותינו הראשונים בדין זה.
הרמב"ם (2) פסק שגם בימים שאין "גומרים" בהם את ההלל – ראש חודש וימי חול המועד ושביעי של פסח – אע"פ שאין "גומרים" את ההלל, אבל נוהגים לומר את הפסוקים "בדילוג". וביאר המגיד משנה (שם) ש"דעת רבינו [הרמב"ם] להשוות חולו של פסח לראשי חדשים, וזה נראה כדעת כל המפרשים, חוץ מהרמב"ן ז"ל שחלק ביניהם ואמר דבחולו של פסח אפילו יחיד מחוייב לקרותו בדילוג, שעיקר תקנה כך היתה לאומרו בחול הפסח בדילוג ולברך עליו". וכוונתו לדברי הרמב"ן שהובאו בר"ן (2) "דששה ימים של פסח וראש חודש לאו חד דינא אית להו, משום דששה ימים של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבים למקרי הלילא בדילוג".
הרי לנו מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, האם בחול המועד ובשביעי של פסח יש חיוב לומר הלל "בדילוג", ומברכים על אמירת ההלל, או שאין חיוב אלא זהו מנהג ואין מברכים עליו. לדעת הרמב"ם, דינם של ימי חול המועד ושביעי של פסח כדין ראש חודש, שאין אמירת ההלל "בדילוג" חובה אלא מנהג. ולכן אין מברכים על אמירת ההלל, כי אין מברכים על מנהג. ואילו לדעת הרמב"ן, הלל בראש חודש אינו "מועד" קדוש באיסור עשיית מלאכה, ולכן אין חיוב לגמור את ההלל, אך בחול המועד ושביעי של פסח, שנקראו "מועד" יש חיוב מעיקר הדין לומר את ההלל בברכה.
ובביאור דברי הרמב"ן כתב הגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (8) שחיוב אמירת הלל בימי הפסח נובע מקיום מצות השמחה על ידי אמירת ההלל בדרך שירה. ולאור ביאורו חידש ש"הלל שבפסח ראוי לדקדק לאומרו במתינות ובשירה כהלל דיום טוב, ולא כבראש חודש. שאם אומר בשמחה ובשירה, יש בזה קיום מצות שמחה, וגם אין חשש ברכה לבטלה לכל הדעות". כלומר, הן לדעת הרמב"ן והן לדעת הרמב"ם, יש לומר הלל בברכה, כי מצות השמחה מחייבת אותו לומר את ההלל [וראה בתמיהת רבי יגאל רוזן [ראש ישיבת אור ישראל; הובא ברץ כצבי (13)] על דברי הגר"מ שטרנבוך, שבדברי הרמב"ן מפורש שיש חיוב אמירת הלל בחול המועד פסח, ולא שיש קיום מצות שמחה באמירת הלל].
"תשלומי" הלל שלם בימי חול המועד פסח
ד. כאשר מסיבה כלשהי לא אמר הלל שלם ביום טוב הראשון, יש לדון האם יש חיוב "תשלומין" לאומרו בחול המועד ובשביעי של פסח [וצ"ע האם יש נפק"מ בין חול המועד לשביעי של פסח, ומה הדין אם לא אמרו עד שביעי של פסח].
המהרש"ם (5) הביא מדברי השואל ומשיב "דאם שכח יום ראשון לומר הלל אין לו תשלומין, דדמי למוסף דאין לו תשלומין משום דהוי רק שבח, כמ"ש בתלמידי רבנו יונה ברכות ריש פ"ד, והכי נמי בזה".
ברם הר"ד מצגר במאמרו במוריה (7) וברץ כצבי (12) אות ג) הביאו מדברי הגר"ח מבריסק שדן בשאלה זו, ומשמע מדבריו שנקט כדברי הטורי אבן והביאור הלכה, שחיוב הלל ביום הפסח הוא מחמת ה"מועד", ולא מדין ההודאה על נס [הגר"ח לא דן בגדר חיוב ההלל בליל פסח, אשר ודאי חיובו מחמת הודאה ושירה על הנס], והחיוב הוא לאומרו פעם אחת בכל ימי חג הפסח כי כל ימי הפסח נחשבים למועד אחד. ולכן אם לא אמר הלל ביום הראשון, בוודאי מוטלת עליו החובה להשלימו בשאר ימי הפסח.
וכן נקט לדינא רבי אביגדור נבנצל [רבה של העיר העתיקה], בספרו ביצחק יקרא (5) והוסיף "ומדין זריזין מקדימין למצוות יקדים לאומרו ביום הראשון שיכול. דאין זה דין ביום טוב ראשון דווקא דטעון שירה, אלא המועד טעון שירה. אלא דמדין זריזין מקדימין למצוות, קבעו לאומרו ביום הראשון". ברם הר"ד מצגר (7) חידש שאם לא אמר הלל ביום הראשון עדיף לאומרו ביום השביעי "שאם יאמר אותו בשאר הימים יצא בהם רק ידי חובת הלל מדין המועד, אבל לא הלל שמחמת הנס, דהלל זה שייך לאומרו רק ביום שנעשה בו נס", וזהו דווקא בשביעי של פסח שנעשה בו נס קריאת ים סוף.
ועוד דן הרב נבנצל (5) במקרה שלא אמר את ההלל עד שביעי של פסח, האם רשאי להשלימו אז: "שכן על פי המדרש יש טעם מיוחד על שביעי של פסח שלא לגמור בו הלל משום שטבעו בו המצרים בים, ואמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. ולפי זה היה נראה לכאורה דאף אם לא אמר הלל שלם קודם לכן, לא יאמר בשביעי".
אך למעשה הכריע לחייבו להשלים את ההלל גם בשביעי של פסח "מכיוון שחיוב אמירת הלל בשביעי של פסח אינו רק מחמת הנס, אלא גם מחמת שהוא מועד דאיקדיש בעשיית מלאכה, ועל זה לא מועיל הטעם של מעשי ידי טובעים בים. ומטעם זה [שחייב בהלל מחמת המועד] אינו נפטר אלא אם כן כבר אמר הלל שלם באחד מימי המועד הקודמים".
וראה במה שדן בזה בספר רץ כצבי (12) אות ח) ובמש"כ על פי הטעמים המבוארים בכף החיים (3).
קטן שהגדיל בחול המועד פסח
ה. קטן שהגדיל בחול המועד פסח ואמר הלל שלם ביום טוב הראשון כשלא היה בר חיובא, יש לדון האם חייב לשוב ולאומרו בחול המועד כשנהיה גדול ובר חיובא.
בספר הזכרון מבקשי תורה (5) הביא בשם הגרש"ז אויערבך: "קטן שהגדיל בחול המועד פסח, מהראוי היה שיאמר הלל שלם בחול המועד, שהרי כל הטעם שאין אומרים הלל שלם בחול המועד הוא מפני שכבר אמרוהו ביום הראשון, ואם כן זה שלא היה בר חיובא ולא קיים המצוה יתחייב בהלל שלם לכשהגדיל. מיהו כיון שהלל דרבנן הוא שפיר יוצא ידי חובתו בקטנותו, ויש לעיין בזה".
וממוצא הדברים דן בספר רץ כצבי (12) אות ט) על פי דברי הטורי אבן (2) והגר"ח מבריסק הנ"ל, שחיוב אמירת הלל בפסח הוא מחמת המועד, וחיוב זה הוא בכל ימי חג הפסח, אלא שבדרך כלל נפטר מהחיוב כבר כשאומרו ביום הראשון. ולפי זה בנדון דידן, אמנם ביום טוב הראשון לא היה הקטן מחוייב באמירת ההלל מחמת המועד, אך כשהגדיל בחול המועד ונצטווה בחיוב ה"מועד", ודאי יהיה חייב באמירת ההלל בחול המועד מחמת ה"מועד".
ועי"ש ברץ כצבי (12) אות ט) במש"כ לדון בזה על פי הטעמים המבוארים בכף החיים (3).
חיוב נשים באמירת הלל בליל פסח וביומו הראשון, בחול המועד ובשביעי של פסח
ו. לעיל [אות ב] נתבארו דברי הטורי אבן (2) שיש שתי סיבות לחיוב אמירת הלל: מדין ה"מועד", ומדין "הודאה" על נס. ולדעת הטורי אבן (2) בליל יום טוב ראשון של הפסח, חיוב הלל הוא מדין ה"הודאה" על נס, ואילו חיוב אמירת ההלל ביום טוב הראשון של פסח הוא מדין ה"מועד". ולפי זה יוצא, כי נשים תהיינה פטורות מחיוב אמירת ההלל ביום טוב הראשון של פסח שהוא מדין ה"מועד", ככל מצוות עשה שהזמן גרמן, שהן פטורות מחובת קיומן. אך תהיינה חייבות באמירת הלל בליל יום טוב ראשון של הפסח, מכיון שחיוב ההלל נובע מדין ה"הודאה" על נס, ו"אף הן היו באותו הנס", ועל כן הן חייבות. וכן נראה לכאורה מדברי התוספות במסכת סוכה (6) שחיוב אמירת הלל בליל פסח, הוא מחמת הנס ולא מדין ה"מועד". ולכן נשים תהיינה חייבות באמירתו שהרי "אף הן היו באותו הנס. וכן כתב הביאור הלכה בהלכות ראש חודש (6) "מבואר עוד בש"ס סוכה דף ל"ח ובפוסקים דנשים פטורות מהלל ומשום דהיא מצוה שהזמן גרמא, חוץ מהלל דלילי פסחים דחייבות משום שאף הן היו באותו הנס, כן כתבו תוספות שם".
אולם רבי רפאל שפירא, נכדו של הגר"ח מוולוז'ין, דייק בספרו תורת רפאל (6) ממה שכתבו התוספות הנ"ל "משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת", ולא הזכירו שפטורות גם מחיוב הלל בפסח ביום [אלא רק בסוכות ועצרת], כי התוספות נקטו שבנוסף לחיובן של הנשים באמירת הלל בליל פסח, הן חייבות באמירת הלל בפסח ביום, כי חיוב הלל ביום הפסח אינו מחמת ה"מועד" אלא מדין הודאה על הנס "ואף נשים היו באותו הנס". וכשם שחייבות לומר הלל בליל הפסח משום הנס, כך הן חייבות לומר הלל בפסח ביום. ומבואר בדבריו שיש חיוב לומר הלל הן על הניסים שנעשו בליל פסח, והן על הניסים שנעשו ביום הפסח. ולפי זה, גם חיוב ההלל בפסח ביום הוא מדין ההודאה על הנס, ולא מחמת ה"מועד", ולפיכך גם נשים חייבות באמירתו, כי "אף הן היו באותו הנס".
וראה במה שדן בספר רץ כצבי (12) אות ו) בחיוב נשים באמירת הלל בפסח, על פי הטעמים המבוארים בכף החיים (3).
ז. נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בספר המצות (8) האם חיוב הלל שלם מהתורה או מדרבנן.
וראה במאמרו המקיף של מו"ר הגר"ד כהן, ראש ישיבת חברון (9)-(10) במה שדן בשיטת הרמב"ן שחיוב הלל מהתורה, האם גם בחול המועד פסח חיוב אמירת הלל מהתורה. ועי"ש בתוך דבריו במה שהביא מדברי החוות יאיר (3) שתירץ את תמיהת המהרש"א (3) על דברי המדרש שאין אומרים הלל על טביעת המצרים, הסותרים את דברי הגמרא בברכות (3) שדוד המלך לא אמר הלל עד שראה במפלתן של רשעים. ובמה שביאר מו"ר הגר"ד בהרחבה את ההבדל בין אמירת הלל שלם לאמירתו בדילוג, והסבר אמירת הלל בדילוג בחול המועד ושביעי של פסח.
"לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל… הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה… וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה הַלְלוּיָהּ"
