גיור בזמן הזה[*]

ובענין ביטול גיורים שנמצא בהם פגם

רבותינו הראשונים והפוסקים דנו בעיקר חלות הגיורים בזמן הזה, האם תוקפם מדין תורה או מדרבנן. לדיון זה השלכות רבות לגיורים שמועילים בדיעבד ואין לעשותם לכתחילה [ואף יש בהם איסור]. אם נאמר שעיקר הגירות הוא מהתורה, תועיל גירות זו גם אם יש בה איסור. אבל אם חלות הגירות מדרבנן, ייתכן שרבנן לא תיקנו לתת תוקף לגירות שאין לעשותה לכתחילה.

דין "סמוכים" לבית דין של גירות

א. במסכת יבמות (1) מבואר שתהליך הגיור צריך להיות בפני בית דין של שלושה, כנלמד מהפסוק (ויקרא כד, כב) "מִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם". וכדברי הגמרא (שם) "תנו רבנן, וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ (דברים א, טז). מכאן א"ר יהודה, גר שנתגייר בבית דין הרי זה, גר בינו לבין עצמו אינו גר".

והנה במסכת סנהדרין (1) מבואר שמהתורה צריך שלושה דיינים "סמוכים" כדי לדון דיני גזלות וחבלות, ונחלקו בסוגיא רבא ורב אחא בדיני הודאות והלוואות, ולדעת רבא גם בהם צריך מהתורה ג' דיינים סמוכים, אלא שרבנן תיקנו שידונו גם בפני ג' שאינם סמוכים כדי "שלא תנעול דלת בפני לווים" [עי' ברע"ב בסנהדרין],  ולדעת רב אחא (1) מהתורה אפשר לדון הודאות והלוואות בדיין אחד.

ומדברי הגמרא בסנהדרין הקשו התוספות ביבמות (1) "אפילו למאן דאמר דבר תורה חד נמי כשר, הכא מדמין לגזילות וחבלות דבעינן ג' לכו"ע, ואנן היכי מקבלים גרים הא בעינן מומחים" [ובזמן הזה אין דיינים "סמוכים"].

ב. על קושיא זו נאמרו בדברי רבותינו הראשונים כמה תירוצים, שיש ביניהם נפק"מ לתוקף קבלת הגירות בזמן הזה.

• תוקף הגיור בזמן הזה מדין "שליחותייהו עבדינן" – התוספות ביבמות (1) תירצו: "דשליחותייהו עבדינן, כדמשמע נמי בשילהי המגרש (גיטין פח, ב) וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לווין, חשו נמי לנעילת דלת בפני גרים".

ביאור דבריהם, במסכת גיטין (2) מבואר בסוגיא שבזמן הזה שאין דיינים סמוכים אלא "הדיוטות", דנים בהלכות גיטין לכפות גט מדין "שליחותייהו עבדינן [רש"י: שליחותייהו דבני ארץ ישראל; עבדינן, הם נתנו לנו רשות], מידי דהווה אהודאות והלוואות" [רש"י: דיני ממונות דהלוואות דעבדינן שליחותייהו]. כלומר, אנו עושים את שליחותם של הדיינים הסמוכים בארץ ישראל שהם נותנים לנו רשות לדון, כשם שנוהגים בדיני ממונות של הודאות והלוואות שדנים בחו"ל בשליחותם. ועל כך הקשו בגמרא: "אי הכי, בדיני גזילות וחבלות נמי". דהיינו, גם בדיני גזילות וחבלות נדון כשאין סמוכים בשליחות הדיינים שבא"י, ואילו בסוגיא בתחילת מסכת סנהדרין מבואר שבדיני גזילות וחבלות יש צורך בדיינים מומחים. ותירצו: "כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא [הודאות והלוואות וגיטין], במילתא דלא שכיחא לא עבידנן שליחותייהו". ומבואר איפוא בדברי התוספות ביבמות (1) ובתוספות בגיטין (2) שתוקף קבלת הגירות בזמן הזה בלא בית דין מומחים הוא מדין "שליחותייהו עבדינן", וכן נקטו התוספות בקידושין (2) בתירוץ הראשון.

וכתבו התוספות בגיטין, כי גירות היא "מילתא דשכיחא" [דבר מצוי] כהודאות והלוואות, שנאמר בהם דין  "שליחותייהו עבדינן". והר"ן (2) כתב "וגירות לא שכיחא [כפי שמשמע בדברי הגמרא בגיטין פה, א], ונ"ל דבממונא הוא דאמרינן דלא חיישינן במילתא דלא שכיחא למעבד שליחותייהו, אבל להכניס גרים תחת כנפי השכינה, אע"ג דלא שכיח, עדיף טפי ממונא דשכיח".

והסמ"ע (3) ס"ק ג) כתב שמקבלים גרים בזמן הזה מדין "שליחותייהו" אע"פ שאין זה דבר שכיח מפני שזה "דבר גדול", יעו"ש בדבריו [וראה במאמרו של הרב צבי לפשיץ בקובץ תחומין (10) אות ד) בהגדרת "מילתא דשכיחא" בגירות].

• בגירות לא צריכים סמוכים מגזירת הכתוב "לדורותיכם" – התוספות בקידושין (2) הביאו את תירוצו של הר"ר נתנאל: "דבגר כתיב לדורותיכם, דמשמע בכל ענין, אע"ג שאינם מומחים, דעל כרחך השתא ליכא מומחים שהרי אין סמוכים, ולדורותיכם משמע לדורות עולם". וכוונתו למבואר בסוגיית הגמרא במסכת כריתות (1) שגרות צריכה "מילה וטבילה והרצאת דם [על המזבח, ע"י קרבן]", והקשו: "אלא מעתה האידנא דליכא קרבן, לא נקבל גרים". ותירצו: "אמר רב אחא בר יעקב, וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכֲכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם". ונלמד מהפסוק "לְדֹרֹתֵיכֶם" שיש גירות בכל הדורות, גם כשאין בית מקדש וקרבנות, ומכאן למד הר"ר נתנאל שמגזירת הכתוב "לְדֹרֹתֵיכֶם" נלמד שמקבלים גרים לדורות עולם, גם כשאין בית דין "סמוכים". וכדבריו כתב הרמב"ן ביבמות (2) בסוף דבריו.
• בית דין בגירות נלמד הלכה למשה מסיני ולא נאמר בהלכה שצריך "סמוכים – כן נקט הרמב"ן ביבמות בתוך דבריו (2) "ואפשר דגר צריך שלושה גמירי, ומשפט כתיב ביה אסמכתא, וכי גמירי שלושה גמירי, מומחים לא גמירי" [ועי' בספר משכיל לדוד (8) סוף אות ה) במש"כ בדברי הרמב"ן].
• בביאור שיטת הרמב"ם – ראה בספר משכיל לדוד (7) ובספר כגר כאזרח (12) בענייני קבלת גרות ודיני גירות, מאת רבי מרדכי אלתר, ירושלים תשע"ג).

להלכה – הראי"ה קוק הביא בשו"ת דעת כהן (5) סימן קנ) את דברי הר"ר נתנאל, וכתב: "מ"מ קשה לסמוך על דבריו נגד סתם דברי התוספות בכמה מקומות, דפשיטא להו דמטעם שליחותייהו קא עבדינן הוא דמקבלים גרים בזה"ז".

חלות גיור מדין "שליחותייהו עבדינן" – מדאורייתא או מדרבנן

ג. לכאורה שאלה זו תלויה במבואר לעיל בגדר מהות הגיורים בזמן הזה.

הרמב"ן (2) כתב בסוף דבריו: "ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנים בשליחותייהו דמומחין", וקישר זאת לתירוץ של "לדורותיכם", ובפשטות משמע מדבריו כי דין זה הוא מהתורה שנתנה כח להדיוטות לדון בשליחות המומחים.

אולם התוספות ביבמות (1) כתבו: "דשליחותייהו קעבדינן, וכמו שחשו לנעילת דלת לפני לווין, חשו נמי לנעילת דלת לפני גרים", ומשמע שזהו דין מדרבנן. אמנם בעיקר דין "שליחותייהו כתב הנתיבות (4) "הנה בהא דעבדינן שליחותייהו, משמע מהש"ס שהוא רק דרבנן, דקאמר (סנהדרין ג, א) משום נעילת דלת. ולפעד"נ דבאמת הוא מדאורייתא, רק שנמסר לחכמים [מתי ליישמו], ולא עשו אותנו לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת. תדע, דהא מקבלים גרים בזמן הזה מטעם דעבדינן שליחותייהו, וקידושיו קידושין ולא תפסי אחר כך קידושי שני, ואין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה". וסיים: "אמנם הרמב"ן ביבמות (2) והרשב"א בגיטין כתבו דהוי רק מדרבנן", וכוונתו למה שכתב הרמב"ן בתוך דבריו "דשליחותא דהדיוטות משום תקנתא דרבנן הוא" [ובסוף דבריו נטה לומר כיי דין זה מהתורה. ועי' בספר משכיל לדוד (8) אות ח) במש"כ בביאור דברי הנתיבות בשם הרמב"ן].

אמנם רבי יצחק אלחנן ספקטור [רבה של קובנה] הביא בספרו נחל יצחק (4) את דברי הרמב"ן והנתיבות, וסיים: "לדינא ודאי עיקר כהראשונים דזהו [דין שליחותייהו עבדינן] מדרבנן".

• • •

ביטול גירות במקום שלא אומרים "שליחותייהו עבדינן"

ד. ממוצא הדברים דנו הפוסקים, לדעת הסוברים שחלות הגירות בזמן הזה היא מדין "שליחותייהו עבידנן" – האם ניתן לבטל גירות במקום שלא אומרים "שליחותייהו עבדינן", כאשר נמצא פגם בתהליך הגיור, מדין "אין שליח לדבר עבירה", או מהסברא שאומרים לשליח "לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי".

• הנצי"ב מוולוז'ין כתב בשו"ת משיב דבר (4) שיש לבטל גירות שהגר לא טבל "דלא קא עבדי לן שלוחים אלא אם אנו עושים כדת, היינו במי שבא לקבל דת יהדות בכל דבר, משא"כ במקום שאסור לקבל לכתחילה, למאי נימא דעבדי קמאי אותנו לשלוחים ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי".
• בשו"ת דעת כהן (5) סימן קנ) כתב שאין לקבל גירות שלא מלו בגלל סכנה, כי תוקף הגירות בזמן הזה הוא מדין "שליחותייהו". ולכן ראשית כל, "בוודאי גירות כזו לא שכיחא כלל, ולא מצינן למעיבד שליחותייהו, ודמי לגזילות שע"י חבלות שאין דנין, שע"פ המאורע הזה הוי מילתא דלא שכיחא, וק"ו דכאן הוי מילתא דלא שכיחא".

הראי"ה קוק חזר על יסוד זה בתשובה נוספת (5) סימן קנב) וכתב כי גרים "שאין בהם שום מצוה כתיקונה, מי יימר דעבידנן בזה שליחותא דקמאי, ופשיטא דלא הוי מילתא דשכיחא, וק"ו דלא הוי חסרון כיס [שזו סיבה לדון ללא סמוכים בזמן הזה] דמי חסר בזה". ולדעתו, גרים אלו "אין אלו בכלל ישראל כלל, ואין לחוש לקדושין שלהם, ומותר לקבלם כשבאים להתגייר בין איש בין אשה".

• הגרצ"פ פרנק [רבה של ירושלים] כתב בנדון ביטול גיורים במקום שתיקנו והנהיגו לא לגייר ["תקנת ארגנטינה"] והיו שפרצו הגדר וגיירו, האם הגיורים חלים בדיעבד, על פי דברי הראשונים שחלות הגירות בזמן הזה היא מדין "שליחותייהו עבידנן" כי "במקום איסור לא עבידנן שליחותייהו והגירות בטילה לגמרי". ולכן לדעתו אין כל תוקף לגיורים שנעשו שם [והביא כעין זה מדברי האור שמח (פ"ב מהלכות סנהדרין ה"י) שיישב את דברי הרמב"ם שסובר שמן התורה אחד כשר לדון, אבל שנים שדנו אין דינם דין. והסביר האור שמח שאין זו סתירה, כי יחיד שדן מן התורה הכוונה יחיד סמוך, אבל שלושה הדיוטות הוא מתקנת חכמים שעושים שליחותייהו, וכיוון שלשנים אסור לדון, בטלה שליחותם].
• בספר משכיל לדוד (9) הביא מדברי החלקת יעקב (יו"ד סי' קנ אות ב-ג) שכתב כי במקום שאין לגייר לכתחילה, הגירות לא חלה "משום שגירות של אדם שאינו רוצה באמת בקבלת תורה והמצוות הוי מילתא דלא שכיחא, ובמילתא דלא שכיחא לא אמרינן שליחותיהו". ועי"ש במה שהעיר על דבריו.

סיבות נוספות לפסול גיורים שאינם מקבלים עליהם מצוות – ראה בברי רבי משה שטרנבוך [ראב"ד בד"צ ההעדה החרדית] בשו"ת תשובות והנהגות (5) ובספר כגר כאזרח (13).

סיבות שלא לפסול מדין "שליחותייהו"

ה. לעומתם, יש פוסקים שכתבו כי גם אם תוקף הגיורים בזמן הזה מדין "שליחותייהו", אין בזה עילה לביטול הגיורים כאשר נמצא בהם פגם.

• רבי יצחק שמעלקיש [ראב"ד לבוב, גליציה] בשו"ת בית יצחק (4) דן בשאלת גירות לשם נישואין, ורצה להוכיח שאין זה איסור גמור לגייר לכתחילה, שהרי כשיש איסור לא עבדינן שליחותייהו, וא"כ מדוע בדיעבד גרים הם. ודחה זאת: "דבשליחות דקמאי לא שייך אין שליח לדבר עבירה שיבטל השליחות, כדמוכח מטבילת גר בשבת שאין מטבילים, ומכל מקום אם טבל הוי גר אף דאנן שליחות דקמאי קעבדינן ולא עשו שליח לטבול בשבת" [ובספר כגר כאזרח (13) אות ה) הוסיף כי בנדון גירות לשם אישות "נראה שיש מקום לומר, שאף אם יש איסור גמור בדבר, קבוע חכמים שתחול בזה הגירות למפרע משום שאין האיסור ברור, שיש אופנים שמותר לקבלם, כגון שיודע בהם שסופם לקיים התורה לשם שמים"].
• הראשון לציון רבי בן ציון חי עוזיאל חלק בספרו פסקי עוזיאל (6) על מסקנת ההר צבי (6) בענין "תקנת ארגנטינה", שבמקום שעברו על התקנה באיסור לא עבדינן שליחותייהו, וכתב בתוך דבריו: "ולענ"ד אין ראיה, דשאני בשנים שדנו, יש לומר דמעיקרא לא אמרו לעשות שליחותם אלא בבית דין של שלושה; משא"כ לענין גירות, דודאי מעיקרא נתנו יפוי כח לכל בית דין לעשות שליחותייהו, ואין התקנה יכולה לבטל למפרע השליחות".

וראה במאמרו של הרב ליפשיץ בקובץ תחומין (11)  במה שביאר כי דין "שליחותייהו עבדינן" הוא דין כללי בכל הגיורים, ולא דין פרטי בכל מעשה גיור לגופו של מעשה. ולכן גם אם בית דין מסוים טעה, או שמא טעה בהערכת הדברים שבאו לפניו – נדון בשאלה לגופה, אך לא נוכל להסתמך על דין שליחותייהו ולומר שבמקרה זה לא עבדינן.

והביא מקור לסברא זו בדברי האמרי בינה (חו"מ הל' דיינים סוף סי' יג) שכתב על דברי הרמ"א (חו"מ סי' ה סע' ב) "יש אומרים שאם דנו בלילה דיניהם דין" – שלכאורה, בזמן הזה, שדנים מכח שליחותייהו אין דיניהם דין. ודחה זאת: "ואולי י"ל דלכל הענינים נתנו להם חז"ל הסמוכין הכח לדון בזמן הזה במילתא דשכיחא, וכל מה שמהנו בסמוכין בדיעבד ועברו כן, מהני נמי בהדיוטות" [והוכיח כן משבת ויום טוב הנ"ל, וכן מאוהב ושונא שכתב הרמ"א (חו"מ סי' ז סע' ז; ועיי"ש בסמ"ע ס"ק יט) שאם דנו דיניהם דין. וע"כ צריך לומר דכך תיקנו חז"ל: כל שנתנו רשות להדיוטות לדון בשליחות, יועיל אף אם עברו, כמו דמהני בדיעבד].

וכן כתב רבי משה פיינשטיין בספרו דברות משה (4) שלדינא לא משמע שהגירות בטלה מדין שליחותייהו "דהא מסתבר שמומחין לא קיבלו הגרים שבימי דוד ושלמה, מאחר שלא קבלו אותם לכתחילה אלא הדיוטות. הרי משמע שגם לגירות שעשו הדיוטות שלא כדין, לכתחילה שליחותייהו קעבדינן מאיזה טעם. ואולי מחמת שודאי יתערבו בישראל, שכן עדיפא שיהיו גרים".

על פי האמור דן בקובץ תחומין (11) האם ניתן לבטל גירות כשנודע שהמתגיירת התחתנה שבוע לאחר הגיור, במקום ללא הכשר ותוך חילול שבת, וכן האם ניתן לבטל גירות כשנתברר שהמתגייר חשוד על מעשי תועבה. וכתב שיש לחלק בין שני המקרים: במקרה השני – יש גם עתה לדון מדין שליחותייהו, שהרי אינו שכיח, ובודאי שאינו "דבר גדול", ובכהאי גוונא מתברר למפרע שלא יהיה כח שליחותייהו לבית דין לגיירו. מאידך גיסא, במקרה הראשון, שנוצרו ספקות שמא רמאות היתה כאן, ניתן לומר דאכתי בכלל שליחותיהו הוא, אלא שיש לדון לגופו של ענין האם יש לבטל את הגירות ע"פ כללי ההלכה. אמנם, אם היתה רמאות מוכחת, יש מקום לדון גם מצד שליחותייהו.

 [*] שיעור זה נכתב על פי ספר משכיל לדוד (7)-(9) מאת הרב הראשי לישראל, הגאון רבי דוד לאו שליט"א.