א. במסכת מנחות (1) ובמסכת בבא בתרא (2) נחלקו תנאים מי כתב את שמונת הפסוקים האחרונים בתורה. רבי יהודה [ואמרי לה רבי נחמיה, ורבנו בחיי (1) הביא גירסא רבי מאיר] הקשה: "אפשר משה חי וכתב וַיָּמָת שָׁם משֶׁה", ומתוך הסיק: "אלא עד כאן [עד שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה] כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע בן נון". אמר לו רבי שמעון: "אפשר ספר תורה חסר אות אחת, וכתיב (דברים לא, כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה', אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע".
והנה תירוץ על קושייתו של רבי יהודה, היאך כתב משה רבינו על פטירתו וקבורתו בעודו חי, והרי זה "מחזי כשיקרא", כתב רבנו בחיי (1) "נראה לי שאין לתמוה אם יכתוב משה וימת שם משה עבד ה' ויקבור אותו בגי והוא בחיים, כי היה כותב מה שעתיד להיות, וכן בשאר העניינים בפסוקי העתידות שמדבר בהם בלשון עבר, שכל הנביאים נוהגים המנהג הזה בדבריהם לדבר עבר במקום עתיד". וכן מבואר בדברי האברבנאל (6). [ועי' במהרש"א (3) שהוסיף, כי בדברי רבי שמעון "מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע", מתורצת קושית רבי יהודה מדוע אין בכתיבת הפסוקים על מיתת וקבורת משה רבינו על ידיו משום מחזי כשיקרא, היות והיה שינוי הן באמירה "שהרי לא היה אומרם בשעת הכתיבה כמו בשאר כל התורה", והן בכתיבה, כי כתיבה בדמע "אינה כתב גמור". ועי' במה שהקשה בשו"ת יד יצחק (4) על המהרש"א].
- אמנם עדיין קשה על רבי יהודה [יעו' בקול אליהו (5) בשם הגר"א] היאך יתכן שבתורת ה' נכתבה אות אחת שלא על ידי משה רבנו [וראה בדברי האבן עזרא (1) שכתב כי כבר מהפסוק "ויעל משה" ואילך כתב יהושע בן נון [ולא רק מהפסוק "וימת משה"], ועוד כתב כי את הפסוק "עד היום הזה", כתב יהושע בן נון באחרית ימיו. וכתב האור החיים (1) על דבריו: "ואין ראוי לכתוב כדברים האלה בפשטי הכתובים, וזו היא טענת הגוים שמבני ישראל תקנו המכתב ונמצא בה מה שלא היה ולא היה מה שהיה וישתקע הדברים ודומיהם, הסבי עיניך מנגדם. והעיקר שכל הספר תורה כתבו משה, וכאומרם השלימו בדמע"].
- גם תירוצו של רבי שמעון: "מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע", צ"ב, מה פשר הכתיבה "בדמע".
- עוד יש לעיין בדברי הגמרא, מהו הענין בסדר כתיבת התורה באופן ש"הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר", והשינוי מסדר זה בכך ש"מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע".
- הרא"ש בפסחים (3) הקשה על הסוברים שמשה רבנו נפטר בשבת [מובא גם בתוספות במנחות (1) ד"ה מכאן)], היאך יכל לכתוב את הפסוקים האחרונים שבתורה ביום פטירתו, וצ"ע [וראה במש"כ החתם סופר (3) בתירוץ קושית הרא"ש].
שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם בבית הכנסת
ב. ממחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, מי כתב את שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה, מסתעף נדון נוסף.
בסוגיא במנחות (1) ובבבא בתרא (2) מובא מאמרו של רב: "שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם בבית הכנסת", והיינו שיש בפסוקים אלו שינוי משאר פסוקי התורה. ובתחילה סברו כי הלכה זו אינה מתאימה עם שיטת רבי שמעון [דכיון דאמר רבי שמעון משה כתב הוו להו כשאר פסוקים, רש"י במנחות (1)], אך במסקנא אמרו "אפילו תימא רבי שמעון, הואיל ואישתני אישתני" [דנכתב בדמע אישתני משאר התורה, רש"י במנחות (1)].
ונחלקו הראשונים מה כוונת הגמרא שה"יחיד" קורא את שמונה הפסוקים שבתורה", ומה ההלכה שנתחדשה בזה.
- רש"י פירש שהכוונה היא, שאסור להפסיק בפסוקים אלו, וצריך לקרוא את כולם ברצף אחד של עליה אחת לתורה. וכן נקט הראב"ד (2) בפירושו הראשון [וראה בספר הגיוני הלכה (7) רבי יצחק מירסקי, ירושלים תשנ"ח) שהביא את קושיותיו של התורת חיים על פירוש רש"י].
- תוספות הביאו את פירושו של רבנו משולם ש"היה מצריך לקרות לאחד אותם ח' פסוקים שלא יקרא עמו שליח צבור", ועי"ש במה שדחו התוספות פירוש זה. הראב"ד (2) בפירושו השני נקט כדברי רבנו משולם [וראה בספר הגיוני הלכה (7) במה שהסביר את מה שכתב האברבנאל (6) בביאור שיטה זו].
- ר"י מיגאש [הובא בשיטה מקובצת בבבא בתרא (2)] הביא פירוש נוסף, שאסור לקרוא פסוקים אלו עם הפסוקים שלפני כן, כדי להבדיל בין כל פסוקי התורה לשמונה הפסוקים אחרונים, ו"יחיד" קורא אותם הכוונה ללא הפסוקים שקודם לכן, כי צריך להפסיק בין פסוקים אלו לפסוקים שאחריהם.
- המרדכי (2) פירש כי "יחיד" היינו תלמיד חכם, מלשון "מיוחד" שבציבור [ובשו"ת חכם צבי (4) דן על פי דברי המרדכי, האם מותר להעלות לחתן תורה מומר שחזר בתשובה, וקבע להלכה כדברי הרמ"א (3) ש"נהגו לסיים התורה אף על קטן העולה". ועי"ש בדבריו במה שהקשה על פירושו של המרדכי, וכתב שדוחק להסביר את דברי המרדכי, שקבעו להעלות לתורה את המיוחד שבציבור כדי שלא יזלזלו בפסוקים אלו. אמנם בשו"ת יד יצחק (4) ביאר כן בטעמו של המרדכי].
ובפשטות יסוד מחלוקתם הוא בפירוש המשמעות "יחיד". לרש"י, הכוונה עולה אחד, כי אין מחלקים את הקריאה לשני עולים. לשיטת רבנו משולם, "יחיד" היינו ללא הצטרפות הבעל קורא. ולדעת הר"י מיגאש, "יחיד" הכוונה כקריאה אחת בפני עצמה ללא חיבור לפסוקים הקודמים. ואילו לפי המרדכי מדוייק הלשון "יחיד" ולא "אחד".
להלכה: בשו"ע (3) או"ח סי' תכח) נפסק כפירושו של רש"י: "שמונה פסוקים אחרונים שבתורה אין מפסיקים בהם, אלא יחיד קורא את כולם", כמבואר במשנה ברורה (שם) שאין מפסיקים בהם לחלקם לשני קרואים. אמנם הרמ"א (3) או"ח סי' תרסט) הביא את פירושו של המרדכי "דיש אומרים דדווקא תלמיד חכם צריך לסיים התורה".
ג. הרמב"ם (2) פירש את דברי הגמרא באופן אחר, וז"ל: "שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה, ומותר היחיד לקרות בהם", והשיג עליו הראב"ד: "והציבור היכן הלכו". הכסף משנה הבין את קושיית הראב"ד כך: הרי בתחילת קריאת פרשת וזאת הברכה ודאי היו עשרה [שאם לא כן לא היו מתחילים לקרוא], ואם כן לאן הלך הציבור שהיה בתחילת הקריאה. ולכן תירץ, שאמנם התחילו עשרה את הקריאה, והחידוש הוא שגם אם אחד מהם יצא, מותר להמשיך בקריאה "ביחיד", דהיינו שלא בעשרה. אולם כבר הקשה הפרי חדש (4) על תירוץ זה, מה החידוש בהלכה זו "בהני שמונה פסוקי, אפילו כל התורה כולה נמי דינא הכי". ותירץ, שבכל מקום צריך שישארו רוב מהעשרה, והחידוש בשמונה הפסוקים, שאפילו אם לא נשתייר רוב הציבור, מותר לקוראם.
וראה בספר הגיוני הלכה (7) ובספר אהל המועד (8) הרב אליעזר טוקר, ירושלים תש"ע) שהביאו את דברי הראב"ן בספר המנהיג, שבעומק השגת הראב"ד כוונתו להקשות, שאף שחלק מהציבור הלכו, מכל מקום הרי יכולים להמשיך בקריאה, ומה החידוש המיוחד בשמונה הפסוקים שבתורה. ובספר אהל מועד הוסיף בביאור תירוצו של הפרי חדש הנ"ל, על פי מה שייסד כי בהלכה שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה נאמרו ב' דינים: [א] דין זה נאמר רק בהתחלת דבר שבקדושה, אך אם התחילו בעשרה רשאים להמשיך. [ב] תפילה של רבים וכן קריאת התורה ברבים הם רק אם לכל אורך התפילה היו עשרה, או רוב עשרה. ולפי זה, החידוש בשמונה הפסוקים האחרונים הוא, שיש להם דין קריאה של יחיד, ולכן אם היו עשרה בהתחלה, גם אם עזבו רובם, מותר להמשיך ולקרוא.
והלכה זו מוטעמת על פי האמור בסוגיא ששמונה הפסוקים האחרונים בתורה שונים, לדעת רבי יהודה בגלל שיהושע בן נון כתבם, ואם כן הם לא נכללו בעיקר תקנת קריאת התורה לרבים שתיקן משה רבנו לישראל, ולדעת רבי שמעון הגם שנכתבו ע"י משה, אך באותה שעה מכיון שעדיין לא מת, הרי שפרשה זו לא היתה כנבואה להתנבאות לאחרים.
ד. וראה בספר אהל המועד (9) במה שהוסיף לבאר את עומק הענין, על פי דברי הגרי"ז מבריסק המובאים בחידושי הגר"ח (5) בביאור ההבדל בין "נביאים" שנאמרו כנבואה לישראל ואח"כ נכתבו, ל"כתובים" שעיקר דינם להיכתב ואח"כ נאמרו. ובשמונה הפסוקים האחרונים לא היתה אמירה לישראל לפני הכתיבה, כי הם לא ניתנו כנבואה להימסר לרבים, מכיון שמשה רבנו היה עדיין חי וכיצד יתנבא "וימת משה". ומאחר ואין בהם דין מסירה לרבים, אפשר לקרוא אותם "ביחיד". ועוד ביאר לפי זה את כתיבת התורה "בדמע", שמשה רבנו כתבם בכתב שאינו מתקיים, ולא נחשבה ככתיבה [ובשל כך יכל לעשות זאת גם בשבת], ולאחר מותו עבר יהושע על גבי הכתב בדיו ובזה הכשיר את הכתיבה, כי באמת לא חל שם "תורה" על הפסוקים אלא לאחר פטירת משה רבנו, שאז ניתן למסור הדברים כנבואה, וקיבלו תוקף של "תורה". וכעין זה הביא בספר הגיוני הלכה (7) בשם הגרי"ד סולובייצ'יק שביאר את הכתיבה "בדמע", לפי שלא נקרא שם תורה עליהם, שהרי לא נאמרו לציבור קודם שכתבם, ועל זה היה הדמע.
ה. להשלמת היריעה, ראה בפירושו הנפלא של הגר"א [הובא בספר קול אליהו (5)] שרבי יהודה ורבי שמעון לא נחלקו כלל, על פי דברי הרמב"ן בהקדמתו לפירושו על התורה (5) ש"כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", ויש אופן לכתיבת התורה בגלוי בתיבות הנקראות בענין התורה והמצוות, ויש אופן נוסף נסתר לכתיבתה בתיבות המתחלקות לשמותיו של הקב"ה. ומובן הכתיבה "בדמע" הוא מלשון "דימוע" – עירבוב, שנכתבו על ידי משה רבנו באופן הנסתר, כשמותיו של הקב"ה, עד שבא יהושע וכתבם באופן הגלוי הנמצא בידינו עתה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים.
