א. רבי משה מינץ, מרבותינו הראשונים באשכנז [תלמידם של מהר"י וייל ובעל תרומת הדשן] נשאל האם שמעון שאיבד או פסל את אתרוגו המהודר של ראובן, צריך להשיב לו אתרוג מהודר בשוויו של הראשון, או שרשאי להשיב אתרוג כשר לברכה. בתשובתו שנדפסה בשו"ת מהר"ם מינץ (1) הביא את סוגית הגמרא במסכת בבא קמא (1) "אמר רבא האומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו, פטר עצמו בכבש לרבנן, ובעולת העוף לרבי אלעזר בן עזריה". ומבואר שהגונב שור שהוקדש למצוה מן המובחר, אינו חייב לשלם את תשלומי השור, אלא די לו שישלם את תשלומי הכבש או אפילו עולת העוף לדעת ראב"ע, כי גם בזה יכולים הבעלים לצאת ידי חובת נדרם. ולמד מכאן המהר"ם מינץ: "הכי נמי אע"ג דקנה אתרוג יפה משום הידור, מכל מקום פוטר נפשיה באתרוג קטן שיוצא בו ידי חובתו" [ברם הוא מוסיף: "אך מכל מקום מה שאתרוג הגדול שוה בדמים למכור אחר החג טפי מן הקטן יותר דמים דעודפים, חייב לשלם, דהא השבה בעי לשלם לו הממון שהזיק"].

אולם המשנה למלך (1) והחכם צבי (2) דחו את ראיית המהר"ם מינץ "דשאני התם דשור זה שהפריש אין לו דמים דהא קי"ל [בפסחים (2)] דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, נמצא שאין חיובו של הגנב אלא משום תשלומו של הנודר, ומשום הכי פטר נפשיה בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"ע. אבל הכא גבי אתרוג מצי למימר הנגזל אנא הוה מזביננא ליה בדמים יקרים כמו שלקחתי אותו ונמצא שיש כאן חיוב דמים שהפסידו" [לשון המשנה למלך].

ובשו"ת מהרש"ם (4 ושו"ת דבר יהושע (4) הביאו ראיה מדברי המשנה במסכת מעילה (4) "הנהנה מן החטאת בחייה לא מעל עד שיפגום", ובגמרא שם (4) אמרו: "מכדי אי בבהמה תמימה, היינו כוס של זהב. אמר רב פפא, בבעלת מום עסקינן". ופירשו רש"י ותוספות שם: "דאפילו כחשה אין נפסד בכך כלום, שהרי מקריבים אותה". ומוכח איפוא, שגם המפסיד מצוה מן המובחר, אינו צריך להחזיר מצוה מהודרת, ואין זה נחשב פגם והפסד כלל.

ב. בביאור מחלוקת המהר"ם מינץ עם המשנה למלך והחכם צבי – כתב בספר יקח מצות (7) על פי מה שיש לחקור ביסוד דין הידור מצוה אם הוא חלק מהמצוה או דין נפרד מהמצוה [ונפק"מ אם כשמקיים מצוה עם הידור קיים ב' מצוות או מצוה אחת מהודרת]. אם זהו דין נפרד מהמצוה, פירושו של דבר שהנודר קרבן לעולה מתחייב מדין אחד להביא קרבן עולה, ומדין אחר מתחייב להביא עולה מן המובחר. ועל כן סבר המהר"ם מינץ, שהגנב יכול לפטור עצמו במצוה שאינה מהודרת, כי את ההפרש שבין הכבש לשור לא התחייב הנודר בנדרו. ונמצא שכלפי הנודר יכול הגנב להיפטר גם בכבש. אולם המשנה למלך והחכם צבי סברו כי הידור מצוה הוא חלק מהמצוה, ולכן הגנב אינו יכול לפטור עצמו בהשבת חפץ שאינו מהודר, כי ההידור הוא חלק בלתי נפרד מהמצוה.

ועוד ביאר בספר יקח מצוות (7) על פי מה שיש לחקור ביסוד דין הידור מצוה האם ההידור הוא חיוב על הגברא [לברר לעצמו אתרוג מהודר, ואפילו יש לו כבר יפה, יחפש אחר מהודר יותר] או על חפצא [שצריך שיהיה לו אתרוג מהודר, ואם יש לו כבר יפה, אין צריך שוב להדרו]. לדעת המשנה למלך והחכם צבי, חובת ההידור על החפצא, ולכן אם פגם לו אתרוג מהודר צריך להשיב לו אתרוג מהודר, שהרי גזל לו שוויות דמים מרובים. אך מהר"ם מינץ נקט שיכול לפטור עצמו באתרוג פשוט, כי ההידור חובת הגברא, וממילא אין האתרוג שווה יותר עבור שהוא מהודר, כי החיוב על האדם.

• ביישוב דברי המהר"ם מינץ מקושיית המשנה למלך והחכם צבי – כתב החתם סופר (3) שאין כל הבדל בין מכירת קרבן שאין לו דמים למכירת אתרוג, שגם כן אין לו דמים על פי המבואר בשיטה מקובצת בסוגיא בב"ק (1) שהנודר קרבן אינו יכול למכור אותו מחמת נדר, והוא הדין הקונה אתרוג למצוה, נדר נדר גדול לה' ולכן אינו יכול למוכרו.

ובאור שמח [הובא ביקח מצוות (7)] הצדיק את המהר"ם מינץ "דמיירי באתרוג של מעשר שני, דקיימא לן דיצא, ודין ממון אין לו, ועל כן יש ללמוד שאינו חייב לשלם רק דמי אתרוג כשר".

והגרש"ז אויערבך [הובא ביקח מצוות (7)] כתב: "דהמהר"ם מינץ מיירי בכהאי גוונא שכבר אי אפשר למוכרו, וכגון שיש כבר אתרוגים לכולם, או ביו"ט ראשון של חג שאסור במכירה, ואין כאן אלא רק טענה של אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר, ועל זה שפיר הוכיח מהקדש".

• להלכה במחלוקת המהר"ם מינץ עם המשנה למלך והחכם צבי – יעו' בשבות יעקב (2) ובפרי מגדים (2) שהסכימו להלכה עם המשנה למלך והחכם צבי. ובשו"ת דבר יהושע (4) רבי יהושע אהרנברג, אב"ד בתל אביב) כתב: "ואשר שאלת איך פוסקים לדינא בדבר מחלוקת החכם צבי ומהר"ם מינץ, מי אתנו יודע להכריע בין הרים גדולים, וכל דיין רשאי לפסוק בכהאי גוונא כפי מה שעיניו רואות ודעתו נוטה אחרי העיון, בדברים שלא הכריעו רבותינו בעלי השו"ע. אך כמדומה לי שרוב האחרונים ס"ל כהחכם צבי, וכן נוטה דעת המשנה למלך".

ג. עוד דנו האחרונים בחידושו של המהר"ם מינץ

• בגניבה ממוכר אתרוגים – נקט הפרי מגדים (3) שלכולי עלמא אינו רשאי לפטור עצמו באתרוג שאינו מהודר.
• האם יש הבדל בין גניבה בשוגג לגניבה במזיד – הפרי מגדים (3) חידש שלכל הדעות, אם גנב בשוגג, יכול לפטור עצמו במצוה שאינה מהודרת. אך בספר יקח מצוות (9) סע' יד ובהערה יט) הביא דעת החולקים, אשר לדעתם אין כל הבדל בין שווג למזיד, שהרי אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד.
• כאשר מחזיר את אותו חפץ ועתה אינו מהודר – בספר יקח מצוות (8) סע' ה ובהערה ז) הביא משו"ת שואל ומשיב, שבזה יצא לכולי עלמא ידי חובת ההשבה.
• • •

מכאן נבוא לברר מה דין השבת חפצי מצוה אחרים שנגנבו או נאבדו.

ספר תורה מהודר

ד. החכם צבי (2) כתב בתוך דבריו: "תדע דאילו גנב ספר תורה מחברו והוא שוה אלף זוז מחמת הידורו בקלף יפה ודיו נאה ולבלר אומן, היעלה בדעת שיפטור הגנב עצמו בס"ת שאינו הדור שאינו שוה אלא חמשים זוז הואיל ויוצא בו ידי חובת מצות ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, הא ודאי ליתא", עי"ש בנימוקו. וכן נקטו בשו"ת מחנה חיים (3) ובשו"ת שנות חיים להגרש"ק קלוגר (3) כי ספר תורה מהודר שנגנב, ודאי חובה להחזיר ספר תורה מהודר. וראה סיכום השיטות בנדון זה בספר יקח מצוות (9) סע' יב ובהערה טז).

תפילין מהודרות

ה. הבן איש חי כתב בשו"ת תורה לשמה (5) כי ודאי שאם שואל תפילין מהודרות מחברו ונגנבו, אינו רשאי להחזיר תפילין שאינן מהודרות, היות ואפשר למכור את התפילין ובשל כך יש להם שוויות. וראה סיכום השיטות בספר יקח מצוות (8) סע' ג-ה; ובהערות שם) ובמש"כ שם בנדון מכירת תפילין מהודרות על מנת לקנות תפילין שאינן מהודרות.

ציצית מהודרת

ו. גנב ציצית מהודרת, לכולי עלמא אינו יכול  לפטור עצמו בהשבת ציצית שאינה מהודרת – יעו' בדברי הגרח"פ שיינברג המובאים בספר יקח מצוות (9) סע' יז ובהערה כב), כי בציצית עצם החפצא הוא נוי בגד, וזה גם גוף המצוה, להטיל נוי בגד של ציצית בבגד של ארבע כנפות, ונמצא ששוויות הציצית היא שוויות החפץ, ולכן הגנב צריך להשיב את החפץ המהודר שגנב. משא"כ באתרוג, שהחפצא של המצוה הוא דבר נוסף על עצם החפץ, יעו' בדבריו.

מזוזות מהדרות

ז. במסכת בבא מציעא (5) מבואר בגמרא שהיוא מהבית אינו רשאי ליטול את המזוזות, ופסק הרמ"א (5) "ואם הקפיד על מעותיה, השני צריך לשלם". ודנו הפוסקים האם כאשר שוכר בית אינו רוצה לשלם בעד מזוזות מהודרות, רשאי המשכיר היוצא מהבית להחליף את המזוזות ולהשאיר מזוזות שאינן מהודרות. יעו' בשו"ת חלקת יעקב (9) שתלה את הנידון במחלוקת המהר"ם מינץ והחכם צבי, ובשו"ת משנה הלכות (5) שחלק עליו, וכתב שלכולי עלמא אינו חייב לשלם אלא דמי מזוזות פשוטות. וראה סיכום השיטות בנדון זה בספר יקח מצוות (9) סע' יח; ובהערות שם).

מצה מהודרת

ח. אם שבר מצה מהודרת של חברו, כתב בשו"ת דבר יהושע (4) שגם לדעת מהר"ם מינץ אינו רשאי להחזיר לו מצות שאינן מהודרות, ונימוקו עמו: "ההידור שמהדרים למצות מצוה שתהיה שמורה משעת קצירה, אין עושים בשביל שמצוה מן המובחר שיהיה משעת קצירה, אלא שחוששים לשיטת הפוסקים שאינו יוצא ידי חובת מצה אלא בשמורה משעת קצירה, ואין זה דבר הידור מצוה אלא בגדר זהירות במצוה. וודאי מודה מהר"ם מינץ דלא מצי למימר ליה פטור נפשך במצה שאינה שמורה משעת קצירה, דאינו יכול לומר לו פטור נפשך בדבר שיש לו חשש איסור".

[*] שיעור זה נכתב על פי ספר יקח מצוות (9-7), אוצר בלום ומקיף בענייני הידור מצוה, מאת הרב יהודה ארצי, בני ברק, תשרי תשע"ג.