מחיקת שמות

א. בסוגיית הגמרא במסכת מכות (1) למדו מהפסוקים "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם… וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (1), כי מחיקת שמות הקב"ה נאסרה מהתורה, והמוחק את הֹשֵם לוקה. ודין זה הובא ללא חולק בספר המצוות להרמב"ם (2) ובספר החינוך (2).

והנה בסוגיית הגמרא במסכת שבת (1) נתחדש שאין איסור מחיקת הֹשֵם בגרמא, כפי שנלמד מהפסוק "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם – עשיה הוא דאסור, גרמא שרי" [ולכן אדם שהיה כתוב שם על בשרו, יורד וטובל כדרכו"]. וכן פסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (2) פ"ו ה"ו). והקשה האבני נזר (5) על דברי הגמרא בשבת, מהמעשה המובא במסכת מכות (1) שדוד המלך שהסתפק האם מותר להשליך ֹשֵם למי התהום [והשם ימחק], ומשמע שמחיקת השם אסורה גם בגרמא. ונפקא מינה לשאלה שדן בה האבני נזר, בבית כנסת שעל כתליו היו כתובים שמות, לענין מחיקת השמות בגרמא. ותירץ, שמאחר והכוונה היתה שהֹשֵם ישאר במים זמן רב ובוודאי המים ימחקוהו, הרי זה נחשב כמעשה מחיקה ממש [ועי"ש שביאר מדוע טבילה במקוה כשֹשֵם כתוב על בשרו נחשבת כמחיקת הֹשֵם בגרמא ולא נחשבת כמעשה ממש].

אולם הנודע ביהודה (5) שדן גם הוא בשאלה האם מותר למחוק שמות בגמרא מכתלי בית כנסת, חידש כי ההיתר המפורש בגמרא בשבת (1) למחוק את הֹשֵם בגרמא נאמר רק לצורך מצוה [לטבילת מצוה], אבל לדבר הרשות אפילו בגרמא אסור: "ואף דליכא לאו דלא תעשון, מכל מקום אסור משום בזיון הֹשֵם, דאין בזיון גדול יותר מגרם מחיקת השם". וביותר חידש הנודע ביהודה, שלכאורה יש לתמוה על הטור והשו"ע שלא הביאו דין זה של היתר מחיקת השמות בגרמא. ועל כרחך מוכח, שלמדו הפוסקים מסוגיית הגמרא מגילה (1) שאמרו "ספר תורה שבלה גונזים אותו [בקבר] אצל תלמיד חכם, ובכלי חרס", כי מוכח "דאסור לגרום מחיקת השם הואיל וצריך כלי חרס, וסותר לסוגיא בשבת". ומסיים הנודע ביהודה: "וידעתי שזה הוא קצת דוחק לומר דהפוסקים סמכו עצמם על דין זה, אך לפי גודל התמיהה לא ידעתי ליישב בדרך אחרת. עכ"פ מוכח מזה דאסור לגרום מחיקת השם שלא לצורך מצוה".

קדושת ספרי קודש ודיני גניזתם

ב. כאמור בדברי הגמרא במגילה (1) "ספר תורה שבלה גונזים אותו [בקבר] אצל תלמיד חכם, ובכלי חרס". וכתב הרמב"ם (2) "כתבי הקדש כולם ופירושיהם וביאוריהם, אסור לשורפם או לאבדם ביד, וכשבלו יגנזו" [וראה במאמרו של הרב אריאל (12) רבה הראשי של רמת גן, במה שכתב כי "כתבי הקודש" שהזכיר הרמב"ם, כוונתו לפירושים וביאורים על התורה כמו גמרות ומדרשים וכיוצא בזה]. ודנו הפוסקים, האם איבוד כתבי קודש שאין בהם אזכרות אסור מהתורה או מדרבנן. ועוד צ"ב, האם יש איסור באיבוד כתבי קודש בגרמא. ובדברי הרמב"ם לכאורה מדוייק שהאיסור הוא ביד ולא בגרמא.

בדברי התשב"ץ (3) רבי שמעון בר צמח דוראן, מרבותינו הראשונים, נפטר באלג'יר בשנת רי"ד) מבואר שאיסור איבוד כתבי הקודש הוא מדרבנן ורק ביד. ולכן הסיק שמותר למחוק פרשיות שאין בהם אזכרות לצורך כתיבת פרשיות אחרות במקומן, כדבריו: "שכיון שעבר זמן פרשה זו, הוי כהיכל שצריך תיקון, שמותר לסותרו ולבנותו. ולפי זה היה מותר אפילו היכא שיש שם אזכרות, אלא שהדבר קשה להתיר כן באיסור תורה, ומפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה".

והנה דברי הגמרא במגילה (1) נפסקו להלכה בשו"ע (3). וכתב המג"א (3) "ונ"ל דהוא הדין בכל תשמישי קדושה [יש לגונזם] דהוי בכלל לא תעשון כן לה' אלהיכם וכו', וכן כתב הרמב"ם בספר המצות (2) שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו" [דברי המג"א הועתקו במשנה ברורה (3)], ולכאורה משמע מדבריו כי איסור כתבי הקודש מהתורה.

אכן כבר כתב רבי יצחק אלחנן ספקטור [רבה של קובנה, נפטר בשנת תרנ"ו] בשו"ת עין יצחק (6) על דברי המג"א כי מדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (2) שכתב "דכתבי הקודש אסור לשורפן ולאבדן, והמאבדן ביד מכין אותו מכות מרדות, נראה דס"ל דעיקר איסור שריפת ואיבוד כתבי קודש אינו אלא מדרבנן, ורק על שריפת ואיבוד אזכרות לוקה מהתורה. אבל בכתבי הקודש אינו לוקה רק מכות מרדות, דזה אינו רק מדרבנן. וכן נראה מן החינוך (2) וכן כתב התשב"ץ (3) להדיא דעיקר שריפת כתבי קודש אינו אלא מדרבנן ע"ש. והא שכתב הרמב"ם במנין המצות דאין מאבדין כתבי קודש שנאמר לא תעשון כן כו', על כרחך דקאי בכתבי קודש דכתובים בהם אזכרות, והרמב"ם שם קיצר בזה".

ג. דברי רבי יצחק אלחנן נסבו אודות נדון ה"קורעקטין" [עלי ההגהה] "דעיקר הדפסתם לא נעשה על מנת ללמוד או לקרות בהם, וגם אינם ראויים כלל לקרות בהם מחמת שהם מלאים שיבושים, וזה ידוע כי מחמת גודל ריבויים של העלים הללו אשר הם מתרבים בכל יום ויום בבית הדפוס אי אפשר כלל לגונזם כדין תורה, וסופם לבוא בזיון גדול". והביא שנחלקו הפוסקים אם מותר לשורפם, ופסק המג"א (3) כדעת הבאר שבע שאסור לשורפם. ובתשובתו חידש רבי יצחק אלחנן, כי אין איסור לאבד כתבי קודש בגרמא. ועוד חידש, שיש להתנות בפירוש שלא יחול עליהם קדושת כתבי קודש, ואז יותר לשורפם כדי שלא יבואו לידי ביזיון. והוסיף, כי מן הראוי לעשות זאת על ידי קטן [וראה בשו"ת זקן אהרן (7) רבי אהרן וואלקין, אב"ד פינסק) שהביא חידוש זה, שניתן לכוון בפירוש שלא תחול קדושה על כתבי קודש, בשם הנצי"ב בשו"ת משיב דבר, ובמה שהקשה עליו. ועי' במאמרו של הרב אריאל (13) שהביא חידוש נוסף בשם הנצי"ב, שֹשֵם שנכתב לקריאה חד פעמית אינו קדוש].

וראה גם בדברי הגרצ"פ פרנק [רבה של ירושלים] בשו"ת הר צבי (8) שנקט כדברי הנודע ביהודה (5) שיש איסור דרבנן במחיקת ֹשֵם בגרמא, אמנם סיים לענין גניזת ספרי משניות בקבר [על פי צוואת האיש שלמד בהם, שביקש שיטמינום בקברו] "מכל מקום בספר המשניות דאזכרות ליכא, וגם המאבדו בידים אינו אלא איסור דרבנן, לכן על ידי גרמא גם איסור דרבנן ליכא. וכך הוא מדוקדק לשון הרמב"ם (2) דכתבי הקודש אסור לשורפן ולאבדן ביד, הרי הרמב"ם שמדבר לענין איסור דרבנן בשאר כתבי הקודש, דקדק וכתב ולאבדן ביד, להשמיענו דע"י גרמא מותר".

ברם לדעת החזון איש (6) "איסור גרמא הוא בין בשם בין בכתבי הקודש". ובהמשך דבריו כתב החזון איש: "ואע"ג דהרמב"ם כתב (2) המאבד ביד, הוא הדין גרמא האסורה, ולאפוקי בנותנן תחת הנדבך". יחד עם זאת, בנדון ה"קורעקטין" כתב החזון איש "כיון שלא נכתבו ללמוד בהם, וכל שכן שהדפוס לא מכח ראשון של אדם, אין בהם חיוב הצלה, אבל אסור לאבדם ביד והוא הדין לגרום להם לשריפה, ואפילו ליתנם במקום לח הממהר לכלותם, אסור". ובסיום דבריו כתב החזון איש: "ויש ללמד להתנות עליהם בשעת הדפסתם שאינם לשם כתבי קודש אלא לשם קיבוץ אותיות בעלמא".

מיחזור כתבי קודש

ד. הראשון שהתייחס לרעיון הדומה למיחזור כתבי קודש הוא המהרשד"ם (4) רבי שמואל די מדינה, מגדולי חכמי הספרדים בסלוניקי, נפטר בשנת שמ"ט) שדן במנהגם של כורכי הספרים להשתמש בגיליונות הדפוס שאצלם, ונימק בהרחבה כי מעשה זה הוא "עוון פלילי", עי' בדבריו [וראה בדברי הרב אריאל (13) כי "ייתכן שהמהרשד"ם, שאסר להשתמש בכתבי הקודש שבלו לכריכות, אינו חולק על התשב"ץ (3), כי שימוש לכריכה הוא ודאי הורדה בקדושה, ואילו מחיקת לוח לשם כתיבה מחודשת של דברי תורה אחרים אינו הורדה בקדושה, והיא מותרת].

אמנם בדברי האגרות משה (8) צידד להתיר מסירת ספרי תנ"ך שאין בהם שמות וספרי תורה שבעל פה, וכן משניות וגמרות, למיחזור. יסוד חידושו נובע מכך שבניגוד לקדושת השמות בספר תורה שנעשית מצד עצם הכתיבה, קדושת כבתי הקודש של התורה שבעל פה נובעת מהלימוד בהם "וממילא כשלא שייך שוב ללמוד בהם הרי יש לנו לומר דאזלא קדושתיה", ומותר למוסרם למיחזור. ומכל מקום בסיום התשובה כתב הגרמ"פ: "אבל לעשות כן למעשה תדבר בזה עם עוד גדולי פוסקים בא"י, וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה מעדה החרדית ומהספרדים". וראה בספר גנזי הקודש (12) הלכות גניזה וכבוד הספרים, מאת רבי יחזקאל פיינהנדלר, ירושלים תשס"ב) שהביא מכתב הגר"ח קנייבסקי שכתב על דברי האגרות משה "לא מסתבר", ובמה שהביא (10) פרק ח הערה ח) מדברי הפוסקים בנדון האגרות משה.

להשלמת היריעה, ראה במאמרו של הרב אריאל (12)-(13) בנדון מסירת עלוני פרשת השבוע למיחזור.

דיני גניזה

• ספרי קודש שבלו אך עדיין ראויים לשימוש, האם מותר לגונזם – ראה בדברי ספר חסידים (2) ובגנזי הקודש (10).
• האם מחוייבים לגנוז מראי מקומות בלימוד, ציורים ותרשימים – יעו' באגרות משה (9) יו"ד ח"ב סי' עה), ובגנזי הקודש (10) פרק ח). • כרוזים ומודעות, ידיעות הלכתיות על דברי מאכל – גנזי הקודש (10)-(11) פרק יב) ובמאמרו של הרב זילברשטיין (12).
• כתיבת דברי תורה בעיתונים – ראה בדבריו הנוקבים של הזקן אהרן (7) שיצא חוצץ נגד העיתונים החרדיים המדפיסים דברי תורה, וסופם להתגולל באשפה. ועי' במש"כ בנדון זה הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (9).

סיכום דיני גניזת עיתונים  והכנסת עיתון לבית הכסא – ספר גנזי הקודש (11).