א. דבר שיש לו מתירין לא מתבטל – מקור הדין 

מבואר בסוגיות הש"ס כי למרות שבכל התורה, איסור שהתערב בהיתר מתבטל בשישים – כאשר לאיסור זה יש היתר לאחר זמן, הוא לא בטל:

• במשנה במסכת חלה (1א) מובא: "אם כן למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא, מין במינו. ושלא במינו, בנותן טעם". ופירש התוספות יום טוב בשם הירושלמי, שהטעם שטבל הוא "מין במינו" ואינו מתבטל הוא, כי טבל הוא "דבר שיש לו מתירין" על ידי הפרשת התרומות ממנו בעתיד, וכל דבר שיש לו מתירין אינו בטל [החילוק בין "מין במינו" ל"מין בשאינו מינו" יבואר לקמן אות ג].

• בסוגיית הגמרא במסכת נדרים (1ב) מבואר: "כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש, לא נתנו בהם חכמים שיעור". וכתב הר"ן שם: "שאוסרים במינן בכל שהוא". והיינו משום שהם "דבר שיש לו מתירין", שאינו מתבטל.

• במסכת ביצה (1ג) מבואר כי ביצה שאסורה ביום טוב שנתערבה בביצים אחרות, לא מתבטלת ברוב, כי יש לה מתירין שהרי יכול לאוכלה לאחר יום טוב.

• במשנה במסכת ביצה (1ד) מובא: "האשה ששאלה תבלין ומלח לעיסתה, הרי אלו [התבשיל והעיסה] כרגלי שתיהן", דהיינו מותר להוליכם רק למקום שמותר לשתי הנשים ללכת בו, לפי שמעורבים בהם מאכלים של שתיהן. והביא התוספות יום טוב (שם) את המבואר בסוגיית הגמרא, כי התבלין והמלח אינם מתבטלים בתוך שאר התבשיל הוא, משום שהם "דבר שיש לו מתירין", שהרי לאחר יום טוב מותר להוליכם בכל מקום.

• בירושלמי (2א) אמר רבי שמעון בשם רבי יהושע: "כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני, לא נתנו חכמים שיעור, אלא במין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. ודנו שם, האם נדרים הם דבר שיש לו מתירין מחמת שיכול להישאל עליהם [בחידושי הריטב"א (2ב) מבואר כי חכמים אינם מסכימים עם רבי שמעון כי דבר שיש לו מתירין אינו בטל, ולדעתם גם דבר שיש לו מתירין בטל, ואף שזה לא נתפרש בשום מקום בגמרא. ומכל מקום להלכה ודאי שנפסק בדברי כל הפוסקים, כי דבר שיש לו מתירין לא בטל וכדלקמן].

וכתב השדי חמד (2ג) "דבר פשוט, דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטל אינו אלא מדרבנן, דמדאורייתא בטל ברוב, שכן מפורש בדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים" [בהמשך דבריו הביא מדברי הרב טירת כסף, שהקשה על דברי המפרשים שאברהם אבינו ביטל את עץ הדעת בתערובת, וקשה מדוע איפוא נענש. ותירץ על פי מה שכתב בספר הש"ך על התורה [מגורי האריז"ל] שעץ הדעת נאסר רק באותו יום ובלילה היה מותר, ומאחר והיה דבר שיש לו מתירין, לא התבטל. ודבריו תמוהים, שהרי נתבאר כי דין זה הוא רק מדרבנן, וצ"ע].

ב. דבר שיש לו מתירין לא מתבטל – טעם הדין

מדברי רש"י (1ג) נראה כי טעם הדין שדבר שיש לו מתירין אינו בטל הוא מסברא, כלשונו: "אע"ג דמדאורייתא בטיל, אחמור רבנן הואיל ויש לו היתר לאחר זמן, לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול" וכן במיוחס לרש"י במסכת נדרים (1ב) "להכי אפילו באלף לא בטיל דהא אפשר להו בתקנתא".

אמנם הר"ן (3א) כתב באופן שונה, ולדעתו דין זה נובע מטענת רבי יהודה כי "מין במינו לא מתבטל", משום שנאמר "ולקח מדם הפר ומדם השעיר", ומשמע שאף שנתערב לא בטל שמו, היות וכאשר מתערב דבר הדומה לחברו "אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו".  אלא שחכמים חלקו על רבי יהודה שמכל מקום "מין במינו" של איסור והיתר אינם דומים זה לזה, אבל כאשר האיסור יש לו מתירין, והיינו שהאיסור אינו חלוק מההיתר לגמרי, שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו, אומרים שאינו בטל במינו.

בקובץ שיעורים (3ב) הוכיח כי גם הר"ן מודה לסברת רש"י "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר", אלא שהצריך גם את טעמו "במין במינו", משום "שבכל תקנות וגזירות חכמים צריכים ב' דברים: [א] איזה טעם היה להם לתקן. [ב] אפילו אם יש טעם שצריך לגזור, אבל כלל גדול הוא, מלתא דליכא דכוותא בדאורייתא לא מתקני רבנן. ולעולם הם מסמיכים גזוריתהם לאיזה דין דאורייתא. ואם כן גם כאן סמכו גזירתם להא דמין במינו לא בטיל".

השדי חמד (3ג) הביא דברי הפרי חדש שסבר כי גם לדעת הר"ן, ההלכה שדבר שיש לו מתירין אינו מתבטל היא חומרא מדרבנן, ומנגד את דברי הפרי מגדים שצידד שהוא מדאורייתא. ולמעשה השדי חמד נקט בדעת הר"ן, שהוא דין מדרבנן.

ג. דבר שיש לו מתירין – בתערובת "מין בשאינו מינו"

בדברי הירושלמי (2א) נתבאר כי דין "דבר שאין לו מתירין לא בטיל", נאמר רק בתערובת "מין במינו", וכן מתבאר במשנה במסכת חלה (1א), לפי מה שפירשוה מטעם דבר שיש לו מתירין [בתוספות יום טוב דלעיל].

בשו"ת הרשב"א (4א) נקט להלכה כי מין בשאינו מינו בטל אף בדבר שיש לו מתירין, וזאת בניגוד לדעת הרי"ף שנראה כי חלק על דין זה, והוכיח מדברי הגמרא בביצה (1ד) שהמלח לא בטל בעיסה משום שאין לו מתירין ואף שהוא "אינו מינו" [אמנם בתוספות יום טוב (1ד) נתבאר בשם התוספות כי המלח בעיסה נחשב "מין במינו הואיל והוא מתקנו", ועוד יבואר לקמן בעמ' 5].

והנה לכאורה דברים אלו מתיישבים היטב לפי טעמו של הר"ן הנ"ל (3א), וכפי שכתב בעצמו שעיקר הטעם שדבר שיש לו מתירין לא מתבטל הוא מחמת דמיון האסור והמותר, וכאשר הם שונים במינם, יש ביטול. אמנם גם לפי טעמו של רש"י הנ"ל, ביאר הרמ"א בספרו תורת חטאת (4ב) "דכל שנתערב שלא במינו אין היהתר נקרא על שם הדבר האסור אלא על שם הדבר שנתערב בו, והוי כמי שאין לו מתירין".  והפני יהושע (4ג)  הוסיף בטעם הדבר "מכיוון שמין בשאינו מינו בטעמא תליא מלתא", כאשר אינו נותן טעם "הוי כאילו הוכר האיסור ונסתלק וכמאן דליתא דמי, משום הכי לא שייך להחמיר בו כלל דדמיא כחוכא וטלולא".

בשערי דורא (5א) כתב שאם "ליבנו המאכל בביצה אינו בטל", משום שהוא דבר שיש לו מתירין. וביאר בהגהות (שם) בטעם הדין על פי דברי התוספות המובא בתוספות יום טוב (1ד) שכאשר מין האחד מתקן חברו, הרי זה "מין במינו". והראבי"ה כתב, שטעם הדין כי "מלתא דעביד לחזותא ולטעמא לא בטיל".

בשולחן ערוך (5ב,6א) נפסק: "כל דבר שיש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה ביום טוב, שראויה למחר, אם נתערבה באחרות, בין שלימה בין טרופה, אינה בטלה אפילו באלף. ואפילו ספק נולדה ביום טוב, ונתערבה באחרות, אסורות. ואם נתערבה בשאינה מינה, בטלה בשישים". וכתב הרמ"א: "מיהו אם לבנו בה מאכל, או נתנו בקדירה לתקן הקדירה, כגון שמלאוה בתרנגולת, אינה בטלה".

וכן נפסק בהלכות יום טוב (6ב) "ביצה שנולדה ביום טוב שנתבשלה בשוגג עם בשר ותבשיל, אם יש שישים כנגדו הכל מותר חוץ מן הביצה. אבל אם לבנו בו התבשיל וכיוצא בזה, מידי דלחזותא וטעמא עביד, לא בטיל". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ט) "מידי דלחזותא וטעמא, המגן אברהם מפרש דבעינן דווקא תרוייהו חזותא וטעמא, אבל בש"ך (יו"ד סי' ק"ב ס"ק ו) וכן בביאור הגר"א שם מפרשים דהכוונה לחזותא או לטעמא". ועוד כתב (ס"ק י) "לא בטיל, דנחשב על ידי זה כמין במינו לא בטיל בדבר שיש לו מתירין". וראה בהרחבה בספר אהל יעקב (6ג) האם דין זה של "חזותא לא בטיל" הוא דווקא בדבר שיש לו מתירין או אפילו בשאר איסורים, וכן האם צריך גם "חזותא" וגם "טעמא".

ד. דבר שיש לו מתירין שעלול להתקלקל

בחידושי המרדכי על מסכת פסחים (7א) מובא: "וכתב ה"ר שמואל מפליזא משם רבינו תם, דלא שייך דבר שיש לו מתירין, היכא שהמאכל מתקלקל". וכתב הב"ח (7ב) "אבל הרמב"ם דפסק (הלכות מאכלות אסורות פט"ו ה"ט) דחמץ בפסח הוי דבר שיש לו מתירין ולא חילק בין יום ראשון ליום אחרון לא ס"ל סברא דרבנו תם, אלא אפילו המאכל מתקלקל מקרי דבר שיש לו מתירין".

בשולחן ערוך (7ג) פסק להלכה את חידושו של רבנו תם: "יש מי שאומר דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל". וכתב בכף החיים (ס"ק חי) "הא דכתב זה בשם יש מי שאומר, משום דמשמע דהרמב"ם חולק וכמו שכתב הב"ח. מיהו לענין דינא גם הב"ח הסכים דבטל אם המאכל מתקלקל. וכן הוא דעת האחרונים מדלא חלקו על דברי השלחן ערוך". ועוד כתב (ס"ק יט) ואם אינו משובח כמו עכשיו, לית לן בה ואינו בטל. ועוד יש להחמיר יותר דגם במתקלקל קצת, גם כן הוי דבר שיש לו מתירין, ואינו בטל".

ובערוך השולחן (7ד) כתב כי לפי רבנו תם, כל מאכל שנאכל בדרך כלל כשהוא חם, יש לומר שאינו נחשב דבר שיש לו מתירין: "וממילא פשטידה וכיוצא בזה גם כן לא שייך דבר שיש לו מתירין, דוודאי יאבד טעמו דאינו טוב אלא כשהוא חם כידוע. ולחם, כתבו הראשונים דאינו מתקלקל בהמתנה. ויראה לי דזהו רק בלחם מצה וגלוסקאות וכיוצא בהם שאינם מתקלקלים, אבל לחם חיטה חמץ, ידוע שביום השני אינו בטעמו כביום שנאפה בו. ולענ"ד שאין דנין בו גם כן דין דבר שיש לו מתירין".

והנה דין זה שבדבר שמתקלקל אין דין "דבר שיש לו מתירין", לכאורה מובן היטב לסברת רש"י בטעם דין דבר שיש לו מתירין, שהוא משום שיש לו תקנה לאוכלו בהיתר, ואם כן כשמתקלקל אין לו תקנה. אמנם מבואר בדברי ערוך השולחן (שם) שגם לסברת הר"ן בטעם דבר שיש לו מתירין  שהוא משום דמיון האיסור להיתר "מכל מקום לא גזרו במקום שמתקלקל המאכל".

ה. דבר שיש לו מתירין – כאשר יכול ליהנות ממנו גם עכשיו וגם אחר כך

הצל"ח (8א) חידש כי דין "דבר שיש לו מתירין" הוא רק בדבר שאם נהנה ממנו עכשיו לא יוכל ליהנות ממנו אחר כך, ולא כאשר ניתן ליהנות ממנו גם עכשיו וגם אחר כך, וכגון בדיני טלטול כלי מוקצה שיכול להשתמש בו היום ומחר, ואם כן בשימוש שלו בכלי היום אין לו מתירין. בנו של הצל"ח הוסיף לבאר, כי חידוש זה הוא לטעמו של רש"י הנ"ל בדין "דבר שיש לו מתירין", אך לטעמו של הר"ן אין לחלק בזה כמובן.

דברי הצל"ח צריכים עיון מפסק השולחן ערוך (8ב) בדין כלי שנאסר בבליעה ונתערב, שבטל ברוב משום שלא נחשב דבר שיש לו מתירין [בהגעלה], וזאת משום שצריך להוציא הוצאות מרובות לכך. והקשה בספר מגדים חדשים (8ג) כי לדעת הצל"ח גם ללא שצריך להוציא הוצאות אין זה נחשב כדבר שיש לו מתירין , מחמת שאין כאן הנאה של כילוי. ומחמת שאלה זו חידש, כי באופן שאין צריך אלא שיהוי מועט או הוצאה מועטת, גם לדברי הצל"ח נחשב לדבר שיש לו מתירין, אף בהנאה שאינה כילוי.

וראה בספר אהל יעקב (9א) שהביא את דברי הצל"ח ומה שכתבו רבותינו אחרונים כדבריו או השיגו וחלקו עליו,  ומסיק שבכל מקרה יעשה שאלת חכם אם אפשר לצרף לקולא את דברי הצל"ח.

ו. דבר שאין לו מתירין לא מתבטל – נדונים מעשיים

• רבנו האור החיים הקדוש דן בחיבורו פרי תואר (9ב) האם כאשר יכול למכור לנכרי את תערובת האיסור וההיתר, ללא טירחא, יש לדונו כדבר שיש לו מתירין  שעדיף שלא יאכלנו באיסור "או נאמר אין לנו אלא מה שגזרו חז"ל בדבריהם, כיון שאין הדבר אלא גזירת חז"ל, ונראה כי אורויי אורינן אכרוחי לא מכרחינן". וראה בספר דרכי תשובה (10א) במה שדן בדברי הפרי תואר, והביא מחלוקת בדברי הפוסקים בזה.

• בשו"ת הר צבי (10ב) נקט שכלי שאינו טבול שנתערב בכלים טבולים, הוא דבר שיש לו מתירין, ואף שבנדון הגעלה נתבאר בשו"ע (8ב) שאינו דבר שיש לו מתירין מחמת שצריך להוציא הוצאות, מכל מקום הש"ך הביא מדברי המהרי"ל בתשובה שחלק בזה, ובפרט בטבילה שאפשר שלא יהיו בזה הוצאות כלל, הרי זה דבר שיש לו מתירין. אלא שבמקרה זה אין לברך, כדין הפרשת תרומות ומעשרות בדמאי, אלא אם כן יטביל את כל הכלים, שאז ברור שהוא מטביל גם כלי שצריך טבילה.

ז. דבר שאין לו מתירין לא מתבטל – סיכום

ראה בספר השולחן כהלכתו (13-11) בנדון תוספת למאכל – האם נחשב מין במינו • תערובת מעשה שבת • דבר שיש לו מתירין ואחר כך יחזור לאיסורו • דבר שיש לו מתירין כשרוב צדדים שאין איסור בכלל • דבר שיש לו מתירין בספק ספיקא •  אם לא ניכר האיסור לפני שנתערב • אם יתכן שלעולם לא יהיה היתר • אם עלול להתקלקל • כלי של איסור שנתערב בכלים של היתר.