דין האבות קודם מתן תורה

א. רבי יהודה רוזאניס [מחכמי טורקיה, נפטר בשנת תפ"ז, הידוע בחיבורו 'משנה למלך' על הרמב"ם] הרחיב את היריעה בספרו פרשת דרכים (2)-(3) בחקירה מה היה דינם של האבות הקדושים קודם מתן תורה – כדין "ישראל" או כדין "בן נח" – האם יצאו מכלל "בני נח" אף לקולא [דהיינו להקל עליהם במה שבן נח חייב ובדיני ישראל פטור, כדלקמן]. והביא את דברי מהר"ש יפה [רבי שמואל יפה אשכנזי, מחכמי טורקיה, נפטר בשנת רפ"ה; מחבר פירוש 'יפה תואר' על מדרש רבה]  שהאבות יצאו מכלל "בני נח" אף לקולא, ומטעם זה רשאי היה יעקב אבינו להינשא לשתי אחיות [ענין זה יבואר להלן בהרחבה] מכיוון שגייר אותן, ולאחר הגיור אין ביניהן קורבה.

הפרשת דרכים הביא ראיה נוספת לשיטת המהר"ש יפה, מדברי חז"ל שיעקב אבינו ויוסף שמרו את השבת, ולכאורה הרי מפורש בדברי הגמרא במסכת סנהדרין (1) כי "נכרי ששבת חייב מיתה", והיאך יעקב אבינו שמר את השבת. וע"כ צריך לומר שהאבות יצאו מכלל "בני נח" אף לקולא [ועי"ש שכתב שאין להקשות היאך יעקב אבינו ויוסף למדו את פרשת עגלה ערופה – והרי נכרי שלמד תורה חייב מיתה [כדברי הגמרא בסנהדרין (נט, א); הובאו להלכה ברמב"ם (1)], כי דין זה נתחדש רק במתן תורה בסיני, משא"כ דין "נכרי ששבת" אשר נלמד מפסוק בפרשת נח, שנאמר קודם מתן תורה].

לעומתו, הביא הפרשת דרכים את דברי רבי אליהו מזרחי ["הרא"ם". מחכמי טורקיה, נפטר בשנת קצ"ה; ממפרשי רש"י העיקריים] שנקט כי האבות קיימו את התורה דווקא להחמיר  עליהם, אבל לא להקל מעליהם ממה שנתחייבו בני נח.

ב. וכתב הפרשת דרכים כי במחלוקת זו נחלקו רבותינו הראשונים, כמובא בדברי הרמב"ן על התורה בסוף פרשת אמור (5). חז"ל דרשו את הפסוק האמור בפרשת ה"מגדף" (ויקרא כד, י) "וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – "מלמד שנתגייר". והוקשה לרמב"ן, מדוע הוצרך להתגיר והא קיימא לן "גוי ועבד הבא על בת ישראל, הוולד כשר", ומדוע נצרך לגירות כדי להיות כשר לבוא בקהל. וכתב הרמב"ן שחכמי צרפת אמרו שקודם מתן תורה הוולד היה מתייחס אחר אביו, ולכן כאשר נולד ה"מגדף", היה דינו מצרי, וכאשר גדל נתגייר. ודחה הרמב"ן את דבריהם: "אין דעתי כך, כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל ובגויים לא יתחשבו, וכמו שאמר בעשו (קידושין יח, א) ודילמא ישראל מומר שאני [ומפורש בדברי הגמרא כי לעשו היה דין ישראל מומר]. ולכן פירש הרמב"ן שכוונת חז"ל שה"מגדף" נתגייר "אינו שיצטרך בגירות, אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה (כריתות ט, א). אבל נתכוונו לומר שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל. וזה טעם "בתוך בני ישראל", שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי".

ומסכם הפרשת דרכים: "הרי מבואר שדעת חכמי צרפת הוא כדעת הרא"ם ז"ל, שקודם מתן תורה לא יצאו מכלל בני נח להקל, ולפיכך הוצרך להתגייר משום דקיימא לן באומות הילך אחר הזכר. אך הרמב"ן אזל לשיטת המהר"ש יפה , שהאבות יצאו מכלל בני נח אף להקל".

ובהמשך דבריו כתב הפרשת דרכים: "ולדעתי הראיה שהביא הרמב"ן ממה שאמרו גבי עשו "ודלמא ישראל מומר שאני, היא ראיה חותכת". ולאחר מכן כתב: "שוב ראיתי דמחלוקת זו קדום ונחלקו בו חכמי התלמוד". לדעת הגמרא במסכת סנהדרין, האבות יצאו מכלל בני נח לגמרי, אפילו להקל. ואילו בדברי המדרש (שמות רבה) לא יצאו האבות מכלל בני נח להקל. ומסיים הפרשת דרכים: "באופן שמחלוקת זה נפתח בגדולים ונסתיים בגדולים, דתלמודא דידן אזיל בשיטת הרמב"ן ומהר"ש יפה, והמדרש אזיל בשיטת חכמי צרפת והרא"ם".

היאך נשא יעקב אבינו שתי אחיות

ג. לעיל הוזכרה קושיא זו בדברי מהר"ש יפה, שהוכיח מכאן שהאבות יצאו מכלל "בני נח" אף לקולא, ולכן היה מותר ליעקב אבינו להינשא לשתי אחיות מכיוון שגייר אותן, ולאחר הגיור אין ביניהן קורבה [תירוץ זה מפורש גם בדברי רבותינו בעלי התוספות על התורה (9) יעו"ש בדבריהם].

אך הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, ועלינו לבאר את דברי הגמרא במסכת פסחים (1) שיעקב אבינו ימנע מלברך בסעודה שהקב"ה יעשה לצדיקים לעתיד לבוא בגלל שנשא שתי אחיות, ומשמע לכאורה שהיה בזה סרך עוון, וצ"ע.

ועוד קשה, מאחר והאבות ובניהם קיימו את התורה קודם שניתנה בסיני, היאך נשאו עמרם את דודתו יוכבד [עי' ברמב"ן (4) בפרשת תולדות; בשו"ת הרשב"א (9) ובעלי התוספות (9)] ושמעון את אחותו דינה [עי' במהר"ל (6)].

ואמנם הפרשת דרכים הביא את דברי הרא"ם שהקשה על תירוץ המהר"ש יפה שיעקב אבינו גייר את רחל ולאה ולכן נשאן "דאם כן למה אמר יעקב איני מברך שנשאתי שתי אחיות" [ועל זה תירץ הרדב"ז (9) "מ"מ חסידות הוא להתרחק מהדבר הדומה לאיסור מן התורה, ולפיכך לא רצה לברך". וכעין זה מבואר בדברי המהר"ל (6) שכתב "גנאי הוא דסוף סוף דבר זה יהיה נאסר כשתינתן התורה". ועי' בדברי בעלי התוספות (9) במש"כ בביאור הגמרא בפסחים הנ"ל].

• ועל כן הביא הרא"ם את תירוצו של הרמב"ן בפרשת תולדות (4) ובפרשת אחרי מות (5) שהאבות קיימו את התורה קודם שניתנה רק בארץ ישראל "ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות, וכן עמרם, כי המצוות משפט אלקי הארץ הן" [ועי' במנחת אשר (13) פרשת וישלח בהערת הגר"א וייס, דבאמת הרמב"ן לשיטתו בפרשת אמור (5) שלאבות היה דין ישראל, יכל לתרץ שיעקב אבינו נשא ב' אחיות כי גיירן]. וכתב הרמב"ן בפרשת אחרי מות (5) כי מטעם זה מתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ, כדי שיעקב אבינו לא ישב בארץ ישראל עם שתי אחיות "והיא היתה הנשאת באיסור האחוה".

וראה במש"כ מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל [ראש ישיבת חברון] בספרו שם דרך (8) בביאור דברי הרמב"ן בגדר שמירת התורה לפני שניתנה רק בארץ ישראל, שבכל מצוה יש שתי בחינות: א. הציווי – שנצטווינו לעשות מצוות ונאסר לעבור עבירות. ב. המציאות – בכח המצוות והעבירות נקבעת מציאות בבריאה של טוב ורע. ויש לומר שהאבות קיימו את התורה ושמרו מצוות לא מפני הציווי, שהרי עדיין ללא נצטוו, אלא משום עצם המציאות בעולם התלויה במצוות ה', ועיקר מציאות זו היא רק בארץ ישראל "כי המצוות משפט אלקי הארץ הם".

ועי"ש בדבריו במש"כ לבאר את דברי הרמב"ן בפרשת ויחי (4) שביאר שלא קבר יעקב אבינו את רחל במערת המכפלה "כדי שלא יקבור שם שתי אחיות כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנישאת לו ראשונה בהיתר", וצ"ב כי הרי למבואר לא הוצרכו לקיים איסור אחיות בחו"ל ולמה יבוש מאבותיו. וצריך לומר שהיה בוש על הזמן מועט ששהה עמה בארץ [וראה בדברי החתם סופר (5) ביאור אחר מדוע "יבוש מאבותיו", על פי דברי הרמב"ן בפרשת אחרי מות (5)].

• תירוץ נוסף – הביא הפרשת דרכים (3) בשם מהר"ש יפה כי "יעקב על פי הדיבר נשאן לצורך קיום י"ב השבטים". ותירוץ זה נתבאר בהרחבה בדברי הגר"ח מוולזי'ן בספרו נפש החיים (7), שהאבות קיימו את התורה בהשגתם ברוח הקודש את התיקונים הנוראים הנעשים בכל מצוה בעולמות וכוחות עליונים ותחתונים "לכן כשהשיג יעקב אבינו ע"ה שלפי שורש נשמתו יגרום תיקונים גדולים בכוחות ועולמות העליונים אם ישא השתי אחיות אלו רחל ולאה, והמה יבנו שתיהן את בית ישראל, יגע כמה יגיעות ועבודות להשיגם שינשאו לו, וכן הענין בעמרם", יעו"ש בדבריו.
• המהר"ל (6)-(7) תמה על דברי הרמב"ן, ותירץ באופן אחר היאך נשא יעקב אבינו שתי אחיות, כי האבות קיימו רק מצוות עשה ולא מצוות לא תעשה, ולכן לא נמנע יעקב אבינו לשאת שתי אחיות [ועי"ש במה שביאר לשיטתו את דברי חז"ל על מאמרו של יעקב אבינו "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי"].

היאך שמרו האבות שבת והרי גוי ששבת חייב מיתה

ד. לעיל הוזכרה קושיא זו בדברי הפרשת דרכים, שהוכיח מכאן שהאבות יצאו מכלל "בני נח" אף לקולא.

וראה בהרחבה בדברי הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (12) פרשת נח) שליקט כעמיר גורנה את תירוצי האחרונים:

• האבות עשו מלאכה שאינה צריכה לגופה, או שעשו מלאכה על ידי שנים, או שעשו חצי שיעור – שאין חייבים מיתה מדין בן נח כי לא שבתו, אך גם לא חייבים מדין ישראל על מלאכות שנעשו באופנים הנ"ל.
• האבות לבשו ציצית – מדין בן נח היא משאוי ולכן לא שבתו בשבת, אך מדין ישראל זהו מלבוש ואין איסור הוצאה.
• הגר"ח מבריסק (10) תירץ שבוודאי האבות לפני מתן תורה היו ישראל ב"חפצא" וכל הספק שנתבאר לעיל הוא ב"דין" אם היה להם "דין ישראל" או דין "בן נח". ומאחר שאנו דנים אותם ב"חפצא" כישראל ולא כעכו"ם, לא נוכל לדונם כ"גוי ששבת" [ועי"ש בדבריו שביאר לפי זה מדוע כשנצטווה אברהם אבינו על המילה קרא לשם בן נח שימול אותו. וראה במה שדן בדבריו במנחת אשר (13) פרשת וישלח].

מדוע אברהם אבינו לא מל עצמו קודם שנצווה על ידי הקב"ה

ה. קושיא זו מטו בבי מדרשא משמיה דהגרי"ז מבריסק (10) שתירץ: "דלקיום מצות מילה צריך שיהא עליו חלות ערל ובהימולו חלות מהול, ולזה קודם שנאמרה מצות מילה הלא לא הוי כלל חלות ערל בעולם, וממילא לא שייך לקיים מצות מילה. וכעין זה יתיישב מה שהקשו איך נשא יעקב שתי אחיות. דלאיסור ב' אחיות בעינן אישות של ישראל, ולפי זה לא שייך איסור ב' אחיות אצל יעקב, כיון דהאישות לא הוי רק אישות של בן נח, ובאישות של בן נח אין איסור ב' אחיות". ועי"ש שכתב כי יסוד תירוץ זה מפורש בדברי הרמב"ן בחידושיו על מסכת יבמות (4).