צירופו למנין עשרה לתפילה ולאמירת דברים שבקדושה

א. הבית יוסף (1) מביא את דברי המהר"ם מרוטנברג, שחידש על פי דברי הגמרא בברכות (1) "קטן המוטל בעריסה עושים אותו סניף למנין עשרה", שמותר לצרף אדם שנמצא עדיין באמצע תפילתו, לאמירת דברים שבקדושה [קדיש, קדושה וברכו] והטעם: "דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, אכל עשרה דבני קדושה נינהו שכינה שריא. אמנם טוב והגון להמתין עד שיגמור תפילתו כדי שיזכה גם הוא לענות עמהם". ומדברי המהר"ם למד מהר"י בי רב, רבו של הבית יוסף "שאם היה אחד יָשֵן מצטרף עם תשעה לקדיש וקדושה, דכיון דאיכא עשרה דבני קדושה נינהו, שפיר שריא שכינתא עלייהו". ומבואר כי ה"שכינה" שורה על כל עשרה מבני ישראל, ולכן גם אדם ישן עדיין נכלל ב"עדה" של עשרה מבני ישראל שהשכינה שורה עליהם – וניתן לצרפו למנין עשרה לתפילה ולאמירת דברים שבקדושה.

והביא הבית יוסף מדברי המהרי"ל שגם סבר להלכה שאפשר לצרף יָשֵן למנין עשרה, והוסיף: "ונהי דכתב הרא"ש דצריכי עשרה דצייתי [מקשיבים], מכל מקום חזינן דנהגו עלמא לצרף אע"פ שמשיחים שיחת חולין". כלומר, הרי רואים אנו את "מנהג העולם" לצרף למנין עשרה הנצרך לחזרת הש"ץ, גם אנשים שמשיחים שיחת חולין וכלל אינם מקשיבים לש"ץ, ואם כן היָשֵן לא גרע ממי שאינו מקשיב, ואין כל מניעה לצרפו למנין עשרה.

וסיים הבית יוסף: "וכדאי הוא מורי ז"ל לסמוך עליו", וכן פסק בשו"ע (1) סי' נה סע' ו).

לפי סברתו של מהר"י בי רב, שהשכינה שורה על כל עשרה מבני ישראל ולכן יָשֵן מצטרף למנין, לכאורה ניתן לצרף גם שלושה או ארבעה ישנים לתפילה [ונשאר רוב מנין עֵרים], שהרי סוף סוף יש עשרה מבני ישראל שהשכינה שורה עליהם. וכן נקט מהר"ל בן חביב, המובא במגן אברהם (1) ס"ק ח). אך המג"א כתב שאין להקל כל כך, היות וכל החידוש שמותר לצרף יָשֵן למנין נלמד מצירופו של התינוק המוטל בעשרה "ואם כן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה גבי קטן דווקא אחד ולא שנים, אף גבי יָשֵן אחד ולא שניים" [וכן מדוייק בלשון הגמרא בברכות (1) "עושים אותו סניף למנין עשרה", משמע שרק אחד, וכן מדוקדק בלשון המהר"י בי רב והמהרי"ל המובאים בבית יוסף שנקטו "אחד יָשֵן"].

הט"ז (1) ס"ק ד) הרבה להקשות על חידושו של המהר"י בי רב. ראשית כל, תמה על הלימוד מדין צירופו של הנמצא באמצע תפילתו למנין עשרה, לנדון צירופו של היָשֵן "דשאני דאע"פ שהוא מתפלל מ"מ יכול לשתוק ושומע כעונה, משא"כ ביָשֵן". ועוד תמה על עצם הדמיון בין יָשֵן לקטן המוטל בעשרה [אשר מדין זה נלמד למתפלל ומשם למד מהר"י בי רב לענין יָשֵן] "דלמא יָשֵן גרע מקטן, דאין בו קדושה, כמו שכתב בית יוסף בשם הזוהר דסלקא מיניה נשמתא ולא הווה ביה כלל קדושה, דטעים טעמא דמוותא ורוח מסאבא שרית עלוהי" [שהיָשֵן מסתלקת ממנו נשמתו ואין בו קדושה, כי הוא טועם טעם מיתה ורוח טומאה שורה עליו]. ועוד תמה הט"ז על ראיית המהרי"ל מצירופם של המשוחחים שיחת חולין בחזרת הש"ץ: "דהיאך מביא ראיה מן השוטים האלו שעושים איסור בהפסקת שיחה בטילה אשר גדול עוונם מאד. ובאמת אני אומר שחלילה להצטרף עם האנשים הפושעים כאלה כשאין מנין זולתם, קל וחומר שלא ללמוד מזה היתר לישן כלל וכלל". ומסיק הט"ז שאין להקל לכתחילה לצרף יָשֵן למנין עשרה [וראה במש"כ מהר"י אסאד (3) מגדולי הפוסקים בהונגריה לאחר פטירת החתם סופר) ליישב את תמיהות הט"ז על השו"ע].

ב. הטעמים שאין יָשֵן מצטרף למנין עשרה

• נשמתו מסתלקת ואין קדושה שורה עליו אלא רוח טומאה – כאמור בדברי הט"ז הנ"ל (1).
• יָשֵן נחשב שוטה [הפטור ממצוות] – כדברי הפרי חדש המובאים במשנה ברורה (2) ס"ק לג).
• אין כבוד שמים לצרף יותר מיָשֵן אחד – כמבואר בדברי שו"ע הרב (1) סי' נה סע' ח).
• היָשֵן הוא "כמת בעלמא" – כדברי ערוך השלחן (2) שם סע' יג) "הישן לשעתו הוא כמת בעלמא, ולכן אנו מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים, ואיך יצטרף".
• היָשֵן נחשב "יוצא לחוץ" בגלל שנשמתו מסתלקת ממנו – השפת אמת (3) חידש לבאר את דברי הרמב"ם (3) מדוע שֵינה בעבודת המקדש מחייבת קידוש ידים ורגלים "דהוי כיצא לחוץ, דהנפש יוצאת ממנו בשעת שֵינה". ומבואר בדבריו שדין הישן החייב קידוש ידים ורגלים הוא מדין "היוצא מן המקדש", ואף שלא יצא בגופו מן המקדש, נחשב ליוצא כיון שנפשו יצאה מן המקדש בשעת השֵינה [ויש לעיין האם נוכל ללמוד מדברי השפת אמת לנדון צירופו של ישן למנין עשרה בתפילה, או שדבריו הם רק חידוש בגדר "יוצא לחוץ" בהלכות ביאת מקדש, וצ"ע].
• להלכה בנדון צירוף יָשֵן למנין עשרה לתפילה ולאמירת דברים שבקדושה – פסק מרן השו"ע (1) כי היָשֵן מצטרף למנין עשרה. עם זאת הביא המשנה ברורה (2) ס"ק לג) כי לדעת הט"ז אינו מצטרף "והסכים עמו הפרי חדש דישן חשיב כשוטה" [יש להעיר, כי המשנ"ב הביא את טעמו של הפרי חדש מדוע יָשֵן אינו מצטרף למנין – כי נחשב "שוטה", ולא את טעמו של הט"ז, שאין לצרפו לדברים שבקדושה בגלל "רוח הטומאה" ששורה עליו]. ומשום כך הכריע המשנ"ב: "על כן לכתחילה בודאי צריך להקיצו ועכ"פ לעוררו שיהיה מתנמנם". ובביאור הלכה (2) שם ד"ה או שהוא ישן) הוסיף: "ואם אי אפשר [לעוררו] גם כן בזה צריך עיון למעשה, כי אף דבפרי מגדים כתב דאם אי אפשר הסומך על השו"ע לא הפסיד, וכן משמע מהחיי אדם, הלוא בברכי יוסף [שחיברו החיד"א] וכן הדרך החיים [שחיברו הגאון מליסא מחבר "נתיבות המשפט"] הסכימו עם הט"ז והפר"ח. ואפשר שבמקום שמתפללים קדיש וקדושה בקול רם והשאר בלחש [דהיינו "תפילה קצרה"] יש להקל במקום הדחק בישן דלית בזה חשש ברכה לבטלה, וכן משמע מפרי מגדים דזה קיל יותר".
• ובנדון צירוף שני ישנים ויותר – הביא המשנה ברורה (2) ס"ק לב) את מחלוקת מהר"ם בן חביב והמג"א, וסיים: "ובישן בודאי אין לצרף אפילו במקום הדחק ביותר מאחד, כי בלאו הכי יש הרבה פוסקים המחמירים בישן".
• צירוף הישן שינה קצרה ודין הישן שֵינה ביום – רבי חיים נאה כתב בספרו קצות השלחן (3) שעל פי טעמו של הט"ז המובא לעיל (1) שאין לצרף ישן למנין עשרה כי נשמתו מסתלקת ואין קדושה שורה עליו אלא רוח טומאה: "אם עדיין לא ישן שישים נשימות, והוא אדם גדול שקשה להקיצו מפני הכבוד, יש להקל לצרפו בעודו ישן, משום דאין הנשמה מסתלקת דווקא בשישים נשימות, אבל פחות מזה אין נשמתו מסתלקת", יעו' בדבריו.

האם ישן נחשב "שוטה"

ג. מדברי המשנה ברורה (2) ס"ק לג) בשם הפרי חדש "דישן חשיב כשוטה", ולכן אינו מצטרף למנין עשרה, נראה כי קוטב המחלוקת בין מרן השו"ע והאחרונים האם יָשֵן מצטרף למנין עשרה, תלוי בשאלה העקרונית האם יָשֵן מופקע מחיוב קיום המצוות ודינו כשוטה, או לא.

ובספר הליכות שלמה (4) הביא בשם הגרש"ז אויערבך שדן בשאלה, האם על הרואה את חברו יָשֵן כשהשעה קרובה לסוף זמן קריאת שמע, צריך להקיצו משנתו כדי שיספיק לקרוא ק"ש בזמנה. וכמו כן יש לדון האם מותר להוציא את הישן בסוכה בכדי לאפשר לאדם אחר ללכת לישון בסוכה. ופסק הגרש"ז: "והנה מצד הסברה נראה ברור שמעיקר הדין בשעה שהאדם ישן אין עליו חיוב קריאת שמע, והרי הוא אז כשוטה גמור ולא יענש על זה שלא התפלל משום ביטול עשה, משום דאנוס הוא". וציין שכן פסק בשו"ת שאילת יעבץ (3) שהישן אינו בר חיובא ופטור מהמצוות. וכמו כן לענין סוכה נראה דאיסור השינה מחוץ לסוכה לא נאמר אלא לאדם ניעור בשעה שנשכב לישון, אולם מי שכבר ישן שאינו בר דעת ופטור מן המצות יש לדון שאינו חייב כלל במצות סוכה באותה שעה ומותר להוציאו תוך כדי שינתו מן הסוכה" [ובהערה שם מובא שכך גם הורה הגר"י כהנמן הלכה במעשה שהיה בישיבת פוניבז'].

ומפורש בדברי הגרש"ז, כי הישן בשעת שינתו מופקע מקיום המצוות. ודברים מונגדים למש"כ המהרי"ל דיסקין (הובא בספר הליכות שלמה, שם) הסובר שיש להעיר את מי שישן מערב חג הסוכות, כשקידש היום. והיינו, כי לדעתו הישן אינו מופקע מהמצוות כשוטה. וראה במה שהביא בספר רץ כצבי (8) מדברי השדי חמד, שמחלוקת זו בדין ישן אם דינו כשוטה קדומה היא. ובמה שהביא ראיה מדברי הגמרא בגיטין (2) שהישן אינו נחשב כשוטה, שכן מבואר בסוגיא שם שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אם לדמות את מי שאחזו קורדייקוס לשוטה או לישן, אבל בישן לא נחלקו, ולכו"ע אינו נחשב בשעת השינה כלאו בר דעת וכשוטה לענין כתיבת גיטין.

אולם מצד שני, רש"י כתב במסכת יבמות (2) נד, א ד"ה ישן) "דישן לאו בר דעת ולא הוי קנינו קנין" [לענין ההלכה שישן לא קנה ביבמתו]. ומכל מקום יתכן שאין זו סתירה לסוגיא בגיטין, כי יש לומר שדברי רש"י "דהישן לאו בר דעת הוא" נאמרו רק לענין קניינים,  שאינו בר דעת שיהיה קנינו קנין. ולא רצה לומר שאין ביאתו ביאה, שהרי משנה מפורשת במסכת כריתות (פ"ב מ"ו) שהבא על העריות כשהוא יָשֵן, פטור. ומבואר שהמעשה ביאה של הישן נחשב למעשה, אלא שפטור מכיון שישן. ומכל מקום ודאי שנחשב בר דעת לענין קיום מצוות. והטעם לחילוק, כי כדי להקנות צריך גמירות דעת מוחלטת כדי שהקנין יחול, ולכן יָשֵן אין דעתו במצב של יישוב הדעת נאות לביצוע קניינים. אולם לענין דברים אחרים, גם אם אין דעתו שלימה וברורה, כל זמן שאינו שוטה ממש ויש בו מקצת דעת, די בזה.

• סיכום דיני צירוף יָשֵן למנין עשרה לתפילה ולאמירת דברים שבקדושה – פסקי תשובות (5).

• • •

צירוף ישן למנין עשרה בזימון • ברכת כהנים • קריאת התורה והפטרה • קריאת מגילה

ד. הפרי מגדים (1) הובא במשנה ברורה (2) שם ס"ק לג) כתב כי לדעת השו"ע שיָשֵן מצטרף למנין עשרה לתפילה, הוא הדין לענין זימון עשרה גם כן יָשֵן מצטרף. ולענין קריאת התורה ונשיאת כפים צ"ע. אך לענין קריאת המגילה בודאי אין היָשֵן מצטרף לעשרה לכו"ע, דבמגילה בעי עשרה לפרסומי ניסא וביָשֵן ליכא פרסום".

אמנם מה שהסתפק הפמ"ג לענין צירוף יָשֵן לענין קריאת התורה, בביאור הלכה בהלכות קריאת ספר תורה (3), פשיטא ליה דאינו מצטרף.

ובביאור דברי הפמ"ג מדוע שונה דין נשיאת כפים מדין תפילה, שיש צד לומר שאין לצרף ישן לקיום נשיאת כפים בעשרה, למרות שמועיל צירופו לתפילה ואמירת קדיש קדושה וברכו, כתב רבי חיים פנחס שיינברג [ראש ישיבת תורה אור] בספרו משמרת חיים (3) "דגבי תפילה יש דין של ציבור, יש כאן במציאות ציבור. משא"כ בנשיאות כפים אין הציבור עושה כלום, ולכן אין כאן דין דציבור אלא דהקב"ה אינו משרה שכינתו אלא בתוך בני ישראל, ובתוך בני ישראל היינו שמתפרסם הדבר בתוך בני ישראל, וזהו כשיש עשרה, ואם אחד ישן דאז אינו מתפרסם הדבר לא שייך לברך ברכת כהנים. ולכן נסתפק הפמ"ג אולי אינו מצטרף גבי ברכת כהנים. ואף דשתי הדינים נלמדים מפסוק אחד ד"ונקדשתי בתוך בני ישראל", מכל מקום חלוקים בגדרם כמו שנתבאר". ועי' במש"כ בספר רץ כצבי בזה (8).

דיני ישן בסעודה – הבדל בין שינת "קבע" לשינת "ארעי"

ה. בהלכות סעודה מבואר בדברי הבית יוסף (5) חילוק בין שינת ארעי לשינת קבע [בנדון חיוב לברך ברכת המוציא פעם נוספת לאחר שנרדם באמצע הסעודה ומעוניין להמשיך ולאכול], וכפי שנפסק בשו"ע (5) "אדם שישן בתוך סעודתו שינת ארעי לא הוי הפסק". וכתב המשנה ברורה (5) שם ס"ק מח) "ואפילו אם שהה משך זמן לערך שעה, כיון שנאנס בשינה לא מקרי הפסק, ואין צריך לברך המוציא [חיי אדם], אבל נטילת ידים בעי ובלי ברכה [פרי מגדים]. ואם ישן על מיטתו שינת קבע הוי הפסק דזהו סילוק והיסח הדעת לדברי הכל [הגר"ז וחיי אדם]".

כאמור, מקור דברי המשנ"ב הוא בחיי אדם (5)  שכתב: "המתפלל בתוך הסעודה או שיישן בסעודה שינת ארעי, אע"ג ששהה משך זמן לערך שעה, כיון דנאנס בשינה לא מיקרי הפסק ואין צריך לברך "המוציא". ואם ישן על מטתו שינת קבע משמע דהוי הפסק". ולמדנו מהלכה זו, שתי הגדרות מה מחשיב שינה לשינת קבע. בדברי המשנה ברורה שכתב "ואם ישן על מטתו שינת קבע הוי הפסק דזהו סילוק והיסח הדעת לדברי הכל", מתבאר שתלוי אם ישן על מטתו שינת קבע. ואילו בדברי הרא"ש שהביא הנשמת אדם מתבאר שתלוי אם נאנס בשינתו או שישן במתכוין, שאז נחשב להיסח הדעת ואפילו אינו על מיטתו.

וראה במה שדן בספר רץ כצבי (8) האם חילוקים אלו בדין שינת קבע לשינת ארעי שנאמרו בהלכות סעודה, שייכים גם בהלכות תפילה, והאם לדעת המקילים לצרף ישן למנין, זהו רק בישן שינת ארעי אבל בישן שינת קבע גם לשיטתם אינו מצטרף. וכן לאידך גיסא, האם לדעת המחמירים שישן אינו מצטרף למנין, אולי זהו דווקא בשינת קבע אבל בשינת ארעי גם לשיטות אלו יכולים לצרפו. ולכאורה מסתבר שההבדל בין שינת קבע לשינת ארעי לא נאמר בדיני צירוף לתפילה, אלא רק בהלכות סעודה [לענין נטילת ידים והמוציא] שהבעיה היא בגלל היסח הדעת, שם יש מקום לחלק בין שינת קבע לשינת ארעי, ששינת ארעי איננה היסח הדעת כמו שינת קבע, ולכן הישן שינת ארעי באמצע הסעודה אינו צריך שוב ליטול את ידיו ולברך המוציא. אולם הבעיה בצירוף ישן לתפילה היא בכך שהישן אינו מתפלל כעת עם שאר המתפללים, ובזה אין נפק"מ אם ישן שינת קבע או שינת ארעי, יעו"ש בדבריו.

• סיכום דיני ישן בסעודה – פסקי תשובות (5).
• דיני שינה בתפילין – ראה בדברי השו"ע בהלכות תפילין (6), ומשמע שאין איסור בעצם השינה עם תפילין, שהרי מותר לישון שינת ארעי בתנאים מסויימים.
• שינה כהפסק המחייב ברכה חדשה על ציצית לאחר שהתעורר – ראה בדברי השו"ע והמשנ"ב בהלכות ציצית (6).
• גדר"אונס שינה" – בספר בירורי חיים (7) דן מה מוגדר "אונס שינה", לדוגמא: האם שינה נחשבת כאונס בדיני ממונות [נרדם ולא הגיע בזמן, האם נחשב אנוס], בהלכות קריאת שמע [נרדם ולא קרא ק"ש עד שעלה עמוד השחר, האם רשאי לקרותה עד הנץ החמה] וחיוב תשלומין בתפילה.
• צירוף אדם מהופנט לתפילה – רץ כצבי (9).
• דיני המזיק של אדם ישן – ראה בשיעור "עולמות" [רמ"ג] בנדון "אדם המזיק באונס".