דיני שמירה ונזיקין

בחפצים שערכם האמיתי לא היה ידוע לשומר או למזיק

א. ראשית כל נעיין בסוגיית הגמרא ודברי הראשונים, שהם מוצא הדינים והמקרים שיתבארו לקמן.

במשנה במסכת בבא קמא (1) הובאה מחלוקת חכמים ורבי יהודה בדין "טמון", אשר לדעת רבי יהודה חייב בנזקי אש, וחכמים פוטרים. ומודים חכמים לרבי יהודה שחייב לשלם על נזקי כלים שדרך בני אדם להטמין בביתם או בגדיש שלהם. ובגמרא מבואר כי רבי יהודה מודה לחכמים "במשאיל מקום להגדיש שעורים והגדיש חיטים. להגדיש חיטים, והגדיש חיטים וחיפה אותן בשעורים, שאינו משלם אלא דמי שעורים בלבד". ופירש רש"י: "דאמר ליה לא ראיתי אלא שעורים, לפיכך לא נזהרתי בהם כל כך".

בהמשך הסוגיא אמר רבא: "הנותן דינר זהב לאשה ואמר לה היזהרי בו, של כסף הוא. הזיקתו, משלמת דינר זהב". בנימוק "משום דאמר לה מאי הווה ליך גביה דאזקתיה". ופירש רש"י: "דאזקתיה בידים ששרפתו או שהשלכתו לים. ולא דמי למשאיל מקום לחברו להגדיש שעורים והגדיש חיטים דאמרן לעיל אינו משלם אלא דמי שעורים, דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא פושע כדכתיב כי תצא אש מעצמה". ומוסיף רבא שאם האשה "פשעה בו, משלמת של כסף". ופירש רש"י: "פשעה בו, לא שמרתו כדרך השומרים ואבד". והטעם: "דאמרה ליה נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי". האשה יכולה לטעון שקיבלה על עצמה לשמור את השמירה הראויה לדינר של כסף, כפי שאמר לה המפקיד, ולא קיבלה על עצמה שמירה מעולה יותר הראויה לדינר של זהב [ורב אשי אמר כי דינו של רבא למעשה מפורש בברייתא הנ"ל "חיטים וחיפן בשעורים, שעורים וחיפן חיטים, אינו משלם אלא דמי שעורים בלבד, אלמא אמר ליה נטירותא דשערי [שמירת שעורים] קבילי עלי, הכא נמי אמרה ליה נטירותא דדהבא [זהב] לא קבילי עלי"].

בהמשך הסוגיא מבואר דין המזיק ממון חברו ואינו יודע כמה הזיק. כגון מזיק "כספתא" [ארגז שמניחים בו כספים]  של חברו, שזרקה לנהר, ובעל הכספת טען שהיו בה יהלומים, והמזיק טען שמא לא היה בה כלום – כמה צריך לשלם, והספק הוא: "מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא" [משום שאם הדרך להניח בכספת יהלומים, חייב המזיק].

ונחלקו הראשונים מה הדין אם יש עדים מה היה בכספת שניזוקה. התוספות (שם ד"ה מי) כתבו שספק הגמרא היה: "אפילו יש עדים שהיה בו מרגניתא מבעיא ליה, דשמא לא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה להאי, ולא אמרינן מאי הוה ליה גביה דאזקיה, כיון דלא רגילי אינשי לאנוחי כלל. ולא דמי לדינר זהב דלעיל דאבעי לה לאסוקי אדעתא טפי דפעמים שאומר כן דירא שאם היתה יודעת שהוא של זהב לא היתה שומרתו, ולא דמי נמי לארנקי בגדיש דרגילים טפי דמנחי מרגניתא בכספתא". אבל הרשב"א (2) הקשה על התוספות, ונקט שאם יש עדים שהיו יהלומים בכספת, ודאי חייב המזיק בדמיהם "דלא דמי למדליק בתוך של חברו, דלא אדליק גדיש בידים, אבל הכא דאפסדיה בידים, חייב בכל מאי דאפסדיה, דאמר ליה מאי אית לך גביה דאפסדתיה, כדאמרינן בנותן דינר זהב לאשה".

והנה בגמרא דנו במזיק כספת של חברו, והמאירי (2) הוסיף כי "נפקד שפשע בכך פטור, שלא קיבל עליו אלא שמירה הראויה, כמו בדינר זהב ואמר לו של כסף", וסיים: "ואם יש עדים שהוא יודע בכך, אף לענין שמירה הוא חייב".

ויש לבאר את ההבדל בין דיני שומרים לדיני נזיקין לחפצים שערכם האמיתי לא היה ידוע לשומר או למזיק, והאם יש הבדל בין שואל לבין שאר השומרים בנדון זה.

ב. מסוגיית הגמרא בבבא קמא (1) למד המרדכי (2) הלכה למעשה בנדון "ראובן ששאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מעכו"ם ואיבדו, ושמעון תובע שישלם דמי סייף יקר" [כפי שטען העכו"ם], – האם משלם רק דמי סייף רגיל "כי קיבל עליו שמירת סייף רגיל". ופסק המרדכי: "לא ישלם אלא שוויו דסתם סייף דעלמא, לפי דנטירותא דסתם סייף קביל עליה, אבל נטירותא של סייף יקר לא קביל עליה". כלומר, מכיוון שהנפקד לא העלה על דעתו שמפקידים אצלו סייף יקר ערך במיוחד, הוא קיבל על עצמו לשמור על "סתם" סייף, ולכן פטור מלשלם את שוויו של הסייף [כפי שטען העכו"ם]. והראיה מ"פרק הכונס, דמשלמת בשל כסף, דנטירותא דכספא קביל עליה ולא נטירותא דדהבא".

אולם המהרש"ל בספרו ים של שלמה (2) תמה על ההשוואה שהמרדכי השווה בין המעשה שדן בו, לדברי רבא בנדון "הנותן לאשה דינר זהב", היות ולכאורה יש לחלק בין דברי רבא שפטר את הנפקד בגלל שהמפקיד פשע, כשאמר לאשה שמפקיד אצלה דינר של כסף למרות שהפקיד של זהב. ובאמת אילו היה מפקיד "סתם", פשיטא שהיתה האשה מתחייבת "בסתם" לשמור שמירה הראויה לדינרי זהב. ולכן בנדון ה"סייף", צריך לומר כי "מה שאדם מפקיד גבי חברו וחברו ראה אותו, פשיטא שמקבל עליו כל שוויו, בין רב בין מעט". המהרש"ל מסיים את דבריו בסברא, שהרי לא יעלה על הדעת שכאשר מפקיד אבן טובה אצל חברו, יוכל הנפקד לטעון שחשב ששוויה מועט.

דברי המרדכי הובאו להלכה בשו"ע (3). והש"ך (3) חו"מ סי' עב ס"ק מ) הביא את דברי המהרש"ל וכתב שאמנם באבן טובה שמצוי שיש אבנים השוות הון רב, יש לחייב את הנפקד בפשיעתו בשמירה כפי שוויה. ברם ב"סתם" סייף, שבדרך כלל אינו שווה ממון רב, רשאי הנפקד לטעון שקיבל על עצמו אחריות שמירה על "סתם". ומסקנת הש"ך, כי במקום שלא פשע המפקיד, יש לפטור את השומר מ"ספיקא דדינא".

אולם בקצות החושן (4) הביא את דברי המרדכי, המהרש"ל והש"ך, ודעתו למעשה כשיטת המהרש"ל, לחייב את הנפקד, מכיון שכל השומרים מתחייבים בסתמא לשמור על ערך החפץ כפי שהוא בשעת הפשיעה. ורק אם המפקיד הטעה את הנפקד ואמר לו שהוא מפקיד דבר השווה יותר ממה שבאמת הופקד, פטור הנפקד מלשלם.

הקצות הוסיף, שיש לשומר אחריות גם כלפי חפצים שהופקדו בידו ולאחר מכן התייקרו.

ועוד חידש הקצות, שאם נודע לשומר קודם שנאבד שהדינר שהופקד אצלו הוא של זהב, יש הבדל בין שומר לשואל. בשומר מאחר ולא קיבל עליו שמירת זהב, פטור. אבל בשואל כיון שנשתמש בו אחר שנודע, חייב. אולם הנתיבות המשפט (4) חלק על הקצות, ונקט "דאפילו בשואל פטור, כיון שהמשאיל נתן לו רשות להשתמש בו אף שידע שהוא של זהב, ונתרצה מה שהשואל לא מקבל על עצמו רק חיוב תשלומין של כסף, ומה בכך שנתוודע לו שהוא של זהב וכי בשביל זה נתבטל רשות תשמיש".

ג. להלכה: סוגיית הגמרא בבבא קמא (1) בנדון המזיק ממון חברו ואינו יודע כמה הזיק נפסקה להלכה בשו"ע (4) חו"מ סימן שפח) "המזיק ממון חברו ואינו יודע מה הזיק, נשבע הניזק ונוטל. כיצד, לקח כיס חברו והשליכו למים או לאש או שמסרו ליד אנס, ונאבד. בעל הכיס אומר זהובים היה מלא, והמזיק אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא, הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל. והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהם, או אמוד להפקידם אצלו ודרכן להניחם בכיס וכיוצא בו". וברמ"א הוסיף: "ויש אומרים דאפילו היו עדים שהיו שם, פטור, הואיל ופשע" [והיינו כדעת תוספות בב"ק (1). והש"ך (ס"ק ו) הביא שהרשב"א (2) חלק על התוספות, וכתב שאם היו עדים ודאי חייב].

ועוד נפסק בשו"ע (5) חו"מ סימן צ) "הפקיד שק צרור והנפקד פשע. המפקיד אומר שהיו בו כלי זהב, והנפקד אומר איני יודע ושמא היה בו רק חול, ישבע בעל הפקדון ויטול. והוא שיטעון דבר שהוא אמוד להפקידו אצלו".

• • •

ד.  ממוצא לימוד הסוגיות והראשונים ופסק השו"ע, נבוא לדון בפרטי דיני שמירה ונזיקין בחפצים שערכם האמיתי לא היה ידוע לשומר או למזיק.

• שאל מקדחה ונעל את ביתו כראוי, בלילה נפרץ הבית והמקדחה נגנבה, ובעליה טען שהיתה יקרה ומיוחדת ושווה אלפי שקלים – כמה ישלם השואל. בספר משפטי התורה (6) מאת הרב צבי שפיץ, אב"ד דיני ממונות בירושלים) כתב שהדין עם השואל, וחייב לשלם רק כשווי מקדחה רגילה, ע"פ פסק השו"ע (3) כדעת המרדכי, והש"ך (3) ס"ק מ). אולם אם נזדמנו למשאיל כספים של השואל, יכול לתפוס אותם, כי למעשה הרי זה "ספיקא דדינא" ויכול המשאיל לטעון "קים לי" כדעת המהרש"ל והקצות החושן שנקטו לדינא, שהשואל קיבל על עצמו אחריות בסתם על כל שווי.
• ראובן שמר על ביתו של שמעון וניתק את המקרר [כדי לחסוך בחשמל]. כעבור יומיים שם לב שנשארו במקפיא עופות שהתקלקלו ולכן השליכם לאשפה. כששב שמעון לביתו תבע מראובן אלפי דולרים שהוטמנו בעופות. בספר משפטי התורה (6) כתב שראובן פטור מלשלם לראובן את נזקו, שכן לא היה "מזיק" שחייב לשלם על כל הנזקים שגרם, וגם על מה שלא העלה בדעתו שהזיק [כדין המזיק כספת הנ"ל], אלא נחשב "משיב אבידה", ולכן פטור.
• אבדן מעטפה עם כסף כאשר השליח לא ידע ממציאות הכסף שבמעטפה – ראה בשו"ת שמרו משפט (7) רבי שלמה זעפרני, אב"ד דיני ממונות בהר נוף, ירושלים) שכתב כי כשהשליח האמין למשלח כמה כסף היה שם או שהיו עדים בדבר, מחוייב השליח לשלם כיון שפשע בשמירתו, וזאת למרות שהמשלח לא הודיעו על תכולת המעטפה [כי יש "אומדן" שיתכן והיה כסף במעטפה]. וכן נראה שנקט להלכה רבי נפתלי נוסבוים בדבריו בקובץ הישר והטוב (9). אולם בשו"ת שבט הקהתי (8) רבי שמאי קהת גרוס, דיין בד"צ בעלז) פסק בנדון זה, שאם המשלח לא אמר לשליח שיש כסף במעטפה, פטור מלשלם, שכן לא קיבל על עצמו שמירה על מכתב שיש בו כסף.
• ראובן שלח עם שמעון קופסה ואמר שיש בה עוגה. בדרך העדיף שמעון לזרוק את הקופסה ולקנות אחר כך עוגה אחרת, ועתה תובע ממנו ראובן שישלם את שווי התכשיטים שהוטמנו בעוגה – קובץ הישר והטוב (9).