פרשת יתרו

הכרת חסדי השי"ת – היסוד לעבודת הבורא

א. ההכרה התמידית בחסדי הבורא – גם כעבור שניים רבות

מקום הזכרת הטעם לקריאת שמות בניו של משה רבנו בפרשת יתרו (1א), תמוה ביותר, מדוע חזר הכתוב דוקא כאן על הטעם לשמות בניו של משה רבנו, למרות שכבר הוזכר בפרשת שמות (1ב) שנולדו. הרמב"ן (1ב) השיב על כך כי "בכאן רצה להזכיר החסד שעשה הקב"ה למשה, שהיה גר בארץ נכריה, ונותן שם הודאה לשם שהצילו מחרב פרעה בברחו, ועתה הוא מלך על ישראל והטביע פרעה ועמו בים". וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, בספרו שם דרך (1ג) כי משה רבנו חי בהכרה חושית בחסדי השי"ת כל ימי חייו, ותמיד ביטאו לו השמות "גרשם" ו"אליעזר" את עומק משמעותם ומובנם בדיוק כפי שהיה מובנם בעת נתינתם, ובכל אותה ההכרה וההודייה.

מעניין למצוא מידה מופלאה זו של זכרון תמידי של חסדי הבורא אצל משה רבנו, בשורש הטעם המבואר בדברי הרמב"ן (2א) משוע לא רצה להסיר ממנו כבדות הפה – "בעבור שהיה בו ממעשה נס שסיפרו רבותינו [במדרש (2ב)] שאירע לו עם פרעה". וביאר הגרש"ז ברוידא (2ג) "בפרשת יתרו שב והזכיר הכתוב את הטעם לשמות בני משה רבנו, ללמד על גדלותו של משה רבנו שכל ימי חייו אמרו לו השמות "גרשם" ו"אליעזר" את משמעותם ומובנם בדיוק נמרץ כפי שהיה מובנם בעת שנתן את השמות. וגם לאחר שחזו עיניו ריבי רבבות טובות נסים ונפלאות במצרים וכשיצאו משם – לא נעדרו התודה וההכרה והשבח בשמות גרשום ואליעזר. ולפי זה נראה לבאר, כמו שם שתמיד עמד לפניו מה שהקב"ה היה בעזרו – כך גם כאן רצה משה רבנו לזכור תמיד את כבדות פיו דהיינו את הנס המופלא וחסד ה' שנעשה עמו, ולכן לא רצה שיסור ממנו כבדות פיו כי רצה לזכור לעולם ועד חסדי ה' ולהכיר טובה על כך".

ב. זכירת חסדי היציאה ממצרים – יסוד עבודת הבורא

מעתה נשאלת השאלה, מדוע חשוב כל כך לחיות תמיד בהכרה ברורה בחסדי השי"ת.

התשובה לכך טמונה בדברה הראשונה בעשרת הדברות (2ד) "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". ופירש הרמב"ן (2ה) "וטעם מבית עבדים, שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלקים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם (ויקרא כה, נה) עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים".

וכיוצא בזה כתב הרמב"ן בפרשת ואתחנן (3ב) "יזכיר בכאן כי ברבות הטובה יזכור ימי עניו ומרודו שהיה עבד במצרים, ולא ישכח את השם שהוציאו מן העבדות ההוא לטובה הזאת, אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לאדוניו".

עוד מבואר בדברי הרמב"ן בפרשת בא (3ד) כי מטעם הזיכרון התמידי של הנסים ביציאת מצרים, אין לחודשי השנה שם בתורה: "וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחודשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחודש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחודש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כולם".

ג. עבודת הא-ל בנויה על יסוד הכרת הטוב

להרחבת יסודות הדברים שנתבארו לעיל, נעיין בדברי רבנו בחיי בפתיחת שער 'עבודת האלקים' בספרו 'חובת הלבבות' (3ה), כי "קיבול עבודת האלקים כפי אשר יחייבהו השכל למיטיב על מי שהטיבו". ובהמשך דבריו (פרק ששי שם; (3ו-4א) במה שכתב שאין שיעור לחסדי ה' שמטיב עמנו, והכרה זו היא היסוד לעבדות להקב"ה, ויש בה כמה עניינים: האחד – "טובת הבורא הכוללת כל האדם, והוא המציאם, אחר שלא היו דבר נמצא, והחיותם. ועל כן הם חייבים לבורא, יתברך, עבודה כוללת, והיא כל התורות השכליות, אשר נהג בהן אדם, וחנוך, ונח ובניו, ואיוב וחבריו עד ימות משה רבינו, עליו השלום". והשני – "טובות הבורא על עם מן העמים ואומה מן האומות, כמו שהטיב לבני ישראל בהוציאם מארץ מצרים והביאם אל ארץ כנען, וחייבם בזה עבודה יתירה על העבודה הראשונה, והוא התורות השמעיות, אחר שהזהיר והעיר על התורות השכליות [וראה תוספת ביאור בדברי בספר שפתי חיים (ד) במאמר "סיפור יצי"מ מביא להכרת הטוב ולקבלת מלכותו"].

וראה גם במה שכתב בספר מכתב מאליהו (4ב) כי "עבודת הא-ל בנויה על יסוד הכרת הטוב. והכתוב "מבית עבדים" נועד "לעורר את רגשות הכרת הטוב", כדי להביא למדרגה הגבוהה של עבודת הבורא בשלמות – שהיא "עבודת הלב", הבאה מתוך הרגשת ההודאה על הכרת הטוב.

ד. תכלית יציאת מצרים – עבדות והשתעבדות לבעל הטובה

ה'משגיח' דמיר, רבי ירוחם, הוסיף בספרו דעת חכמה ומוסר (5), ביאור למבואר לעיל, כי תכלית יציאת מצרים היא לא רק לחזק את האמונה, אלא גם ליצור השתעבדות לבורא מכוחה של הכרת הטובה על שהוציאנו מבית עבדים.

ולמד זאת מדברי הרמב"ן (2ה) "שענין יציאת מצרים הוא קבלת מלכות שמים, שהוא ענין להיות לו לעבדים, שכיון שמכירים טובו וחסדו הבלתי גבול ותכלית של השי"ת, ושהוא שליט ואדון כל, מחייב זה שתצא מזה עבדות. כי עבד ואדון הם משער המצטרף. ו"כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי", שמההוצאה צריך לצאת הכרת הטוב. והביאור האמתי של הכרת הטוב הוא עבדות והשתעבדות לבעל הטובה, וכן מפורש בחובת הלבבות (3ו-4א)".

בהמשך דבריו ביאר רבי ירוחם, כי ענין זה עומד ביסודה של מצות סיפור יציאת מצרים – החיוב המוטל על כל אחד ואחד לראות עצמו כאילו הוא יצא בעצמו ממצרים, בהשרשת הכרת חסדי הבורא, המביא להשתעבדות אליו.

להרחבה נוספת בעניינים אלו, ראה במאמריו של רבי חיים פרידלנדר, בספרו שפתי חיים (7)-(8).

ה. תכלית מצות סיפור יציאת מצרים ומצות הביכורים – להחזיק טובה לבורא על חסדיו

ממוצא הדברים מבואר היטב הקשר בין מצות סיפור יציאת מצרים ומצות הבאת הביכורים, הבא לידי ביטוי בפרשת "ארמי אובד אבי" הנאמרת בעת הבאת הביכורים ובתוך סדר ההגדה של פסח כאשר עוסקים בקיום מצות סיפור יציאת מצרים, בכדי שנחיה בהכרה שהכל מאתו יתברך בחסדיו המרובים.

ונקדים מדברי האלשיך הקדוש (9ב) שביאר את מדרש חז"ל "בראשית ברא, בשביל מצות בכורים שנאמר בה ראשית בכורי אדמתך, ברא אלקים את השמים", והתמיהה רבה "מה גדלה המצוה הזאת שעליה לבדה נברא העולם". וביאר האלשיך הקדוש, כי עניינה של מצות הבאה הביכורים היא הנחלת ערך הכרת הטובה להקב"ה על חסדיו המרובים, אשר הוא יסוד היסודות בעבודת הבורא.

וממוצא הדברים ביאר רבי ירוחם (9א) את קביעתה של אמירת פרשת "ארמי אובד אבי" בתוך סדר ההגדה של פסח, בכדי לשנן את הכרת הטובה שלנו לבוראנו וחסדיו המרובים עמנו, אשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, וגמל וגומל עימנו חסדים ללא גבול ותכלית. ועל ידי זה יוכל כל אחד ואחד לראות עצמו כאילו הוא יצא בעצמו ממצרים.

ו. טעם שביתת השבת ושמחת המועדים – זכירת חסדי הבורא ורחמיו

חובת זכירת חסדי הבורא ורחמיו על כל מעשיו, עומדת ביסודן של מצוות שביתת השבת ושמחת המועדים, כדברי הרמב"ן בפרשת ואתחנן (9ג) "הנה בשבת בכללה שני טעמים, להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא, ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו, שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים".

ובפרשת ראה כתב הרמב"ן (10א) "שחייבים כל ישראל ללכת בשלש הרגלים אל המקום אשר יבחר ה', ולחוג שם איש כמתנת ידו כברכת השם אשר נתן לו, לשמוח לפניו להודות על כל הטובה אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו".

ז. שירת האזינו – זכרון חסדי ה' מששת ימי בראשית ועד עולם

גם בשירת האזינו, נמצא כי יסודה של השירה שהיא "עד נאמן לכל המוצאות אותנו" – בחידוד ההכרה בחסדי הבורא וחסדיו העצומים מששת ימי בראשית ועד הלום, כמבואר בדברי הרמב"ן (10ג-10ד)  "יאמר הכתוב, הזאת תגמלו את ה' על הטובות שעשה עמכם, עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה, ולא חכם לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לא-ל"… "ואם כן יהיה פירוש זכור ימות עולם, שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה, בינו שנות דר ודר, שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות, מעת ששרתה שכינה ביניהם כאשר יספר ימצאהו בארץ מדבר". ומשירה זו שהיא "עד אמת ונאמן" נתחזק בהכרת חסדי השי"ת – היסוד לעבודת הבורא.