הונאה בכשרות

א. ביטול מקח כתוצאה ממציאת פגם בכשרות

הלכה פסוקה לא חולק, שכל הקונה חפץ קונהו על דעת שיהיה שלם בלא מום, ועל כן אם נמצא מום המקח בטל, כפי שפסק הרמב"ם (1א) "כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום".

במסכת חולין (1ב) נתבאר כי פגם בכשרות בהמה נחשב למום המבטל המקח. זו הסיבה שהקונה בהמה ונמצא בה טריפה שהיתה קודם למכירה, הרי זה 'מקח טעות', מפני שהבהמה אסורה באכילה.

הר"ן שם (1ג) הוסיף לחדש שאף בספק טריפות המקח מתבטל, ולא אומרים 'המוציא מחברו עליו הראיה', כי "מספיקא פרשי אינשי ואין לך מום גדול מזה" [ולקמן יבוארו דבריו בהרחבה].

להלכה פסק השולחן ערוך (2א) בהלכות הונאה: "המוכר בהמה לחבירו ונמצאת טריפה הוי מקח טעות, וצריך להחזיר הדמים". וכתב הרמ"א (שם סעיף יב) "ואפילו טריפה שאנו אוסרים מספק מבטל המקח, ואין המוכר יכול לומר אייתי ראיה דטריפה הוי", והיינו דברי הר"ן הנ"ל.

הסמ"ע ציין שאף הנאסר מחמת חומרות הגאונים הוי מום ומבטל המקח.

הש"ך בספרו תקפו כהן (2ב) הביא את דברי הסמ"ע שנדחק ליישב מדוע בספק טריפה אין המוכר יכול לומר 'המוציא מחברו עליו הראיה', וכתב הש"ך שאין זו קושיא כלל מפני שמספק פרשי מיניה אינשי ואין לך מום גדול מזה, וכמו שכתב הר"ן.

ב. הנסיבות המצדיקות ביטול מקח כתוצאה ממציאת פגם בכשרות

בדברי האחרונים מצאנו אופנים שונים בהם הפגם הכשרותי אינו לעיכובא, ויש לדון האם ניתן לבטל מקח בעבורו.

הפרי מגדים (3א) כתב שאם נפסקה הלכה שהדבר מותר, אין האדם רשאי לבטל המקח בטיעון שברצונו להחמיר, אם להלכה נפסק להיתר.

לעומת זאת, החיד"א בשו"ת חיים שאל (3ב) כתב שהקונה כסתות "הנקראים מקאטי"ס הנהוגים במצרים", שהרב מחבר ספר "פרח שושן" הורה להחמיר לחשוש לכתחילה שיש בהן איסור כלאיים, יכול לחזור בו מהמקח, ואף שאין זה איסור מעיקר הדין אלא חומרא, מכל מקום הרי זה "'מום' המבטל את המקח.

ברם המהרש"ם מברעז'אן כתב בספרו משפט שלום (3ד) כי דברי החיד"א אינם סותרים לדברי הפמ"ג (3א), היות והחיד"א דיבר על אופן "שיש לחוש לכתחילה לדעת המחמיר".

אבל הבית שלמה (3ג) חלק עליו ונקט שרק בטריפות ספק הוי מום, אבל אם רק הורה חכם לאסור, אינו מום. אמנם אם ידוע שלוקח זה הוא חסיד המחמיר להיזהר מכל דבר שיש בו חשש איסור, הרי זה מום המבטל מקח.

ג. מכירת מה שהותר מחמת 'הפסד מרובה'

החתם סופר (4א) דן האם המוכר יין שהותר מחמת הפסד מרובה, צריך להודיע זאת לקונים, וכתב שההיתר הוא רק לבעל היין משום הפסדו, אבל אחרים אסורים לקנות זאת לכתחילה "וקרוב לוודאי שמחויב להודיעם, ואם לא הודיעם ומכר סתם, אפשר הוי מום במקח וחוזר".

אבל בשו"ת דברי מלכיאל (4ב) חלק על החתם סופר והתיר אף לאחרים, שכן לדעתו לא מצינו דבר שיהיה מותר לזה ואסור לזה. ולענין להודיע כתב, שאם הקונה ידוע כמחמיר על עצמו שלא לאכול דבר אשר יקל בו החכם מפני הפסד מרובה, מחויב להודיעו. ואם מיקל לעצמו בזה, אין צריך להודיעו.

הפתחי תשובה (4ג) הביא את דברי החתם סופר, וכתב כי מדברי רבי עקיבא אייגר משמע שהדבר מותר אף לאחרים, אבל ודאי שצריך להודיעו.

ד. קנה דבר איסור ואכלו – האם המוכר חייב להחזיר התשלום

בסוגיית הגמרא במסכת בבכורות (5א) מבואר שהמוכר לחברו איסור דאורייתא ואכלו, צריך להחזיר לו הדמים, וכפי שנפסק בדברי הרמב"ם (5ב) [וראה במגיד משנה במה שתמה על דברי הרמב"ם].

בטעם הדבר שהמוכר צריך להחזיר הדמים אף כשהלקוח אכלו, נחלקו רבותינו הראשונים.

לדעת הנמוקי יוסף (6א) החיוב מטעם קנס מכיוון שמכרו במזיד, אבל מעיקר הדין אינו צריך לשלם.

המחנה אפרים (6ב) הקשה על טעם זה, וכתב שבוודאי האיסור מעיקר הדין, כי בגלל שנפשו של אדם קצה ממאכלים אלו, הקונה לא נהנה מהם כלל, ועל כן המוכר צריך לשלם לו. ואף שהמוכר נחסר ונפסד על ידי אכילתה קונה, מכל מקום הלוקח פטור, מפני שהוא אנוס [ועיין בדבריו במה שתלה דין זה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד].

ה. קנה דבר איסור ואכלו – האם המוכר חייב להחזיר התשלום -פסק ההלכה

השולחן ערוך פסק בדיני הונאה (7א) את הדינים העולים מהגמרא הנ"ל.

הסמ"ע הביא את שני הטעמים – קנס או שלא נחשב נהנה. וכתב בנתיבות המשפט (7ב) נפקא מינא בין הטעמים באופן שהלוקח עירב את האיסור בששים, ואכל אחר שכבר הותר, שאז יש לו הנאה אך עדיין יש לקנוס המוכר.

[עוד נפקא מינא עולה לכאורה מדברי הנמוקי יוסף (6א) שקונסים דווקא במזיד].

ו. קנה דבר האסור באכילה מדרבנן ואכלו – האם המוכר חייב להחזיר התשלום

בדברי הרמב"ם (5ב) נתבאר שבאיסור דרבנן לא נאמר חידוש הגמרא שהמוכר צריך לשלם לו.

בטעם הדבר כתב הסמ"ע (7א) שאם הטעם משום קנס – בדרבנן לא קנסינן ליה. ואם הטעם כי אין ללוקח הנאה – בדרבנן יש לו הנאה. והקשה הש"ך (8א) שלכל הפחות יחזיר לו המוכר מה ששילם יקר יותר מדמי האיסור. ולכן פירש הטעם, משום שרבנן לענין ממון אוקמוה אדין תורה.

הנתיבות (7ב) תירץ באופן אחר, על פי יסודו שבאיסור דרבנן בשוגג ליכא איסור כלל, ועל כן נחשב שהלוקח אכל התיר גמור [וראה בשיעור עולמות שי"ט בענין "כפרה על איסור דרבנן בשוגג" שהרחבנו את היריעה בנדון].

כעין זה גם רצה לפרש בפרי תואר (8ג) אבל לבסוף מפרש מטעם שכשהמקח לא בעין, יד הלוקח על התחתונה.

הפרי חדש (8ב) כתב מכח קושיא זו, שמדובר דווקא באופן שמחיר האיסור דרבנן שווה למחיר התיר, אבל כשיש הפרש במחיר, עליו לשלם את ההפרש.

בערוך השולחן (8ד) הביא מדברי החתם סופר לחלק שאם שילם כבר הדמים, אין המוכר מחזיר כלום, אבל כשעדיין לא שילם, ישלם בעד טריפה בלבד.

ז. מכר תפילן ומזוזות שהתעוררה שאלה על כשרותם- האם חייב להודיע לקונה

ממוצא הדברים דלעיל, דנו הפוסקים באופנים שהתעוררו שאלות על כתיבת סת"ם, והכשירום, האם ובאיזה אופנים יש להודיע על כך לקונים. ראה בשו"ת תשורת שי (9א), שבט הלוי (9ב) ותשובות והנהגות (9ג).

ח. מכירת פירות שביעית מ'היתר מכירה' תחת תעודת כשרות שבמקום נשמרת 'שמיטה כהלכתה'

בספר אתקינו סעודתא (10א) דן בהרחבה האם מותר למכור פירות שביעית מ'היתר מכירה' תחת תעודת כשרות שבה נאמר כי במקום נשמרת 'שמיטה כהלכתה', והוכיח מדברי הראי"ה קוק זצ"ל שקבע את 'היתר המכירה' בשעת הדחק בלבד,  ועל כן לא ראוי לקרוא למכירת פירות שביעית אלו בשם 'שמיטה כהלכתה, וזו הונאה בכשרות.

ט. מכירת מאכלים ששהו תחת המיטה

בשו"ת יביע אומר (11א) נשאל, האם מותר למכור מאכלים שהיו תחת המיטה וישן עליהם, ומה הדין לאחר המכירה שנודע הדבר ללוקח, האם אפשר לבטלו. ולאחר שהביא את שיטות המתירים את המאכל, הכריע שאין בכך סיבה לביטול המקח. וראה במה שהעירו על דבריו בעלון המשפט (11ב) שאין הדבר מוכרע בין פוסקי זמננו, ועל כן רשאי הקונה להחמיר. ועוד הקשו, שעכ"פ עליו לשלם לו את הפרש השווי של המאכל שכבר אינו כמאכל רגיל.

י. הונאה בכשרות – סיכום

ראה בספר הרי הלכות (12א) ובספר משפט החושן (12ב)-(13) בנדונים: קנה איסור הנאה ומכר לנכרי • קנה איסור הנאה ועירבו במאכלים נוספים • מוכר שלא ידע שהמוצר אסור באכילה • קונה שמכר לנכרים או האכילו לבעלי חיים • המוכר מוצר האסור ליד קטן או למומר • ביקש לקנות מוצר בהשגחה מסויימת וקיבל בהשגחה אחרת.