פרשת מקץ

החינוך בבית האבות

א. המקור מהתורה לחיוב במצות חינוך – אברהם אבינו

בסוגיות הש"ס [לדוגמא, במסכת חגיגה (1ג)] ודברי הפוסקים מפורש כי חיוב מצות חינוך הוא דין מדרבנן.

יחד עם זאת, המשך חכמה (1ד) מצא שורש ומקור לחיוב חינוך בתורה, אצל אברהם אבינו המחנך את בניו וביתו אחריו ללכת בדרך ה', כאמור בלשון הכתוב (1א) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", ובספר בד קודש (1ו) הביא לכך מקור נוסף מדברי הילקוט שמעוני. ובביאור הדברים כתב בספר מנחת אשר (1ה) "דמדאורייתא מצוה זו מסורה לאב לחנך לפי דעתו והבנתו. ומתקנת חכמים יש גדר ברור מסויים ומוגדר בחיוב זה, דכחיוב הגדול במצות דאורייתא". בדרך דומה ביאר בספר בד קודש (1ו) "יש שני דינים במצות חינוך: [א] דין חינוך "כללי" –  "ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר, כדכתיב חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, וכדי להכניסם תחת כנפי השכינה, כדאמרינן (סוכה מב, א) יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו". [ב] דין חינוך קטן לקיים מצוות – שהוא חיוב מדברי סופרים, שחייבו חכמים שכבר יקיימו הקטנים מצוות התורה כתיקונם בקטנותם. וענין זה הוא רק כעין סייג וגדר למצות חינוך דאורייתא הנ"ל שיתרגלו יותר לקיום המצוות כשיגדלו".

ב. החינוך בבית אברהם אבינו

מאמר הקב"ה "כי ידעתיו" וגו' נאמר לאברהם אבינו קודם לידת יצחק אבינו, ומזה נלמד כי בחינת "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" – ההקפדה על חינוך ושמירת האמונה, היא מסימני מהות ביתו של אברהם אבינו. ונראה למצוא בחינה זו של הקפדה מופלגת על החינוך בבית אברהם אבינו:

• בפרשת גירוש ישמעאל (2א) ובני הפילגשים (2ב) – כדי שלא ישפיעו לרעה על חינוכו של יצחק אבינו.
• הברכה של אברהם אבינו שלא היתה לו בת – ובכך נמנע ממנו הקושי לשמור על חינוכה, כדברי הרמב"ן (2ד) "דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם, וזו לו לברכה כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים, ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם, כי האשה ברשות בעלה, ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר משרה אשתו חוצה לארץ, ואף כי יעבוד עבודה זרה". כלומר, הברכה לאברהם אבינו בכך שלא היתה לו בת היתה במה שנמנע ממנ הקושי לחנכה.
• הנהגתו של אברהם אבינו כאשר שלח את אליעזר עבדו למצוא אשה ליצחק – כפי שנראה מכך שאברהם אבינו לא סמך על עבדו נאמן ביתו, אלא השביעו בנקיטת חפץ שבועה דאורייתא חמורה (רש"י בשם המדרש). וכל כך למה, מפני שהדברים נגעו לחינוך בניו וכל הדורות שיבואו אחריו. ומשום כך, גם לאחר שהשביע את אליעזר, מבואר בדברי הרמב"ן (3ב) "שהיה העבד אפוטרופוס על נכסיו וצוה אותו שישיא יצחק לרצונו וינחיל אותו נכסיו על מנת כן, וזה טעם המושל בכל אשר לו". מהות ביתו של אברהם אבינו, וכל כולו היה מסור להשגיח ולהקפיד על חינוך זרעו שילך בדרך ה', ומשום כך כאשר נגע הדבר להבטיח את עתיד זרע בניו וכל הדורות שיבואו אחריו, כשיצחק עמד להקים את ביתו, נקט אברהם אבינו בזהירות מופלגת מאד [ובהרחבה, ראה בספר שם דרך (3ג)].

ג. המסירות על החינוך בבית יעקב אבינו

לכשנתבונן בפרשיות חומש בראשית, נמצא כי יעקב אבינו המשיך בדרכו של אברהם אבינו בחינוך בניו – בשמירת ביתו בהפלגה וזהירות גדולה מהשפעה של גורמים זרים שליליים. לפנינו דוגמאות להנהגה זו:

• כאשר שלח את בניו לשבור אוכל במצרים, כדי למנוע את התחברותם לבני ישמעאל ועשו – כדברי הרמב"ן (4ב) על הפסוק (4א) "וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו", שחשש יעקב שמא בני עשו ובני ישמעאל כשיעברו מארץ אחוזתם אל יוסף לשבור אוכל "יחשדוהו שיש ליעקב אוכל בביתו ויבואו אליו לאכול עימו לחם בביתו". ומבואר שעיקר הסיבה ששלח יעקב את בניו למצרים בפעם הראשונה היתה כדי למנוע את התחברותם עם בני ישמעאל ועשיו כשיבואו ויאכלו לחם בביתו, ואף שהירידה למצרים היתה כרוכה בסכנות רבות, העדיף יעקב שירדו בניו מצרימה ולא יתחברו עם בני עשו וישמעאל.
• ירידתו לארץ גושן ולא לארץ מצרים "מקום הבירה למלכות", "לגור" ולא "להשתקע" – כאשר שלח יוסף ליעקב אביו שיבוא לגור במצרים אמר לו (4ג) "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ". וביאר הרמב"ן (4ד) "וישבת בארץ גשן, היה יוסף יודע באביו שלא ירצה לעמוד בארץ מצרים אשר שם הבירה למלכות, על כן שלח לו מעתה כי בארץ גושן יושיבנו". וזאת כמובן, בגלל הסכנות הרוחניות האורבות לבניו בארץ מצרים "אשר שם הבירה למלכות".

ואכן הדבר הראשון שעשה יעקב אבינו כאשר התכונן לרדת למצרים היה: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה" (4ה), ופרש"י שם: "לפניו, קודם שיגיע לשם, ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" [וראה תוספת ביאור בענין זה לקמן [סוף אות ו] בספר דברי יואל 10ב].

ומבואר בכל המעשים הללו, שיעקב אבינו נהג בביתו בהקפדה וזהירות מופלגת למנוע מבני ביתו כל השפעה שלילית שיכולה להביא קלקול ולשם כך עשה את כל ההכנות הדרושות כשירדו למצרים. והיינו דברי בעל ההגדה (4ו) "וַיָגָּר שָׁם, מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מז, ד), וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ". זו היתה תמצית הנהגתו של יעקב אבינו – לא "להשתקע" אלא "לגור" במצרים, כלומר להישמר בכל משמר מהשפעת המצרים על ביתו, ולכן הלך לגור בארץ גושן, להתרחק ככל האפשר מהשפעת המצרים, וקודם שהגיע לשם, שלח את יהודה "לתקן לו בית תלמוד", להכין עצמו מבעוד מועד לחנך את בניו במצרים, כמו שנתבאר.

ד. הקפדתו של יעקב אבינו על החינוך בביתו

כשנוסיף ונתבונן במעשיו של יעקב אבינו, נמצא את גודל הקפדתו בכל מה שהיה נוגע לחינוך בניו בפרשיות נוספות:

• כאשר חרה אפו על רחל אמנו (5א), שהשמיעה "דיבור שאינו הגון" בביתו – ביאר הרמב"ן (5ב) "ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער, דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עליה עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה", עכ"ל. ומכיון שדיברה רחל דיבור שאינו הגון השיב לה יעקב בכעס כדי לייסרה על כך, כפי שמבאר הרמב"ן מיד בהמשך דבריו: "ויחר אף יעקב, בעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלוקים שיפקוד עקרות על כל פנים, ואינו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה ליסר אותה ולהכלימה".

וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא בספרו שם דרך (5ה) שתגובתו החריפה והמכאיבה של יעקב אבינו לבקשתה של רחל, נבעה מכך שהקפיד על החינוך בביתו, ובדבר הנוגע ללימוד בניו וחינוך ביתו בדרך התורה יש לדקדק ולהקפיד שלא ישמעו בביתו דיבורים שאינם הגונים, העלולים לפגום בטוהר חינוך בניו.

• בהקפדתו על שמעון ולוי שהרגו את אנשי שכם מבלי שנטלו ממנו עצה – כאשר אמר יעקב אבינו לבניו בעת שירדו למצרים (5ג) "וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין", ביאר הרמב"ן (5ד) מדוע לא הזכיר יעקב אבינו את שמעון בשמו: "נראה על דרך הפשט כי לא היה שמעון רצוי אביו בעבור דבר שכם, ולכן לא אמר את שמעון בני ואת בנימין, כי לא יזכירנו בשמו". וביאר בספר שם דרך (5ה) בטעם הנהגה זו ש"בכל מה שנגע ללימוד בניו תורה ודעת הקפיד יעקב אבינו מאד שלא יתהוו סדקים בחינוך ביתו. וכאשר הלכו שמעון ולוי והרגו את אנשי שכם בלא ליטול ממנו רשות, פגעו ביסודות החינוך בביתו, ועל כך מאן אביהם לסלוח להם אפילו כעבור עשרות שנים.

ה. בית יעקב אבינו – ה"ישיבה" ממנה המשיך קיום עם ישראל

לכשנוסיף להתבונן ולהתעמק, יתכן וההקפדה על החינוך בבית יעקב אבינו, נבעה גם מכך שדרכו במסירת התורה לרבים, היתה שונה מאבותינו, וביתו היה בחינת 'ישיבה' שבה מסר תורה ואמונה לבניו, ומהם התפרסמה לכל העם ולדורות. ונבאר את הדברים על פי מה שכתב מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל בספרו שם דרך (7ב)-(8).

במסכת יומא (6א) מבואר כי "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר (שם כז, א) ויהי כי זקן יצחק, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר (שם מח, י) ועיני ישראל כבדו מזקן".

אברהם אבינו היה הראשון שחידש את מושג ה"ישיבה" וייסד את "בית אברהם", וכמפורש בדברי הרמב"ם (6ב) "והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד". ולמדנו מכך שחידושם של האבות היה ביסוד ה"ישיבה" בעם ישראל [ראה במה שכתב בספר שם דרך (7ב) שאצל שם ועבר היה בית מדרש ולא ישיבה] – ממנה התהוותה האומה הישראלית, כפי שמסיים הרמב"ם שם: "והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'".

גם יעקב אבינו היה "זקן ויושב בישיבה" – אולם דרכו במסירת התורה לדורו ולדורות הבאים אחריו בישיבתו היתה שונה מדרכם של אבותיו אברהם ויצחק, כמבואר בדברי הרמב"ן (7א) שדייק מכך שרק אצל אברהם אבינו ויצחק אבינו מצאנו שקראו בשם ה' "ולא נאמר ביעקב כן, מפני שהוליד בנים רבים כולם עובדי ה' והיתה לו קהילה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם ונודעה לכל העם". וביאר בספר שם דרך (7ב) "שדרכו של יעקב אבינו במסירת התורה לא היתה כאברהם ויצחק שהנהיגו ישיבה לרבים והקריאו שם שמים בפי הבריות על ידי הרבצת תורה ואמונה במקהלות עם בקרב הגויים שבקרבתם ישבו – יעקב אבינו המשיך את שלשלת מסירת התורה והאמונה בביתו כשהעמיד י"ב שבטי י-ה, כלשון הרמב"ן "והיתה לו קהילה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם ונודעה לכל העם". כלומר, ביתו של יעקב אבינו שימש "ישיבה" שבה מסר את תורה ואמונה לבניו, ומהם נתפרסמה האמונה בעולם לדורות".

ולפי זה הוסיף לבאר (8) את פרשת התעכבותו של יעקב אבינו שמונה עשרה חודש ב"סוכות" לפני חזרתו מחרן לארץ כנען, ואף שבכל אותה תקופה פחד והתיירא מאוד מעשו. וזאת משום שבסוכות בנה יעקב אבינו "בית", וביאר בתרגום יונתן דהיינו "בי מדרשא", כדי להתכונן לכניסתם לארץ כנען והסכנות החינוכיות שבה. והדברים נפלאים מאד, שהרי בנוסף על הפחד מעשו שהיה מנת חלקו בסוכות, השתהה מלשוב ולפגוש באביו יצחק שלא ראהו כבר שנים רבות, ובמקום למהר בזריזות רבה ולא להפסיד רגע אחד לקראת אביו הזקן, ממנו היה רחוק זמן רב כל כך ובודאי השתוקק וייחל לראותו כבר – נשאר בסוכות עם בני ביתו בבית מדרש מיוחד כדי להכינם בתורה ואמונה לקראת שובם לארץ כנען. וכל זאת משום זהירותו המופלגת בחינוך בניו בדרכי אבותיו.

ו. החינוך של יוסף הצדיק במצרים לעומת החינוך בבית יעקב אבינו

להשלמת היריעה, נעיין בדברי הסבא מקעלם [9א; נתבארו בהרחבה בספר ילקוט לקח טוב 9ב], שהביא דוגמא [אחת מיני רבות] לחינוך שספג יוסף הצדיק בבית אביו, אשר בא לידי ביטוי שנים רבות לאחר מכן, בשעה שעמד בפני פרעה כשהריצוהו מהבור, ולא היסס לומר "בלעדי, האלקים יענה את שלום פרעה", מבלי להתגאות בחכמתו, וללא כל שיקולים ונגיעות והתחשבות בכל הסובב אותו.

• • •

עם זאת, ברור כי דרכי החינוך בביתו של יוסף הצדיק, בסביבת הטומאה והנסיונות במצרים, היו שונים בתכלית מדרכי החינוך בבית יעקב אבינו באווירת קדושה וטהרה, וכפי שנראה מהשם 'מנשה' שנתן יוסף לבנו הבכור, אשר כמובן תמוה ובלתי מובן, כפי שהעיר בספר שם דרך (10א) "איך יעלה על הדעת שיקרא לבנו בכורו שם המבטא שמחה וההודאה על ששכח את בית אביו ועמלו שם, הלוא היה צריך להצטער ללא גבול שעזב את בית אביו. וזו תמיהה גדולה מאד".

וביאר כי "בשם זה הודה יוסף הצדיק שגדל ונתחנך בבית יעקב אבינו בדרך חיים טהורה ונשגבת, על כוחות הנפש הגדולים ותעצומות רוח הכבירות שהיו לו להסתגל לתנאים החדשים ללימוד וקיום התורה שנתהוו כאשר ירד למצרים, הן כאדם פרטי וכשהיה בבית האסורים, והן אחר כך כאשר נתמנה למשנה מלך מצרים והוטל עליו העול הכבד להנהיג את כל המדינה כולה. בנסיבות החדשות הללו, ודאי לא היה יכול יוסף לנהל את אורח חייו ודרך לימודו כפי שהיה בבית אביו, שהרי לא ראי התורה שלמד בבית יעקב בקדושה וטהרה לתורה שלמד במצרים המשוקעת בטומאה וגילולים. ולכן כאשר זכה ועלה הדבר בידו, קבע בקריאת שם בנו בכורו "מנשה" את ההודאה והשבח העמוקים לחסדי הקב"ה עמו שסייע בידו להצליח ללמוד לשמור ולקיים את התורה גם במצרים".

וראה בספר דברי יואל (10ב) שכתב כעין יסודות הדברים, וביאר לפי זה, מדוע יעקב אבינו שלח את יהודה לתקן לפניו בית תלמוד בארץ גושן (4ה), ולא ביקש זאת מיוסף – כי דרכי החינוך בביתו של יוסף הצדיק, בסביבת הטומאה והנסיונות במצרים, היו שונים בתכלית מדרכי החינוך בבית יעקב אבינו באווירת קדושה וטהרה.