א. חז"ל (1) הפליגו במעלות מצות הכנסת אורחים, ולמדו מהכנסת האורחים של אברהם אבינו כי "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה", שהרי אברהם אבינו כביכול "הניחו" להקב"ה ורץ להקביל פני האורחים [וראה בדברי חז"ל בפרקי דרבי אליעזר (1) גודל הידורו של אברהם אבינו במצות הכנסת אורחים, ובדברי החפץ חיים בספרו אהבת חסד (4) לימודים נוספים מאברהם אבינו לגדרי ופרטי מצות הכנסת אורחים].

ועוד אמרו שם: "גדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש". ובמסכת ברכות (1) אמרו חז"ל: "כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין". ועוד אמרו חז"ל במסכת חגיגה (1) "בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר  על אדם, עכשיו שולחנו של אדם [בהכנסת אורחים, רש"י] מכפר עליו".

ויש לדון האם המצוה מוטלת על "גופו" של אדם, או שניתן לקיימה על ידי שליח. ובדברי הרמב"ם (2) מבואר כי מצוות הכנסת אורחים ולווייתם היא "מענין גמילות חסד שבגופו", וכן נקט החפץ חיים בספרו אהבת חסד (3).

והנה מדברי הגמרא במסכת שבת (1) "גדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש", דייק החפץ חיים שאם השכים לבית המדרש ונזדמנו לו אורחים, מוטב שיתעסק במצוה זו. אולם במידה ויש אחרים שיוכל לקיים המצוה על ידם, רשאי [ועי' בדבריו שהקשה ממשמעות דברי חז"ל שמה שעשה אברהם אבינו על ידי שליח, נתמעט שכרו, ובמה שתירץ]. וראה סיכום הדינים למעשה בספר הליכות בין אדם לחברו (8) סע' ד-ה; הרב יצחק יעקב פוקס, ירושלים תשס"ח). ובמה שהובא בשמו של רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן, בני ברק] בספר ופריו מתוק (5) האם מותר להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה לקבל פני האורח.

ובספר שערים מצוינים על התורה (5) רבי מרדכי בנדיקט, ירושלים תשס"ט) דן האם הטעם להדר לקיים מצות הכנסת אורחים בעצמו ולא על ידי שליח, הוא מדין "מצוה בו יותר מבשלוחו", או משום שעיקר המצוה היא הכבוד שיש לכבד את האורח, ולא רק עצם סיפוק צרכיו. ונפקא מינה, שעל הכבוד רשאי האורח למחול, אך אם המארח מחוייב לכבדו מדין "מצוה בו יותר מבשלוחו", לא מועילה בזה מחילה. ובספר טוב הימים (7) רבי יהונתן פרלמן, תש"ס) ביאר את דברי ספר החיים [אחיו של המהר"ל מפראג]  שעיקר מצות הכנסת אורחים היא ההתייחסות הכבוד שנותן לאורח על ידי מה שמזמינו אצלו, ואין העיקר עצם האכילה והאירוח. ועי"ש במה שדן האם מקיים המצוה בשלמות כאשר האורחים באו מעצמם, או כשאינם אוכלים או לנים בביתו, ובנדון קיום המצוה כשנוטל תשלום בעד האירוח.

להשלמת היריעה בזה, יעו' בדברי מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (10), במה שביאר את שלימות קיום מצות הכנסת אורחים על ידי אברהם אבינו, שהיתה מתוך ההכרה הפנימית העמוקה ב"גדלות האדם" שנברא בצלם, לעומת הכנסת האורחים של לוט, שאמנם מסר נפשו על קיום המצוה, אך היה זה רק בגלל שכך חונך בבית אברהם אבינו שגדל בו, עד שמידה זו נעשתה טבועה בדמו מבלי להתעמק להבין שורשה, ונהג כן רק ממידות הנימוס והדרך ארץ, ולא מעומק ההכרה בגדלות האדם וערכו. ובשל כך הגיע למחשבה שצריך להוציא את בנותיו למוסרן לאנשי סדום בכדי שלא יבולע לאורחיו.

ב. דיני המצוה

החפץ חיים ביאר בספרו אהבת חסד (4) כי ההרחבה הגדולה בסיפור התורה על הכנסת האורחים של אברהם אבינו, נועדה ללמדנו כיצד יתנהג בעל הבית עם האורחים: יתור אחריהם ויקבלם בחיבה יתירה, ומלבד האכילה והשתיה יכין מים לנוחיות האורחים, וטרם שיאכילם ימצא להם מקום לנוח מטורח הדרך, ויקבלם בסבר פנים יפות ומיד ישים לפניהם את האוכל, ואל יספר בפני האורחים תלאותיו, ולא יביט בפניהם כשהם אוכלים, עי"ש כל דבריו.

ומאידך, גם בהנהגת האורח עם בעל הבית, מצינו שנפסק להלכה בשו"ע (2) סי' קע סע' ה) "הנכנס לבית, כל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה". וראה סיכום הדינים בספר הליכות בן אדם לחברו (8)-(9) סע' י-כח).

ג. הגדרת "אורח"

בדברי הרמ"א (2) סי' לג סע' א) מבוארת הגדרת "אורח", וז"ל: "וכל שבות שהתירו משום צורך מצוה מותר גם כן לצורך אורחים. ולא מקרי אורחים אלא שנתארחו אצלו בביתו או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים, אבל כשזימן חברו לסעוד אצלו לא מקרי אורחים ואינה סעודת מצוה רק סעודת רשות". ובמשנה ברורה (ס"ק ט) הוסיף: "ומכל מקום אם מזמין חברו שיבוא לכבוד האורח, אז גם הוא נחשב כאורח" [לענין שמותר לפנות בשבת אוצר של תבואה, לכבודו]. ומבואר בדבריו ש"אורח" הינו מי שאין לו מקום לאכול וללון, ובכלל זה המתגורר בקביעות במקום אחר ובא למקום ישוב שאין לו בו מקום אכילה ולינה. אך המתגורר בקרבת מקום שבא רק לביקור, אינו מוגדר "אורח". וראה סיכום הדינים בספר הליכות בין אדם לחברו (8) סע' ז-ט).

ד. מעלות מצות הכנסת אורחים וסגולותיה

רבנו בחיי כתב בספרו כד הקמח (10) כי שכר מצות הכנסת אורחים בעולם הזה, הוא בנים, כפי שנלמד מאברהם אבינו ומהאשה השונמית. ועי' במש"כ בספר אהבת חסד (3).

ה. זכות האורח באוכל שהמארח מגיש לפניו

הרמ"א בהלכות קידושין (10) פסק להלכה, כי "אורח שיושב אצל בעל הבית ונטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת. והקשו הבית שמואל והט"ז (שם) מדברי הגמרא בחולין (1) שנפסקו להלכה בשו"ע (2) סי' קע סע' יט) "אורחים הנכנסים אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית", ומשמע איפוא, שהאורח אינו רשאי ליטול מהאוכל שהגיש לו בעל הבית וליתנו לאחרים. ומחמת קושיא זו נקטו הב"ח והט"ז שהיא מקודשת מספק, כי יש בזה חשש גזל.

והב"ש תירץ "דדווקא לבנו לא יתן, אבל רשאי לקדש בו אשה". ועי' באוצר הפוסקים (10) שהביאו מדברי הפוסקים שנחלקו בדין זה, ויש שתלו את השאלה האם מקודשת או לא, במחלוקת שנחלקו הראשונים בסוגיית הגמרא במסכת נדרים (11) האם האורח זוכה באוכל המוגש לפניו משעה שהוזמן לסעודה, או רק קיבל רשות בעלמא לאכול.

וממוצא הדברים פסק הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (12) שיש לחשוש לסרך גזל לדעת הט"ז, ולהימנע מנטילת אוכל או פרחים לביתו בסיום סעודת חתונה. אולם במקומות שבכל מקרה נזרקים האוכל והפרחים ובעל החתונה ישלם תמורתם, וממילא אינו מקפיד עליהם, אין בזה איסור.

וראה בדברי הרב צוריאל (12)-(13) במה שדן על פי האמור לעיל, למי שייך פקק שנמצא בבקבוק שהוגש לפני האורח והיה בו מספר שזיכה את מוצאו בפרס.

• • •

ו. ליווי אורחים

במסכת סוטה (1) למדו חז"ל מפרשת עגלה ערופה, שזקני העיר הוצרכו לכפרה על שלא קיימו מצות לוויה לאורח, ואמרו כי כופים את מי שאינו רוצה ללוות את חברו לדרך שילווהו, ובסוגיית הגמרא שם, נתבארו שיעורי המרחק שיש חיוב ללוות את האורחים, והשיעור כשהאורח הוא רבו. ובספר שיעורי ליל שישי (6) הביא מדברי חז"ל  שאברהם אבינו קיים מצות לוויה לאורחיו [אש"ל – אכילה, שתיה, לוויה], כלשון הרמב"ם (2) "שכר הלוויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותם ומלווה אותם".

ודנו הפוסקים מדוע אין מקפידים ללוות את האורחים בזמן הזה, ובדרכי משה (2) כתב שתלמיד לא מלווה לרבו [עד פרסה לרבו, ועד ג' פרסאות לרבו מובהק] "משום דבזמן הזה מוחלים על כבודם, ויש לילך עימו או עם חברו עד השער, או לכל הפחות ד' אמות".

ובאהבת חסד (4) הקשה על דבריו ממשמעות הגמרא בסוטה, שהאורח אינו רשאי למחול על הליווי, וביאר שאינו רשאי למחול על עיקר הליווי, אך רשאי למחול על שיעור הליווי. ועוד תירץ, שעיקר מצות הליווי נועדה כדי להורות לאורח את הדרך, בכדי שלא יסתכן. ולכן בזמן הזה שהדרכים מסומנות ואין סכנת חיות וליסטים, יש "ללמד זכות" על המקילים [ועי' בדבריו מעשה נורא במי שלא ליווה לאורחיו ושלטה אש בביתו].

ובספר עמק ברכה (5) הביא שהחזון איש אמר "שאפשר שחיוב לוויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחיד, אבל כהיום שנוסעים הרבה אנשים יחד, נעשה כל אחד לוויה לחברו".

ועי' בספר שערים מצויים (5) ובספר שיעורי ליל שישי (6) במה שדנו האם עיקר מצות ליווי האורחים משום "שמירה" או מחמת "כבוד האורח", ונפקא מינה, שאם החיוב מדין "שמירה", המצוה מתקיימת גם על ידי שליח, משא"כ אם החיוב מדין "כבוד", צריך לכבדו בליווי בעצמו. וראה סיכום הדינים בספר הליכות בין אדם לחברו (9).