א. נצטווינו בתורה (ויקרא יט, יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", אולם בדברי המשנה במסכת מעשר שני (1) נראה לכאורה, כי כלפי רשעים, הדין שונה, כאמור בדברי רבי שמעון בן גמליאל שיש צורך לסמן כרם רבעי וערלה רק בשנת השביעית, שמותר להיכנס לשדות, כדי שלא יכשלו באכילת איסור. אבל בשאר שנים אין צורך להזהיר את הגזלנים מפני איסורים אלו, ובגמרא במסכת בבא קמא (1) נתפרש טעמו מדין "הלעיטהו לרשע וימות". וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות: "ואין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבוא לידי מכשול, לפי שעוון הגזלנות יותר גדול". והמאירי (1) כתב: "אין מתקנים לעוברי עבירה, אלא אם יגעו מוטב שישתרשו בחטא ויאכלו דבר אסור, וכגון זה הלעיטהו לרשע וימות".
והקשה החות יאיר (3) מדוע התיר רשב"ג להימנע מציון הכרם, והרי אנו מוזהרים להפריש עוברי העבירה מאיסור בשוגג ולמונעו ממזיד, ובקלות היה ניתן למנוע ממנו להיכשל, וסיים: "ומי שיעלה ארוכה למחלתי בזה, רופא אומן יקרא". ורבי יצחק אלחנן ספקטור [רבה של קובנה] הוסיף להקשות בשו"ת עין יצחק (3) מדוע אינו מחוייב למנוע מחברו לעבור איסור מדין "ערבות", שהרי "כל ישראל ערבים זה בזה".
וכן צ"ע האם דין "הלעיטהו לרשע וימות" הוא מצוה או היתר.
ב. במסכת דמאי (2) נחלקו במשנה, מה דינו של המתארח בפונדק ומפקיד בידי בעלת הפונדק את תבואתו. לדעת תנא קמא עליו להפריש מעשרות מתבואתו קודם שנותן לה, מחשש שתחליף אותו, וכתוצאה מכך יאכלוהו אחרים. אך רבי יוסי חולק, ולדעתו אינו מחוייב בכך בנימוק "אין אנו אחראים לרמאים" [את האוכל שמקבל ממנה, לכו"ע עליו לעשר לפני אכילתו]. ובירושלמי (2) מפורש, כי נחלקו בדין "הלעיטהו לרשע וימות", רבי יוסי סובר כרשב"ג, שאין צורך להציל רשעים, ותנא קמא חולק.
אולם התוספות יום טוב (2) ביאר שאין הכרח לומר כן, ויתכן שגם תנא קמא מודה לדין הלעיטהו לרשע וימות, יעו' בדבריו [והיסוד לכך בשיטת הרמב"ם, שפסק בדין כרם רבעי כרשב"ג (2) הלכות מעשר שני) שאומרים "הלעיטהו לרשע וימות", ומאידך פסק (2) הלכות מעשר) כתנא קנא בדין הנותן לפונדקית].
ועוד אמרו בירושלמי, שרשב"ג יכולל הסכים עם תנא קמא שמעשר את מה שנותן לפונדקית, לפי שאין דרך חבר להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. וביאר החזון איש (3) "טעמא דרשב"ג, דכל שנוטל באיסור לא מקרי שאני מכשילו, שהרי הדבר מנוע מחמת איסור, והנוטל נוטלו בלא הזמנתו של הבעלים לזה. והא דקאמר הלעיטהו הוא לישנא בעלמא, שאינך זקוק למעשהו ולשקוד על הצלתו. ומ"מ יש לומר בנותן לפונדקית נמי לא מקרי נותן, כיון שהיא מנועה מחמת גזל, אלא חובת הפרשת מעשר חלה בשעה שנותן לה כיון שאפשר שלא יוחזר לידו" [ועי' בדברי הרב זילברשטיין (9) שדן בדבריו, ובפשר הלשון "הלעיטהו לרשע"].
ג. חיוב אפרושי מאיסורא לעובר על איסור במזיד
הש"ך (4) כתב: "ישראל מומר אינו חייב להפרישו". ותמה עליו הנודע היהודה בהגהותיו 'דגול מרבבה', מדוע אין חיוב להפרישו, והרי "ישראל מומר אע"פ שחטא ישראל הוא", ומחמת קושייתו ביאר בדעת הש"ך שאין חיוב אפרושי מאיסורא לעובר על איסור במזיד. וכתב בשו"ת עין יצחק (3) שמדברי רשב"ג בדין "הלעיטהו לרשע וימות", נסתייע הש"ך [לדעת הדגול מרבבה] "דלפי זה אתי שפיר מה שאמרו הלעיטהו וכו', משום דאין עליו חיוב להפרישו בעובר במזיד, רק בשביעית דהוי שוגג בזה חייבים להפרישו".
אולם רבי יצחק אלחנן עצמו, מחדש בדין חיוב "ערבות", שאין חיוב להפריש עוברי עבירה מאיסור כאשר הדבר "נסתר", כי ברית ה"ערבות" היתה על "הנגלות" ולא על "הנסתרות", ובעל הכרם הרי אינו יודע מי נוטל את הפירות, ועל כן אין כאן דין "ערבות" המחייבו להפרישם מאיסור, ולפי זה אין ראיה מדברי רשב"ג לדגול מרבבה. ובזה מיישב את שיטת הרמב"ם, שאין סתירה לפסוק כרשב"ג בדין כרם רבעי, שם נאמר "הלעיטהו" ואין חיוב לאפרושי מאיסור כי זה "נסתרות", ואילו בדין הנותן לפונדקית פסק כתנא קמא, שהוא "נגלות", ולכן אי אפשר לומר כרבי יוסי ש"אין חוששים לרמאים".
ולדעת הגרצ"פ פרנק [רבה של ירושלים] בשו"ת הר צבי (4) אין ללמוד מכרם רבעי הלכה כללית בדיני חיוב אפרושי מאיסורא, כי שאני כרם רבעי, שגם אם יציינו ויפרישו מאיסור רבעי, עדיין יפול באיסור גזל "ונמצא שבציון הכרם אינו מפרישו כלל מאיסורא, אלא אדרבה מוסיף לו מכשול". ומתוך כך הסיק הגרצ"פ כי "בעלמא אף כשאינו יכול להפרישו מכל וכל, מכל מקום מוטל עליו למעט באיסורים".
ד. פרשת "הסנדביץ' המורעל"
בקובץ פעמי יעקב (7) התפרסמה הוראתו של רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן, בני ברק] במעשה שהיה [אצל גוים] בסטודנט שחבריו ירדו לחייו וגנבו ממנו את הכריך מידי יום ביומו, וכדי לעשות לכך סוף, הניח רעל בכריך הנמצא ברשותו, כדי שהגנב שיאכל את הכריך יבוא על עונשו וימות. ופסק הרב זילברשטיין, שאילו היה המעשה אצל יהודים היה מותר לעשות כן, מדין "הלעיטהו לרשע וימות" [וראה במכתבו של הגר"ח קנייבסקי (7) שהסכים עם דבריו גיסו, הרב זילברשטיין].
הרב זילברשטיין הביא ראיה ממעשה המובא במסכת דרך ארץ (1) באורח שבא לביתו של רבי יהושע, ועורר את חשדו, ולכן כשהעלהו לישון על הגג, נטל את הסולם. ואכן, כאשר האורח קם באמצע הלילה ורצה לגנוב את כליו של רבי יהושע, בחפזונו לא שם לב שהסולם לא נמצא, נפל מהגג ונשברה מפרקתו. ומוכח איפוא, שמותר לגרום לגנב חבלה ואף לסכן את חייו, מדין "הלעיטהו לרשע וימות". והוסיף הרב זילברשטיין: "ענין הלעיטהו לרשע, אע"ג שיסודו שימות הרשע מעבירה שבידו, אך גם הלשון הפשוטה חייבת להיות אמת, אחרת לא היו חכמים משתמשים בלשון זו".
כצפוי, הוראה זו עוררה פולמוס רב, והרב זילברשטיין ערך מערכה להשיב תשובות לשואליו (8)-(9). וטענתו המרכזית היא, שמותר לאדם לעשות בתוך שלו ככל העולה על רוחו, והגנב הוא זה שהמית את עצמו, וכמו שאמרו בגמרא בבא קמא (7) על המניח סם המות לפני בהמת חברו, שפטור כי היה לה שלא תאכל [ועי"ש שביאר כי בנדון דידן גם אין חיוב בדיני שמים].
וראה בספרו של הרב שלמה לורינץ, מילואי שלמה (10)-(11) בהתכתבות בינו לבין הרב זילברשטיין בנושא, ובמה שדנו בפירושו של הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה (1) למעשה במסכת דרך ארץ. ועי"ש במכתבו של הרב זילברשטיין במה שהביא מדברי חמיו הגרי"ש אלישיב חידושים בדין "הלעיטהו לרשע וימות".
- התקנת חבלי כביסה רפויים, כדי לגרום לגנב שינסה לטפס לדירה בעזרתם, ליפול [ויתכן שימות כתוצאה מכך] – ראה בתוך דברי הרב זילברשטיין (8) אות ג).
ה. השלכות מעשיות לדין "הלעיטהו לרשע וימות"
- מתן תעודת כשרות לבית מלון שמסכים לא לבשל בשר בחלב, אך מתנה זאת בהמשך האכלת האורחים המעוניינים לאכול בשר עם חלב בצונן – לדעת הציץ אליעזר (6) אין להעניק תעודת הכשר: "מכיון דגם בעברנו על החטא הקל [אם אפי' נניח שזהו קל] אין אנחנו מזכים אותו רק מאיסור אחד, והבעל מלון ורבים אתו נאחזים עדיין ודבוקים בחטא האחר, בכל כגון דא אין עלינו בכלל חובה להכנס בעול כזה, ואמרינן הלעיטהו לרשע וימות". אולם הגר"ע יוסף, בתשובתו אליו, אינו מסכים עמו, וכן מפורש באגרות משה (5) שאין מניעה בדבר, ואדרבה "אף למנוע מרשעים מה שאפשר שלא יעברו על איסורים הוא מצוה גדולה", והוא מביא ראיה לכך מה"צנועים" במשנה במעשר שני (1) שדאגו שאחרים לא יכשלו.
- נהג הנוסע בשבת ושואל כיצד להגיע למקום חפצו – בשו"ת ציץ אליעזר (6) פסק שאסור לענות לו ולהדריכו בדרכו, מדין "הלעיטהו לרשע וימות", יעו' בדבריו.
- האם בחסימת רחובות לנסיעה בשבת יש איסור 'לפני עור' [בגרימת איסור מבעיר כתוצאה מהארכת הנסיעה], או שנאמר "הלעיטהו לרשע וימות" – ראה בדברי הרב מלכה בקובץ תחומין (12), שדין "הלעיטהו לרשע" נאמר רק במקום שאין עושים כלום, אלא שהרשע עובר עבירה, ובזה לא הטריחו את בעל הכרם לציינו כדי להצילו מעבירה, אבל לעשות מעשה כדי להכריחו לעבור עבירה מעולם לא התירו.
- חובת החקיקה הדתית ויישומה במדינת ישראל – ראה בדברי הרב שרמן בקובץ תחומין (13), שאין מקום לטענה, שהיות והציבור שאינו שומר תורה ומצוות לא חפץ בכך, הרי ש"הלעיטהו לרשע וימות".
