א. בספר חרדים (1) כתב: "מצוה לברך כהן את ישראל, וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה". דברי החרדים הועתקו ככתבם וכלשונם בביאור הלכה בתחילת הלכות נשיאת כפים (6) ולאחריהם הוסיף בביאור הלכה "והביאוהו אחרונים", ומשמע שנקט את דברי החרדים לדינא [וראה בדברי העמק ברכה(1) שהביא מדברי הראב"ד שכתב כדברי החרדים].

אולם יש להבין מה כוונת החרדים בדבריו שהישראל הם "בכלל המצוה" [ונחלקו הפוסקים בהבנתם, כדלהלן], האם הישראל מקיים בעצמו מצוה כאשר הוא שומע את ברכת הכהנים, או שהוא רק בגדר מסייע לכהן לקיים מצוותו.

ועוד צ"ב בהבנת דברי החרדים, האם המצוה שיש לישראל להתברך מהכהנים היא מצוה חיובית, והיינו  שיש חיוב ללכת לשמוע ברכת כהנים כדי לקיים המצוה, או שזו מצוה קיומית, ונפקא מינא לכמה דינים כדלקמן.

מאידך, הריטב"א כתב (2) במפורש כי "ליכא חיובא אישראל להתברך, מצוה דכהן הוא". והבין המנחת חינוך (2) שהריטב"א חולק על ספר החרדים [ועוד כתב המנחת חינוך, שלדעת החרדים שיש מצוה על הישראל לברך, הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא, מכיון שאין נשיאות כפים בלילה, ולכן נשים יהיו פטורות מקיומה].

ב. והנה מצאנו בדברי האחרונים שהביאו ראיות לחידושו של החרדים, כדי לבאר כמה מסוגיות הש"ס ע"פ חידושו, ומתוך הדברים נבוא לביאור גדרי המצוה לישראל להתברך בברכת הכהנים, לשיטת החרדים.

• בגמרא במסכת ראש השנה (1) כח, ב) בסוגיא של בל תוסיף מבואר שכהן אינו יכול להוסיף ברכה במשך כל היום, משום שכל היום הוא "זמן המצוה", משום "דאילו מתרי ליה ציבורא אחרינא הדר ביה". ומדברים אלו הקשו התוספות (1) ר"ה טז, ב ד"ה ותוקעים) היאך מותר לתקוע בשופר תקיעות נוספות במשך ראש השנה, והרי כל היום הוא זמן המצוה, ולכאורה יעבור באיסור בל תוסיף.

והקשה רבי עקיבא אייגר (1) על התוספות קושיא עצומה [ראה בדבריו: "עפר אני תחת רגלי רבותינו בעלי התוספות"] שלכאורה יש חילוק ברור בין ברכת כהנים לתקיעה בשופר, כי בברכת כהנים, גם בפעם השניה והשלישית הכהן יוצא ידי חובת המצוה שיש לו לברך את עמו ישראל באהבה, ולכן יש בזה בל תוסיף במשך כל היום [שהוא זמן המצוה]. מה שאין כן אדם התוקע לחברו, המצוה אינה שלו אלא של חברו, לכן אין זה נחשב שכל היום הוא "זמן המצוה", ולא שייך בזה איסור בל תוסיף.

רעק"א שאל את חתנו, החתם סופר, את הקושיא על התוספות בראש השנה. והחתם סופר (2) תשובה כב) תירץ על פי דברי החרדים, שגם בברכת כהנים כאשר הכהן נושא את כפיו [בפעם השניה], הישראל מקיים מצוה להתברך מהכהנים, ומפורש בגמרא שברכת כהנים נחשבת ל"זמנו" [לענין בל תוסיף] למרות שהוא מוציא את הישראל ידי חובתם להתברך, והוא הדין בתקיעת שופר. על כל פנים, לשיטת החתם סופר, יש להוכיח כשיטת החרדים מדברי התוספות הנ"ל [ועי' בדברי החתם סופר נפק"מ מחידוש זה, לשאלה האם כהן שנשא כפיו ובא לבית הכנסת אחר ומצא ציבור מתפללים, רשאי לשאת כפיו בברכה]. ברם אליבא דהאמת, החתם סופר עצמו ביאר את דברי התוספות באופן אחר (2) תשובה קסז), ואדרבה, כתב כי "לדעת רוב הפוסקים אין מצות עשה על הציבור להתברך" [וראה בפירוש רבי ירוחם פישל פערלא על ספר המצוות לסמ"ג (3) שהביא ראיה נוספת לשיטת החרדים מתירוץ התוספות בראש השנה (1) טז, ב)].

• הגרי"פ פערלא הביא ראיה נוספת לשיטת החרדים מדברי הגמרא בסוטה (3) לח, ב) "עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, ועם שבשדות דאניסי בכלל הברכה הם. ולכאורה למאי נפק"מ בהכי להלכה, אם לא לענין לצאת הציבור ידי חובתם", לומר שאם היו הציבורי אחורי הכהנים לא יצאו ידי חובתם, ומוטל עליהם חיוב להתברך". ומסיים הגרי"פ: "וכנראה משם הוא עיקר מקור דברי החרדים".
• במסכת שבת (4) אמר רבי יוסי "מיָמַי לא עברתי על דברי חבֵרַי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חברַי עלה לדוכן אני עולה". והקשו התוספות שם: "מה איסור יש בזר העולה לדוכן, אם לא משום ברכה לבטלה של כהנים אמרה תורה לברך את ישראל". ותמה הרמ"א בדרכי משה (4) על דברי התוספות מהגמרא בכתובות (4) שישראל הנושא כפיו עובר באיסור עשה, ופרש"י שאיסור זה נלמד מהפסוק "כה תברכו" – "אתם ולא זרים" [וראה במה שתירץ הדרכי משה, ופסק כן להלכה ברמ"א (6) ועי"ש במשנה ברורה (6) ס"ק ג) במש"כ בזה, והרחבנו הדיבור במסתעף מדברים אלו לנדון זר בברכת כהנים – בשיעור ו', ואכמ"ל].

ותירץ בעל ההפלאה (4) את קושיית הרמ"א, על פי דברי החרדים, שיש מצוה על הישראל להתברך בברכת כהנים, ולכן אמר רבי יוסי [שהיה ישראל] שאם יעלה לדוכן עם כהנים אחרים המברכים את הברכה, יפסיד את המצוה להתברך מהם, שכן הוא אינו עומד לפניהם, כמפורש בגמרא בסוטה (3) לח, א) שכדי להתברך מהכהנים צריך לעמוד עם הפנים כנגד פני הכהנים, כפי שנפסק להלכה (6) שו"ע סע' כג).

• • •

ג. ממוצא הדברים נשוב לביאור גדרי המצוה לישראל להתברך בברכת הכהנים, המתבארת בדברי החרדים.

בדברי החתם סופר (2) תשובה כב) וההפלאה (4) מפורש כי זו מצות עשה ממש להתברך מהכהנים, וחובה לקיימה.

אך כבר תמה ערך השלחן (5) "היכן מצינו מצות עשה זו", ופירש: "חיוב יש עליו להתברך מכהנים, ואם אינו חושש לזה הוא כבועט בברכותיו של הקב"ה וראוי לעונש" [וראה במה שתמה על דבריו, הרב שמואל רבינוביץ', רב המקומות הקדושים, בשו"ת שערי ציון (10) אות א]. וכאמור, המנחת חינוך (2) העיר שהריטב"א (2) חולק על החרדים.

ברם לדעת מהר"י אסאד (5) ורבי אברהם כהנא-שפירא [רבה של קובנה, ליטא] בשו"ת דבר אברהם (5) גם לדעת החרדים, אין חיוב להתברך מהכהנים. ולדעת מהר"י אסאד המצוה שמקיים הישראל היא במה שמסייע לכהן לקיים את מצוותו לברך את ישראל, וכעין קיום מצות פרו ורבו ומצות יבום על ידי אשה, שהמצוה היא במה שמסייעת לבעלה וליבם לקיים מצוותו [ובשו"ת שערי ציון (10) אות ד) העיר דצ"ב ביוצא מדבריו, שבכל מצוה הנעשית על ידי אחר, כגון צדקה וכבוד אב ואם, יש קיום מצות עשה למקבל במה שמסייע לנותן במצוותו]. ואילו בדבר אברהם נקט כי לדעת החרדים, אין המצוה של הישראל להתברך בברכת כהנים בגדר מצות חיובית, אלא  מצוה קיומית, שכל אימת ששומעים הברכה מקיימים מצוה, אך אינם מחוייבים ללכת לשמוע [ועי' בדבריו שביאר לפי זה שאין הכרח לומר שהריטב"א והחרדים נחלקו. ועוד חידש, שאין חיוב על ציבור להתברך מהתורה אלא משני כהנים ולא מכהן אחד].

ד. האם קיימא לן להלכה כדברי החרדים

באגרות משה (7) כתב על פי דעת החרדים, שהעומד בקריאת שמע וברכותיה צריך לענות אמן אחר פסוקי ברכת כהנים, אך לא אחר הברכה שמברכים הכהנים [אקב"ו לברך את עמו ישראל באהבה]. וכתב הגרי"ש אלישיב (8) על דבריו: "דכיון דמשמעות כל הראשונים ומסתימת דבריהם שמע מינה דלא ס"ל כהחרדים, וליכא מצוה על הישראל להתברך, וכיון שכן אינו נראה שמותר להפסיק באמצע שמונה עשרה בשתיקה" [וכן אין לענות אמן באמצע ברכות ק"ש].

והנה דנו ידידי רבי יעקב פרבשטיין בספרו אהלי יעקב (12), ובשו"ת שערי ציון (10) האם ש"ץ שמקומו מאחורי הכהנים, מחוייב לעבור ממקומו קודם חזרת הש"ץ, כדי לעמוד לפני הכהנים וקיים את המצוה להתברך מהם, שהרי לשיטת החרדים הוא מבטל את המצוה, או שנחשב כ"עם שבשדות" האנוסים ויוצאים יד חובת הברכה. והביא בספר אהלי יעקב (12) מהגר"ח קנייבסקי שכתב לו  "דלא קיימא כהחרדים".

אמנם דברי הגרי"ש אלישיב והגר"ח קנייבסקי לכאורה תמוהים מאד, שהרי הביאור הלכה העתיק בתחילת הלכות נשיאת כפים (6) את דברי החרדים וכתב "והביאוהו אחרונים", ומשמע שנקט את דבריו לדינא. וגם הפתחי תשובה ורעק"א בגליון השו"ע הביאו את דברי החרדים, ומשמע שנקטו כדבריו להלכה.

ולכן ביארו בספר שערי ציון (11) ואהלי יעקב (12) את גדרי הדברים כדלקמן: לפי הבנת ההפלאה והחתם סופר בשיטת החרדים, שהמצוה להתברך היא מצוה חיובית, וישראל שאינו מתברך מבטל מצות עשה, בזה נקטו הגרי"ש אלישיב והגר"ח קנייבסקי דלא קי"ל כהחרדים, שכן אם נקטינן להלכה כהבנה זו בשיטת החרדים, היה מרן השו"ע צריך להביא את דברי החרדים כהלכה פסוקה, שחייב כל אחד ואחד מישראל ללכת לבית הכנסת להתברך, ומי שלא הלך מבטל עשה, ובבית כנסת שאין כהנים צריכים הישראלים לילך לבית כנסת אחר, ועוד הרבה נפק"מ שיש לפי דברי החרדים [וכפי שנביא להלן אות ה]. ברם לפי ההבנה בשיטת החרדים שהמצוה קיומית, וכאשר שומע את הברכה מהכהנים מקיים מצוה, אך אין זו חובה ללכת לשמוע מהם הברכה, אין כל ראיה מהשו"ע שלא סובר כהחרדים, מכיון שאין זה חיוב אלא קיום. והביאור הלכה והפוסקים שהביאו את דברי החרדים ללא חולק, התכוונו להורות שיש מצוה להתברך מהכהנים, ומכל מקום אין זו מצוה חיובית אלא מצוה קיומית, וכנ"ל.

ועל פי זה יישבו את מנהג הש"ץ העומד באותה שורה עם הכהנים, שאינו עובר ממקומו להיות לפני הכהנים כדי לקיים המצוה להברך מהם, כי ממה נפשך, לפי הבנת ההפלאה והחתם סופר בשיטת החרדים, שיש חיוב להתברך, נקטו הגרי"ש אלישיב והגר"ח נייבסקי שבזה דלא קי"ל כהחרדים, ואילו לפי ההבנה שיש רק קיום מצוה כשמתברך מהכהנים, אמנם אינו מחוייב ללכת להתברך מהכהנים.

ה. הדינים העולים משיטת החרדים להלכה למעשה:

• יציאה מבית הכנסת בשעת ברכת כהנים – לדעת החרדים אסור לצאת אם עדיין לא שמע ברכת כהנים ביום זה [הרב סלונים (13); פסקי תשובות (13) אות ב; מנחת איתן (8)], ובקובץ עטרת פז (7) כתב שאם שומע ברכת כהנים הוא עוסק במצוה ואינו רשאי להניח מצוותו אפילו לצורך יציאה לקיום מצוה אחרת, כגון השתתפות בברית מילה.

ואם יוצא מבית הכנסת באמצע ברכת כהנים, נחשב כיוצא מבית הכנסת בשעת קריאת התורה שעליו נאמר "ועוזבי ה' יכלו" [בן איש חי המובא בספר אהלי יעקב (12) ובפסקי תשובות (13) אות ב)].

• לא שמע תיבה אחת מברכת הכהנים – ראה בדברי הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (7) ובספר הליכות שלמה (8) שהסתפק אם קיים את המצוה להתברך, אך אם הסיח דעתו משמיעת הברכה, נקט הגרש"ז שלא קיים המצוה.
• חיוב ההשתדלות לשמוע ברכת כהנים – בפשטות תלוי בהבנה בשיטת החרדים, כמבואר לעיל, האם המצוה חיובית או קיומית. אמנם באהלי יעקב (12) כתב, כי גם לפי הסוברים בהבנת החרדים שיש חיוב להתברך, זהו רק פעם אחת ביום. אך אם זו מצוה קיומית, ודאי בכל פעם ששומע הברכה, מקיים מצוה, ולכן באופן שנמצא במקום שיש הרבה מניינים [ב"שטיבאלאך" או כרחבת הכותל המערבי] יש בזה ענין ללכת ולשמוע פעם נוספת ברכת כהנים.

וראה בשו"ת שערי ציון (10)-(11) שדן בהרחבה האם למתפלל ברחבת הכותל המערבי, יש חובה או ענין לעבור למנין נוסף לשמוע ברכת כהנים, ומסקנתו שאין חיוב ללכת למנין אחר להתברך, שכן אין חיוב עשה להתברך אלא קיום מצות עשה, אך ודאי יש ענין וקיום מצוה ללכת ולהתברך מהכהנים [וראה באהלי יעקב (12) במש"כ בביאור המעלה להתברך ב'ברכת הכהנים' ההמונית סמוך לכותל המערבי].

ובמנחת אשר (9) בסוף דבריו) כתב כי בדברי ההפלאה מבואר שיש מצוה על העם בשעה שהכהנים מברכים אותם,  ומשום כך זר שעולה לדוכן ומוציא עצמו מן הכלל עובר בעשה, אבל יתכן שאין על הציבור להשתדל להתברך מפי הכהן. אבל מדברי החתם סופר משמע שמצוה על הציבור להתברך ולהשתדל שיבוא כהן לברכם.

• עניית אמן אחר ברכת כהנים כשעומד בקריאת שמע וברכותיה ושתיקה בשמונה עשרה לשמוע הברכה – באגרות משה (7) כתב על פי דעת החרדים, שהעומד בקריאת שמע וברכותיה צריך לענות אמן אחר פסוקי הברכת כהנים, אך לא אחר הברכה שמברכים הכהנים [אקב"ו לברך את עמו ישראל באהבה]. וכתב הגרי"ש אלישיב (8) על דבריו: "דכיון דמשמעות כל הראשונים ומסתימת דבריהם שמע מינה דלא ס"ל כהחרדים, וליכא מצוה על הישראל להתברך, וכיון שכן אינו נראה שמותר להפסיק באמצע שמונה עשרה בשתיקה" [וכן אין לענות אמן באמצע ברכות ק"ש].
• כוונה בברכת כהנים – בספר מנחת איתן (8) כתב שלדעת החרדים יש להתכוון לצאת ידי חובת המצוה, לפי מה דקיימא לן דמצוות צריכות כוונה.
• חיוב הנשים להתברך בברכת כהנים – לפי ההבנה בדעת החרדים, שיש חיוב על הישראל להתברך, כתב המנחת חינוך (2) כי זו מצות עשה שהזמן גרמא, מכיון שאין נשיאות כפים בלילה, ולכן נשים יהיו פטורות מקיומה. וכתב בפסקי תשובות (13) הערה 8) שלא מצינו שנשים ישתדלו ללכת לקיים המצוה, וכל כבודה בת מלך פנימה, ובכלל המצוה גם כשנמצאות בביתן, כדין העם שבשדות.
• אמירת 'ברוך הוא וברוך שמו' בשעת שמיעת הברכה – בספר הליכות שלמה (8) ארחות הלכה הערה 9) כתב בביאור טעם שנהגו לא לומר ברוך הוא וברוך שמו בשעת שמיעת הברכה, כי לדעת החרדים יש בזה הפסק בקיום המצוה.
• המאחר לתפילת שחרית שלא באונס – ועומד בשמונה עשרה בשעת ברכת הכהנים, כתב בספר אהלי יעקב (12) שאינו מתברך בברכת כהנים, כי במה שלא הגיע בזמן לתפילה בציבור, נחשב כמי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו הולך לשמוע את הברכה, שאינו מתברך, כי נראה כמזלזל בברכה שאינה חשובה בעיניו, ואינה חלה עליו.

"ואני אברכם – לישראל, ואסכים עם הכהנים. דבר אחר, ואני אברכם – לכהנים" (ספרי).