הנאה כמחייב בברכות הנהנין

ברכה על אכילה ושתיה ללא הנאה, אכילה שלא כדרך, תרופות וויטמינים

ברכות "הנהנין", כפי שהן נקראות, נאמרות כאשר יש הנאה, והנאה זו מחייבת ברכה. אולם עדיין יש להסתפק, האם יש חיוב לברך כאשר מלבד ההנאה יש באכילה או בשתיה נזק.

עוד יש לשאול, האם מברכים על שתיה ללא צימאון: לדוגמא, כדי לבלוע גלולה. או בערב תענית, כאשר שותה רק כדי שלא יצמא בתענית.

א. בסוגיית הגמרא במסכת ברכות (1) לה, ב) מבואר שאין מברכים על שתיית שמן זית בורא פרי העץ, מכיוון שהוא מזיק, ורק כאשר השמן מעורב ב"אניגרון" [מים ששלקו בהם תרד], מברך, כי נהנה [ויש לעיין מה ניזוק בשתיית שמן זית, ומדוע זו סיבה לא לברך, יעו' ברש"י שם ובריטב"א (3)]. וכן יש לעיין על איזה הנאה מברך בשתיית שמן זית ב"אניגרון".

עוד מבואר בסוגיא (1) לו, א) שמברכים על אכילת קמח שעורים, למרות שהוא "קשה לקוקיאני" [תולעים שבמעיים] בגלל שסוף כל סוף נהנה בשעת האכילה. וכתבו התוספות (1) לו, א ד"ה כיון) "כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, ונראין הדברים דאם אדם שותה משקין [לרפואה, עי' מהרש"א] אם המשקין רעים לשתות דלית ליה הנאה מיניה לא בעי ברוכי, ואי אית ליה הנאה מיניה בלא הרפואה בעי ברוכי".

וכן מבואר בסוגיה (2) לח, א) לגבי שתיתא [מאכל העשוי מקמח קליות שנתייבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים] שמברך שהכל נהיה בדברו, והחידוש הוא: "כיון דלכתחילה לרפואה קא מכוין לא לבריך עלויה כלל קמשמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי".

וכאשר שותה מים בגלל ש"חנקתיה אומצא" [נחנק מפאת אכילת בשר] אינו מברך בגלל שאינו נהנה בשתיה, כפי שנתבאר בסוגיא אחרת בפרק כיצד מברכין שם (1) מד, ב). וכתבו התוספות (שם ד"ה דחנקתיה) "ודווקא מים שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו, והנאה דחנקתיה אומצא אין זה נחשב הנאה. אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהן בכל ענין מברך, ואפילו חנקתיה אומצא, כדאמרינן לעיל [לו, א] ואף על גב דלרפואה אתי בעי ברוכי".

הדינים העולים מסוגיות אלו, נפסקו להלכה בשלחן ערוך: שתיית שמן זית – בסי' רב סע' ד (4). שתיית מים ושאר משקין – בסי' רד סע' ז (4). אכילת ושתיית משקין לרפואה – בסי' רד סע' ח (4)-(5).

וצ"ע מה הגדר בחיוב הברכה בנדונים אלו.

מה המחייב בברכת הנהנין – הנאת גרונו או הנאת מעיו

ב. במסכת חולין (2) נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אם החיוב בכל אכילת איסור הוא על הנאת גרונו [ר' יוחנן] או על הנאת מעיו [ריש לקיש] ופסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (3) כר' יוחנן שהחיוב הוא על הנאת גרונו, אע"פ שאין הנאת מעיו. ולענין ברכה, מצינו דעות בין האחרונים, האם המחייב הוא הנאת גרונו או הנאת מעיו, והנידון הוא בין לענין ברכה ראשונה ובין לענין ברכה אחרונה.

• הסוברים שחיוב ברכה על הנאת מעיו – בשו"ת פנים מאירות (6) כתב שיש לחלק בין אכילת איסורים שהקובע הוא הנאת גרונו כדעת ר' יוחנן, לבין חיוב ברכה [שאם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית שהקיא אינו חייב לברך ברכה אחרונה, הגם שלענין חיוב במאכלות אסורות מבואר בסוגי' בחולין שחייב כיון דאיכא הנאת גרונו], כיון שחיוב ברכה סמכוהו רבנן על הכתוב "ואכלת ושבעת" ולכן צריך אכילה שיש בה שביעה, דהיינו הנאת מעיו.

ובבית יוסף (3) הביא דעת ספר אהל מועד שטעימה בשיעור רביעית צריך ברכה, הואיל והחיך טועם. וכתב הבית יוסף  על דבריו: ולי נראה דברכה לא בטעימת חיך תליא אלא באכילה תליא כדכתיב ואכלת וברכת, ואכילה היינו הנאת מעיים כדברי הרא"ש. וכן מבואר בספר אגלי טל (5) שלענין ברכת המזון דכתיב ושבעת תלוי בהנאת מעיו.

• הסוברים שחיוב ברכה על הנאת גרונו – בספר אהל מועד [המובא בבית יוסף  (3) הנ"ל]. וכן דעת החלקת יעקב (8)  שחיוב ברכה תלוי בהנאת גרונו, וכשאין גרונו נהנה פטור מברכה. והוכיח כן ממש"כ התוספות (1) לו, א) שאם שותה משקה שאינו נהנה בגרונו [דהיינו משקין הרעים], אינו מברך ואע"פ שבוודאי מרווהו ונהנה במעיו, וכן האוכל מאכל לרפואה [כגון דחנקתיה אומצא – כנ"ל], אע"פ שניזון מהמאכל במעיו, אינו מברך, כיון שלא נהנה בגרונו.

•  הסוברים שלחיוב ברכה צריך שניהם, הנאת גרונו ומעיו – כן נקט המנחת חינוך (7).

ג. ומכאן נבוא לדון להלכה ולמעשה בנדונים דלקמן:

• גומע ביצה חיה לצחצוח הקול – בשערי תשובה (5) סי' רד ס"ק ז) בשם המחזיק ברכה, שמברך שהכל. ברם המהרש"ם [דעת תורה סי' רד] הביא דזה דלא כמש"כ בספר החיים [להגר"ש קלוגר] שפטור מברכה לגמרי, כיון שאין דרך אכילה בכך. וביאר  בטעם המחזיק ברכה: "אף שאינו נהנה בטעם אכילתו, הוא נהנה במזונו".

והנה לדעת הסוברים שחיוב ברכה הוא על הנאת מעיו ואין צריך הנאת גרונו, מובן החיוב לברך על גמיעת ביצה. אולם לדעת הסוברים שצריך גם הנאת גרונו, צ"ע אם יש בגומע ביצה הנאת גרונו. ומכל מקום יתכן שדין ביצה חיה כמאכלים העומדים לרפואה שלפי המבואר ברמ"א [סי' רד סע' יא] והמשנ"ב שם, אין טעמם רע הגם שאינם כל כך טובים, מברך עליהם. וראה סיכום בספר פני השלחן (11).

• מאכל עטוף בנייר [וכן קפסולה] – יהיה תלוי במחלוקת האחרונים האם המחייב בברכה הוא הנאת המעיים, ויש כאן, ולכן חייב. ולדינא כתב בספר וזאת הברכה (13) סע' ו) שאין לברך מספק, אך טוב לפטור עצמו על ידי מאכל אחר כדי לחוש לדעת הפוסקים המחייבים ברכה. וכשפוטרו על ידי מאכל אחר ישתדל לצאת בברכת שהכל ולא בברכה הראויה לאותו מאכל, כי אפילו הסוברים שמברך על הנאת מעיו נראה שהברכה שהכל כיון שלא אכלו כדרכו.

ועוד כתב בספר וזאת הברכה שם – שאין לברך על מאכל חם כל כך עד שיעור שנכווה בגרונו, ולא על משקה קר  כל כך בשיעור שאינו נהנה כלל מחמת קרירותו. ויש להמתין עד שיהיה ראוי לאכילת והנאת גרונו, או לפוטרו על ידי ברכה שמברך על דבר אחר.

וכן שתיית שיכר שאינו נהנה מטעמו [כגון השותה רק להשתכר, ואינו נהנה מטעמו] – אם יודע שאינו נהנה כלל, דעת הגריש"א שאינו מברך. וז"ל הבן איש חי [פרשת נשא ו] – הברכה על שיכר אינה ברורה… כי הוא שורף הגרון… וטוב להיזהר לאכול דבר שברכתו שהכל [ולפוטרו]. ומכל מקום אם מסתמא גם נהנה קצת פשוט שמברך עליו לכו"ע.

• אכילה שלא כדרך – מכיון שאין הנאת גרונו אלא רק הנאת מעיו, היה מקום לתלות במחלוקת דלעיל.

ובספר פני השלחן (11) אות י) הביא את דברי האחיעזר, שגם לסוברים שהמחייב רק הנאת מעיו, הכא גרע כי אין זו דרך אכילה. וחיוב ברכת הנהנין הגם שהוא מדרבנן, תיקנוהו כעין דאורייתא, ובברכת המזון כתיב "ואכלת ושבעת", ולכן צריך שיהיה בדרך אכילה.

וכן דעת הגרי"ש אלישיב שאין בהזנה מלאכותית חיוב ברכה לפניה ואחריה [ספר וזאת הברכה (13) אות ט].

ומכל מקום כתב החלקת יעקב בסוף תשובתו (8) שהרוצה בכל זאת להודות לה' על מזונו, יאמר תפילה או פסוקי תהלים. וכעין זה כתב במנחת יצחק [מובא בפני השלחן (11) אות י] כי ירא שמים אם אפשר יוצא ידי כולם, דבין בברכה ראשונה ובאחרונה יהדר אחר מי שישתה או יאכל דברים שברכותיהם שוות לאותו מזון, ויכוון להוציאו בברכתו.

• הזנה בדרך אינפוזיה – ספר פני השלחן (11) אות י).

• תרופות – תרופה או כל מזון שאדם אוכל ושותה למטרה רפואית, כפי שמפורש בשו"ע (4) סי' רד סע' ח) אם אין החיך נהנה ממנה – אין לברך עליה. אך אם טעמה ערב לחיך מברך עליה תחילה וסוף הברכה הראויה לו [אגרות משה (6) – על פי הכרעת הרמ"א (5) סי' רד סע' יא) שבדבר שאין רגילים אלא לרפואה והוא דבר שנהנין ממנו יש לברך עליו, וכמו שפסק המשנ"ב בשם האחרונים, שמברך את הברכה הראויה לו. סיכום – פני השלחן (11) אות ח).

ובנדון תרופה שיש בה מעט מתיקות, ואלמלא היה נזקק לתרופה לא היה אוכלה – בספר וזאת הברכה (13) אות י-יא) הביא דעת הגרש"ז אויערבך שהורה לא לברך, כיון שאין זה דרך אכילה. ודעת הגרי"ש אלישיב שהורה לברך מכיון שנהנה. וכתב שם שכדי להינצל מספק, טוב לכתחילה לברך על מאכל אחר ולפטור את התרופה.

•  מאכל לצורך רפואי – פני השלחן (10) אות ז).

• שתיית מים ללא צמאון – כדי להקל על בליעת גלולה, להצטרף לזימון או בגלל ספק בחיוב ברכה אחרונה. ראה בדברי הביאור הלכה (4) סי' רד סע' ז ד"ה השותה), ובמה שדן לפי דבריו בספר פני השלחן (9) בנדון שתיה כדי שלא יצמא אחר כך [בערב תענית או מחמת צורך בריאותי].