הנחה כנגד האש

א. הנחה כנגד האש – סוגיית הגמרא ודברי הראשונים

במסכת שבת (1א) מבואר האיסור להניח דבר כנגד האש במקום שהיד סולדת בו: "מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא שתפוג צינתן".

רש"י ד"ה בשביל (1א) פירש: "לא תניחנו שם כדי בישול שתהא היד סולדת בו". משמע מדבריו כי האיסור הוא דווקא  להניחו שם על דעת שיגיע לכדי בישול, ולכן אין איסור אם בדעתו ליטלנו קודם שיתבשל. וכן משמע מדברי הרמב"ם (2ב),  שסתם וכתב: "לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפוג צינתן", כפי שדייק המגיד משנה בדעתו.

אמנם מדברי הירושלמי (1ב) מבוארת חומרא יתירא בענין  איסור להניח במקום שיכול להגיע לבישול אף אם בדעתו רק להפשירו וליטלנו משם קודם שיתבשל, כלשון הירושלמי: "מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו". כמו כן בסוגיית הגמרא (2א) מובא מעשה בההוא עבדא שהניח כוזא על גבי מיחם של חמין ואסר זאת רבה, ושאלו ר' זירא מדוע זה שונה מדין מיחם ע"ג מיחם שמותר בשבת. והקשו תוספות, איך רצה ר' זירא להתירו וכי לא ידע שתולדות האור כאור. ותירצו, שמדובר באופן שלא הביאו ליד סולדת. מכל מקום, מסקנת הגמרא  לאיסור מחמת חשש "דילמא משתלי" [ישכח], כדברי הירושלמי.

בספר תורת המלאכות (3א) הביא שיטה נוספת שהיא "פשרה" בין הדעות, לחלק בין מים המיועדים לשתיה – שיש להתיר מחמת שאין חשש שיניחם שם, כי אין רצונו ברתיחתם, לבין מים המיועדים לרחיצה – שיש חשש שישכחם.

דעה מחודשת מבוארת בספר התרומה (3ב) שהתיר להניח כנגד המדורה כאשר רצונו להפיג צינתו בלבד, ואז אין חשש שיניחנו להתבשל, ורק כדי לפשר אסור, ואף שכוונתו להוציאו קודם שיגיע ליד סולדת. וביאר בספר הליכות יצחק (3ג) שבאופן שנותנו להפיג צינתו אין זה בגדר נתינה לחמם, ובכהאי גוונא לא גזרו.

ב. איסור 'מיחזי כמבשל' בהנחה כנגד האש

בשולחן ערוך (או"ח סימן רנ"ג) נתבאר האיסור להניח דבר על האש משום 'מיחזי כמבשל'.

רבותינו הראשונים הקשו מדוע בנדון הנחה כנגד האש לא מצינו שחששו משום איסור זה של 'מיחזי כמבשל'.

הרא"ש (3ד) כתב לחלק בין הנחה על גבי האש שנאסרה, לבין הנחה כנגד  המדורה, שמכיוון שמרחיק מעט יש לו היכר ואין לחשוש. הרשב"א (4א) ביאר באופן דומה – כנגד המדורה אין דרך בני אדם לבשל, ועל כן אין לאסור.

אבל הרמב"ן (4ב) כתב להתיר אף להניח על גבה ממש.

ג. הנחה כנגד האש – סיכום הדעות ופסק ההלכה

מדברי הטור (4ג,5א) משמע כדעת הירושלמי שאסור להניח אף כדי לפשר, אלא אם כן יניחם במקום רחוק, בענין שאינו יכול להתחמם עד שהיד סולדת בו. הבית יוסף דן בהרחבה בשיטות הראשונים, והסיק "דכיוון דכמה רבוותא פליגי אשריותא דמשמע מדברי רש"י והרמב"ם, נקטינן הלכתא כרבים דאסרי, וכל שכן דירושלמי מסייע להו". וכן פסק בשולחן ערוך (5ב,6א,6ב) לאסור הנחה קרוב לאש במקום שיכול להתבשל.

אמנם כתב השו"ע כי בדבר יבש שנתבשל כבר, אין בו בישול אחר בישול, ומותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו. אבל בדבר לח שנתבשל שיש בו בישול משנצטנן, אסור להניחו כנגד המדורה.

והרמ"א כתב, שגם בלח, כל שלא נצטנן לגמרי אין בו בישול, ומותר להניחו.

המשנה ברורה (5ב) הוסיף שאף בדבר יבש שהתיר השולחן ערוך, מותר להניח רק כנגד המדורה ולא ע"ג האש, משום חשש 'מיחזי כמבשל' הנ"ל (4א), וכמו כן כתב המשנה ברוה שצריך להרחיק מעט להיכר – כדעת הרא"ש (3ד).

ד. גזירת הפשר- פרטי דינים הלכה למעשה

החיי אדם (6ג) חידש להתיר במקום צורך גדול הנחת דבר לח שנתבשל כבר אף שנצטנן, אם דעתו ליטלו קודם שיגיע ליד סולדת. ואף שמחמירים בלח שנצטנן לגמרי שיש בו משום בישול, מכל מקום אין לגזור בזה גזירת הפשר.

על פי זה כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (6ד) להתיר לצורך חולה במקצת, או לצורך תינוק [המוגדר כחולה שאין בו סכנה] להניח מאכל מבושל לח שנצטנן, אפילו במקום שיכול להתחמם לכדי יד סולדת, ובלבד שיקפיד להסירו קודם שמגיע לכך. אבל בספר תורת המלאכות (7ב) הביא את דעתו של הגר"נ קרליץ שאסר, משום שאיסור זה חמור מחמת שיש בזה חשש שיבוא לידי איסור דאורייתא.

הרב עובדיה יוסף (7א) פירש בדעת רש"י שלא חשש שמא יישכח להסיר המאכל קודם שיתבשל, משום שאף אם ייתבשל הוי דבר שאינו מתכווין ודעת תוס' שאסרו, משום שהוי פסיק רישא. עכ"פ כתב  להקל בלח שנצטנן מדין 'ספק ספיקא' – שמא הלכה כרש"י שלא גזר גזירה זו, ושמא הלכה כרמב"ם שאין בישול אחר בישול אף בלח.

בספר תורת המלאכות (7ג) הביא בנדון 'גזירת הפשר':

• בספר תהילה לדוד כתב להתיר ההפשר על ידי נכרי, כיוון שיש דעות המתירים אף בישראל.
• הגרש"ז אוירבך כתב לאסור אם מניחו במקום שיכול להגיע ליד סולדת, אף שמחמת סיבה חיצונית לא יגיע לכך כגון שיכבנו שעון שבת.
• רבי עקיבא אייגר חידש שאף בבישול האסור מדרבנן יש לאסור בו לפשר.

ה. דיני הנחה כנגד האש – סיכום

הגר"ע יוסף אסר בספרו חזון עובדיה (8א) להניח תבשילים במקום שיכול להתבשל, אך אם שגג והניחם ונטלם קודם שיגיעו ליד סולדת, הם מותרים בדיעבד [כיוון שיש דעות המתירים, וקיימא לן שבכל מקום שיש מתירים לכתחילה, אין לאסור בדיעבד] – בתנאי שהתבשיל לח שנתבשל [אף שנצטנן], ואין זה אלא לצורך תינוק.

גם בספר שמירת שבת כהלכתה (9א) אסר להניח להפשיר, אך התיר ביבש שנתבשל כבר מערב שבת אף אם נצטנן, או בלח שנתבשל ולא נצטנן לגמרי, וכן לצורך חולה תינוק התיר אף כאשר נצטנן לגמרי [וראה לעיל  (7ב)].

עוד מבואר בספר שמירת שבת כהלכתה (9ב) להתיר להכניס מים לתא ההקפאה, ואף שיש להימנע מלהקפיא מים בשבת, אין לגזור ולאסור שמא ישכחם שם עד שיקפאו, היות ואין בזה חשש לאיסור דאורייתא אלא לאיסור דרבנן.

ו. שיעור חום יד סולדת בו

בדברי השולחן ערוך לעיל (5ב) הוזכר שיעור חום יד סולדת בו, שהוא השיעור למלאכת בישול.

מקור הדין בדברי הבבלי (1א) והירושלמי (1ב) שהובאו לעיל.

הפוסקים לאורך הדורות ניסו לקבוע מהי דרגת חום 'יד סולדת בו' הלכה למעשה.

בשו"ת מנחת שלמה (10א) הביא מדברי החות יאיר ששיעור זה כחמימות רוק של אדם, ומדברי הדרכי תשובה שהוכיח מדין חלב בשעת חליבה שנחשב לצונן אף שהוא חם מעט, וכתב "אפשר דתרויהו חד שיעורא כ40 מעלות צלסיוס". אך מסקנתו שאין להחמיר בפחות מחום של 45 מעלות צלזיוס, וראה שם בראייתו מדין "בית השחיטה צונן", וכן פסק בשמירת שבת כהלכתה (12ב).

הגר"ע יוסף כתב בספרו חזון עובדיה (11א) כי השיעור הוא כל שכריסו של תינוק נכווית בו, ועל כן  יש להחמיר מחום של 40 מעלות, וכן נקט להלכה בשו"ת אור לציון (11ב), מחמת שזהו שיעור שעינינו רואות שכרסו של תינוק נכווית בו. אמנם כתב כי לחומרא יש להחמיר שנחשב חום שיד סולדת רק בשיעור שנמנעים אנשים מלשתות כך והוא כ80  מעלות.

בשו"ת אגרות משה (12א) כתב כי השיעור הוא 43 מעלות, ולחומרא עד 71 מעלות.

וראה עוד בספר שמירת שבת כהלכתה (12א) פרק א' הערה י"ז.

סיכום – רבי יוסף צבי רימון (13א) ובספר שירת הים (13ב).