א. במסכת מכות (2) דרשו מהפסוק (תהלים טו, ג) "לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה" – שלא ירד לאומנות חברו. וכן מצינו בדברי הגמרא בסנהדרין (2) שדרשו חז"ל את הפסוק בספר יחזקאל (יח, ו) "וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא"– שלא ירד לאומנות חברו. וצ"ב האם דין "יורד לאומנות חברו" הוא איסור מעיקר הדין או מידת חסידות, או איסור גזל מהתורה.

והנה פרטי ההלכה בדין "יורד לאומנות חברו", נתבררו בסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (1) בדין בן מבוי שהיתה לו חנות, ובא חברו ופתח חנות אחרת באותו מבוי, האם מותר למנוע את פתיחת החנות. לדעת רב הונא "דינא הוא דמעכב עילויה, דאמר ליה קא פסקת ליה לחיותי" [אתה מפסיק את הפרנסה ממנה אני חי]. ורצתה הגמרא להביא ראיה לדבריו מהדין ש"מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלוא ריצת הדג". ופרש"י: "אלמא אע"ג דלא זכה ביה ולא מטא לידיה מרחיקין משם, דאמר ליה קא פסקת לחיותי". אך דחו את הראיה: "שאני דגים, דיהבי סייארא". והיינו שכאשר מניחים את המזון לדגים למצודה "בטוח הוא שילכדנו, ונמצא חברו מזיקו" [רש"י שם]. ומבואר בהמשך הסוגיא כי בדינו של רב הונא נחלקו תנאים, ורב הונא סבר כדעת רשב"ג, אבל חכמים נחלקו עליו.

לאחר מכן מובא בגמרא: "אמר רב הונא בריה דרב יהושע, שבן עיר אחד יכול למחות מבן עיר אחרת לפתוח את חנותו,  אבל "בר מבואה אבר מבואה דנפשיה, לא מצי מעכב". כלומר, בן מבוי שהיתה לו חנות, ובא חברו בן אותו מבוי ופתח חנות אחרת באותו מבוי, הוא אינו יכול למנוע ממנו את פתיחת החנות.

ומבואר איפוא, כי נחלקו רב הונא ורב הונא בריה דרב יהושע, האם יכול אדם למנוע מחברו בן אותו מבוי לפתוח עסק כשלו באותו המבוי [רב הונא] או לא [רב הונא בריה דרב יהושע]. ואילו בבן עיר אחרת, גם רב הונא בריה דרב יהושע מודה שיכול לעכבו מלפתוח אותו עסק [עוד מובא בסוגיא כי גם רב הונא בריה דרב יהושע שאסר על בן עיר אחרת לפתוח חנות בעיר שיש בה כבר חנות מסוגו, מודה שלא ניתן למנוע מ"רוכלים המחזרים בעיירות" למכור בעיר "דאמר מר, עזרא תיקן להם לישראל שיהיו רוכלים מחזירים בעיירות, כדי שיהיו תכשיטים מצויים לבנות ישראל". ודין זה הובא בשו"ע (4) ס"ו). וכן "ביומא דשוקא", מותר גם לסוחרים הבאים מעיר אחרת להציע את מרכולתם בשוק בלבד, ודין זה הובא בשו"ע (4) סע'ז)].

ב. להלכה הכריעו התוספות (1) כא, ב ד"ה פשיטא) הרמב"ן (2) והרמב"ם (2) כדעת רב הונא בריה דרב יהושע, שבן מבוי אינו יכול לעכב מחברו בן אותו מבוי לפתוח עסק הזהה לעסק שלו בתוך המבוי, "דבתרא הוא" [תוספות] ודעתו כרבנן דרשב"ג, שהלכה כמותם [רמב"ן].

לעומתם, המרדכי (2) הביא בשם האביאסף, כי במבוי הסתום מכל ג' רוחותיו, והכניסה אליו מרוח אחת בלבד "ודר ראובן אצל סופו הסתום, ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח, שאין העכו"ם יכול לילך אם לא ילך תחילה לפני פתח שמעון, נראה דיכול לעכב עליו, כדרב הונא". והביא הבית יוסף (3) את דברי הגהות מיימוניות (2) שכתב שנראה מדברי האביאסף שהכריע להלכה כדעת רב הונא, שבן מבוי יכול לעכב את חברו בן אותו מבוי לפתוח עסק הזהה לעסק שלו בתוך המבוי. ולכן סיים הבית יוסף "לדידן דקיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע, לא מצי מעכב עליו". וכן נפסק בשו"ע (3) סע' ה) "היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיה שם מרחץ או חנות או ריחיים, ובא חברו ועשה מרחץ אחר כנגדו, אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי, ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למונעו, שהרי יש ביניהם אותה אומנות".

אולם מדברי הרמ"א בדרכי משה (3) אות ד) ובשו"ת הרמ"א (5) נראה כי "בדבר דברי היזקא" [כאשר בטוח שיגרם נזק] לראשון מחמת מעשהו של השני, גם רב הונא בריה דרב יהושע מודה לרב הונא, שיכולים לעכב את השני מלפתוח את חנותו [כי נחשב מזיק ב"גרמי" שחייב]. וכן מתבאר בדברי הפתחי תשובה (3) ס"ק ג) שהביא את המשאת בנימין והחתם סופר (5) שנקטו להלכה כי במקום ש"מפסיק לחיותי לגמרי", יכול לעכבו מלפתוח את חנותו. אבל במקום שאין אלא "חולשת חיותי" ואינו מפסיקו לגמרי, אין איסור. וכן נקט האגרות משה (6) חו"מ ח"א סימן לח) "דבדבר שאין מקום לשניהם, איכא איסור יורד לאומנותו של חברו אף לבר מתא [לבן אותה עיר] אף לרב הונא בריה דרב יהושע".

הלכה נוספת בדין "יורד לאומנות חברו", מפורשת בדברי הרמ"א (4) סע' ז) שאין בני העיר יכולים למחות בבני עיר אחרת המוכרים בעירם סחורה יותר טובה, או שמוכרים אותה סחורה אך במחירים יותר זולים.

ג. סיכום הדברים אימתי בפתיחת חנות מתחרה יש איסור כי מעשהו נחשב כ"ברי היזקא", והכרעת הפוסקים כיצד קובעים למעשה מתי בפתיחת חנות מתחרה נגרמת "פסקת לחיותי" לגמרי, ראה בספר דרכי משפט (10) הלכות שכנים והשגת גבול, רבי אלעזר נידאם, בני ברק תשס"ד; סע' א ושם בהערה ב). ובספר מנחת צבי (8)-(9), רבי צבי שפיץ, אב"ד בירושלים), ועי"ש שכתב כי בזמן הזה יהיה מותר בנדון האביאסף (2) לפתוח את החנות בתחילת המבוי, כי ניתן לעשות פרסומת בכניסת המבוי על הימצאות חנותו בתוך המבוי. וראה שם עוד במה שדן בענין:

• דיני הסגת גבול בחנויות הנמצאות באיזורים שונים באותה עיר.
• האם בפתיחת גן ילדים או בית הבראה יש דיני הסגת גבול [שהרי לא רק המחיר קובע אלא גם שיקולים נוספים].
• פתח חנות לחוג או לבני מעמד כלכלי מסויים, ובאותו איזור נשארו מספיק אנשים שאינם מחוג זה.
• נהג מונית האוסף נוסעים מתחנת אוטובוס, האם עובר על איסור הסגת גבול.
• האם במכירה "חד פעמית" יש הסגת גבול.

ד. פרטים נוספים בדיני יורד לאומנות חברו:

• הסגת גבול בפתיחת בית כנסת, קהילה או מערכת כשרות ומסעדה מתחרה – אגרות משה (6) חו"מ ח"א סימן לח; ח"ב בימן מ), תשובות והנהגות (7), ומשנת הפוסקים (13) אות כד).
• הסגת גבול בהדפסת ספרים – הנדון בשו"ת הרמ"א (5) שגזר חרם על הבאים בגבולו של מהר"ם פאדווה שהדפיס את ספרי הרמב"ם, ובמה שכתב בנדון זה בשו"ת חתם סופר (5).
• בן עיר אחרת שפתח חנות עם שותף או עובדים מבני אותה העיר – בפתחי תשובה (4) ס"ק ד) הביא בשם הנחלת שבעה ש"אם אותו בר מתא אחריתי עושה שותפות עם אחד מבני הישוב, אינם יכולים למחות". ועי' במשנת הפוסקים (12) אות יט) במש"כ בנדון בן עיר אחרת שרוצה לפתוח חנות בעיר כשהעובדים הם מבני עיר אחרת.

ה. והנה בדברי החתם סופר (5) מבואר כי לפי המתבאר בדברי שו"ת הרמ"א (5) מה שאסרו מחכמים מדין יורד לאומנותו של חברו "אסור מדאורייתא וגזל גמור הוא מן התורה", אולם מדברי הבית יוסף משמע שהאיסור מדרבנן משום תיקון העולם". ואילו מה שמותר, מותר גם לכתחילה, כמובא בפתחי תשובה (3) ס"ק ג) בשם החות יאיר.

יחד עם זאת, בשו"ע הרב [הובא בספר דרכי משפט (11) סע' ז ובהערה ל] כתב שאפילו באופנים שמותר לפתוח חנות, ממידת חסידות ראוי שלא לירד לאומנות חברו כלל, יעו"ש שביארו כן על פי דברי הגמרא במכות (2) ובסנהדרין (2).

ויש להעיר, כי בתורה נאמר (1) "ארור מסיג גבול רעהו", ובפשטות איסור זה אינו נוגע לדין "יורד לאומנותו של חברו", וכמו שפירש רש"י שם: "מחזירו לאחוריו וגונב את הקרקע, לשון והוסג אחור". אולם בתשובת הרמב"ם (3) כתב בנדון יורד לאומנות חברו "כל מי שמעכב [חברו] לעסוק במעשיו, הרי הוא בכלל מסיג גבול רעהו". וגם האגרות משה (6) חו"מ ח"ב סימן מ אות ב) כתב בתוך דבריו בנדון "קהל שרוצים להוציא הוצאות להוסיף על בית הכנסת  או לבנות חדש וחוששים מהשגת גבול", שיש בזה "איסור השגת גבול ולטותא דהקרא", ונראה שכוונתו ל"ארור" האמור על איסור הסגת גבול, וצ"ע.

ו. תחרות בין חנויות על ידי "מבצעים", "הטבות" או הוזלת מחירים – האופנים המותרים על פי ההלכה

בסוגיית הגמרא (1) נתבאר בדעת חכמים שמותר לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו אצלו. אמנם כבר נתבאר לעיל, שבאופן שע"י פתיחת החנות "ברי היזקא" לחנות חברו, יש איסור "יורד לאומנותו של חברו".

על פי זה כתב במנחת צבי (8)אות ז)  שאסור להוזיל את מחירי הסחורה ל"מחיר הקרן" או למחירים עם רווח נמוך ביותר שאדם רגיל אינו יכול להתפרנס מהם. וכעין זה כתב בתשובות והנהגות (7) כי אסור למכור "במחיר הקרן" או במחירים מוזלים במיוחד, עד שאי אפשר לשני להתחרות עמו"אמנם היינו דוקא אם מוזיל את מחירי כל המוצרים, אבל אם מוזיל רק מספר מוצרים, והשאר מוכר במחירים הרגילים כך שנשאר עוד מקום לפרנסה לשני, אין איסור, שכן דרך הסוחרים שזה מוזיל בכמה מוצרים והשני מוזיל במוצרים אחרים ואין כאן ברי היזיקא".

וראה סיכום הדינים – ספר דרכי משפט (11) סעי' ו ובהערות שם), ובמשנת הפוסקים (12) אות לג).

• למנוע ע"י ערכאות או ע"י העיריה להשיג גבולו בדברים שבית דין אינו יוכול למנוע – משנת הפוסקים (13) אות לד).
• עבר ופתוח חנות באופן שאסור על פי הדין, מה עליו לעשות – משנת הפוסקים (12) אות כ).
• "יורד לאומנות חברו" בראי מידת האמונה והבטחון – דברי החזון איש המובא בדרכי משפט (11) סעי' א הערה א).