הסתכנות למען הזולת

א. ערך החיים מחייב את האדם להיחלץ לקראת הזולת ולהציל את חייו, כפי שלמדו חז"ל במסכת סנהדרין (1) עג, א) מלשון הכתובים "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ"; "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ", כי "הרואה חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו". ופירש רש"י: "לא תעמוד על דם רעך – לא תעמוד על עצמך משמע, אלא חזור על כל צדדים שלא יאבד דם רעך".  חובה זו נפסקה להלכה בדברי הרמב"ם (2) ובשו"ע (3) "הרואה את חברו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך".

מאידך, במסכת בבא מציעא (1) נחלקו בן פטורא ורבי עקיבא בנדון "שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב.  דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו.  עד שבא רבי עקיבא ולימד וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ – חייך קודמים לחיי חברך".

ומעתה יש לדון האם יש  חיוב להסתכן כדי להצלת את הזולת. ובשאלה זו יש לדון בתרתי:

• אם נאמר שאין חיוב להסתכן כדי להציל את הזולת – האם רשאי להסתכן.
• אם נאמר שיש חיוב להסתכן – מהו אחוז הסיכון שצריך להסתכן [בספק שקול או גם כשהספק נוטה יותר לוודאי סכנה].

ב. מרן רבי יוסף קארו הביא בכסף משנה (2) ובבית יוסף (2) את דברי הגהות מימוניות: "בתלמוד ירושלמי מסיק, כי אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב" . כוונתו למסופר בירושלמי במסכת תרומות (2) על רב אמי שנשבה, ואמר רבי יונתן "ייכרך המת בסדינו [כלומר, יש להתייאש ממנו ואין לו אלא להכין לעצמו תכריכים]. אמר רבי שמעון בן לקיש, אני אלך להצילו, או שאני אהרג או שאהרוג. ואכן ריש לקיש הצליח להשיב את רבי אמי בחזרה". ריש לקיש הסתכן כדי להציל את רב אמי, ומכאן יש ללמוד שמוטל על אדם לסכן את חייו עבור הצלת חיי זולתו. ובטעם הדבר ביאר הבית יוסף: "מפני שהלה ודאי והוא ספק". מפורש איפוא, כי במצב שנשקפת סכנה ודאית לאדם, מוטל על חברו חיוב להיכנס לספק סכנה, מדין "אין ספק מוציא מידי ודאי" [וראה בשדי חמד (4) שהביא את דברי הר"ן בסנהדרין (2) שביאר כי בציווי "לא תעמוד על דם רעך" התחדש חיוב להציל את הזולת גם כשיש רק ספק לסכנה לזולת].

ברם הסמ"ע (3) הביא את דברי ההגהות מיימוניות, וכתב: "כיון שפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו בפסקיהם [את דינם של ההגהות מיימוניות], משום הכי  השמיטוהו המחבר והרמ"א". ובפתחי תשובה (3) הביא בשם ספר אגודת אזוב "שכתב טעם נכון מה דהרי"ף והרמב"ן והרא"ש והטור לא הביאו דברי הירושלמי, משום דס"ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי בהא". וכוונתו לדברי הגמרא במסכת נדה (1) כפי שביאר הנצי"ב [הובא בשו"ת ממעמקים (6) וגם בערוך השלחן (3) ציין לגמרא בנדה] במעשה בבני הגליל, שיצא עליהם קול שהרגו את הנפש. וכשבאו לפני רבי טרפון וביקשו ממנו שיחביא אותם. אמר להם,  כיצד נעשה, אם לא אחביא אתכם, יראו אתכם; ואם אחביא אתכם, הרי אמרו חכמים שאין לקבל לשון הרע, אבל יש לחוש לו, לכן לכו והחביאו את עצמכם". ופירשו התוספות, שחששו של רבי טרפון היה שמא הרגו את הנפש, ואם יטמין אותם יסכן את חייו, כי המלך יהרגנו. וביאר הנצי"ב, שרבי טרפון לא היה צריך לסכן עצמו עבור הצלתם.

ואמנם הקשה המנחת חינוך (3)  על ההגהות מיימוניות: "כיון דחובת ההצלה הוא רק לאו ואינו עושה מעשה כלל בהעברת הלאו, למה יתחייב להכניס עצמו בספק סכנה, והלא וחי בהם כתיב, ופיקוח נפש דוחה הכל, אפילו ספק פיקוח נפש. ואי משום פיקוח נפש דאידך, זה דוקא בעושה מעשה דימסור עצמו ולא יהרוג לחברו משום מאי חזית [כדברי הגמרא בסנהדרין (1) עד, א) ששפיכות דמים בכלל ג' עבירות שיהרג ואל יעבור], אבל אם רוצים להפילו על חברו אין צריך למסור עצמו, דאדרבה דילמא דמא דידיה סומק טפי, אם כן הוא הדין בספק סכנה גם כן אין צריך למסור עצמו היכי דלא עביד מעשה". וסיים: "אך באמת דין זה מביא [הגהות מיימוניות] בשם הירושלמי צריכים אנו לקבל באימה. ומ"מ למעשה צ"ע דין זה, ונראה לי דעל כן השמיטוהו הראשונים דלא סבירא להו כן".

ועי' בב"ח (2) שדייק מלשון הרמב"ם (2) "כל היכול להצילו" שהחיוב להציל הוא "דוקא כשאין ספק שיכול להצילו, אבל אינו חייב להכניס עצמו בספק סכנה להצלת חברו". וראה גם באור שמח (4) שדייק מלשון הרמב"ם בנדון  רוצח בשגגה שגלה לעיר מקלט (3) שלא מוטל על אדם להיכנס לסכנת פיקוח נפש כדי להציל את חברו, ובמה דהקשו על דבריו הכלי חמדה (5) והגר"י וינברג (5).

ובביאור דעת הסוברים שאין להסתכן עבור הצלת הזולת, כתב האגרות משה (7) שחיוב הצלה נובע כדי לא לעבור על איסור "לא תעמוד על דם רעך", ואילו "להינצל מעבירת כל הלאוין ודאי לא רק שאינו צריך, אלא שגם אסור להכניס עצמו לספק סכנה, דאדרבה הא מחללים שבת אף לרפאות מספק סכנה, וכ"ש שאסור להכניס עצמו לספק סכנה להינצל מחלול שבת ומכל הלאוין, וא"כ אין לחייבו להכניס עצמו לספק סכנה גם בשביל להציל נפש חברו".

להלכה: כתב בשו"ע הרב (3) "ואפילו להיכנס בספק סכנה יש אומרים שצריך, כדי להציל את חברו ממיתה ודאית. ויש חולקים בזה, וספק נפשות להקל". ובערוך השלחן (3) הביא את דברי ההגהות מיימוניות בשם הירושלמי, וכתב: "והראשונים השמיטו זה מפני שבש"ס שלנו מוכח שאינו חייב להכניס עצמו, ומיהו הכל לפי הענין, ויש לשקול הענין בפלס ולא לשמור את עצמו יותר מדי".

ברם, גם לדעת הסוברים שאין חיוב להסתכן להצלת הזולת, ראה בדברי הרב זילברשטיין (9) כי מי שנדבה רוחו להציל את הזולת, גם על ידי סיכון עצמי "אשרי חלקו". וראה בספר נפש הרב (8) במה שהביא "מעשה רב" מגדולי ישראל בזמן מגיפת החולירע, שנכנסו למצב של ספק סכנה כדי להציל את החולים מסכנה ודאית. ובדברי רבי אפרים אושרי, שהיה רב בגטו בקובנה בימי השואה, בשו"ת ממעמקים (6) בשאלה שנשאלה בזמנו, האם היה מותר ללכת לנאצים יש"ו להשתדל עבור הצלת נפשות, כאשר בעצם המפגש אתם היתה סכנה.

ג. בשו"ת רדב"ז (4) חלק ה סימן ריח) נקט שאם מדובר בפעולה שיש בה סכנה מוחשית לחיי המציל ["ספק הנוטה אל הודאי"], הרי שאינו חייב למסור עצמו כדי להציל את חברו. ואפילו ב"ספק שקול" אינו חייב למסור נפשו, שכן דמו של חברו אינו סמוק מדמו שלו. אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא הסתכן ולא הציל, עבר על לא תעמוד על דם רעך.  ונראה כי המשנה ברורה (3) נפסק כדברי הרדב"ז, שכן פסק כי כשם שאין אדם מחויב להכניס עצמו לסכנה כדי להציל את חברו, שכן חייו קודמים לחיי חברו, כך גם במקרה של "ספק סכנה גם כן עדיף ספקו שלו מודאי של חברו" . עם זאת ה"משנה ברורה" מסיים את פסקו שם, כי החשש של אדם להסתכן בסכנת חיים חייב להיות מוחשי וסביר, ואין הוא רשאי לנקוט בזהירות מופלגת גרידא בחששות שיביאוהו להימנע מהצלת חיי זולתו, ובלשונו: "צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו: המדקדק עצמו בכך בא לידי כך" .

יצויין כי הרב יצחק זילברשטין  נשאל (9) האם רופאה בהריון חייבת לטפל בחולה אדמת, וביאר את דברי הרדב"ז במה שכתב שאם הספק נוטה יותר אל ההצלה חייב המציל להכנס לקצת סכנה ולהציל –  שאין כוונתו כשהסיכויים הם 40% למיתה ו – 60% לחיים, שהרי הכלל הוא כי אדם מחלל שבת עבור הצלה מפני סיכון שהוא פחות מ- 40%, והדבר נקרא כסיכון ממשי של חייו.  אלא כוונת הרדב"ז, שכל מידת סכנה שאדם מוכן ליטול על עצמו ולהסתכן בה לתועלתו הפרטית, או להרווחת ממון, או למען כבודו, משום שהוא מניח כי יישאר בחיים, מחויב להיכנס לסיכון כזה גם למען הצלת חברו. אבל, לחשש שאדם אינו מכניס עצמו, אף עבור הון רב, אין הוא חייב להכניס עצמו כדי להציל את חברו. משום כך, להפליג בים או לעלות ולטפס למקומות גבוהים או לצלול בים להציל אדם, חייב האדם לעשות עבור זולתו, וכן אינו יכול לומר שאינו מוכן לנסוע במכונית מחשש תאונות דרכים שהם סכנה מצויה, משום שאדם מסתכן בהם לתועלתו הפרטית, ומניח שישאר בחיים. לעומת זאת, לקפוץ ממקום גבוה, או לרוץ תחת מטר כדורים, אין הוא חייב לעשות למען הצלת חברו [וראה בדבריו שם, במש"כ בהגדרת "סכנה" הדוחה שבת, לעומת "סכנה" בנדון הצלת נפשות].

• • •

ממוצא הדברים נבוא לדון בשאלות מעשיות בנדון הסתכנות למען הזולת:

ד. תרומת כליה מאדם בריא להצלת חולה שיש בו סכנה – הרדב"ז כתב בתשובותיו (3) "צריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו, כדי שלא ימיתו את חברו. הלכך איני רואה טעם לדין זה, אלא מידת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה". ומבואר בדבריו, שאע"פ שמעיקר הדין אדם אינו מחוייב לתרום מאיבריו כדי להציל את חברו, אך אם החליט לעשות כן, נדחה איסור חבלה שלו מפני פיקוח נפש של חברו, ואף מידת חסידות יש בזה [וראה בדברי האגרות משה (7) שביאר את דברי הרדב"ז על פי המבואר בדברי הש"ך (4) שאדם לא מחוייב לסכן אבר כדי להינצל מאיסור לאו, ואם כן "לא מצינו שעל לאו דלא תעמוד על דם רעך יהיה חמור מכל לאוין שבתורה שיהיה מחוייב גם לחתוך אברו להציל חברו, שאינו מחוייב"].

על פי דברי הרדב"ז התיר הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (7) תרומת כליה על מנת להציל חברו, מכיוון שנמסר לו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה. ולכן: "כל מה שהסכימו הפוסקים שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק בספק השקול, משא"כ בנדון שלנו שבודאי שמצוה היא לתרום כדי להציל את חבירו ממות בטוח".

ה. הסתכנות להצלת רבים או כלל ישראל – הכלי חמדה  (5) דן במעשהו של פנחס היאך הכניס עצמו בספק סכנה כשהלך להרוג את זמרי, כדי להציל את כלל ישראל, וביאר שהותר לו כי היה זה לצורך הצלת כלל ישראל.

וראה בדברי הרב זילברשטיין בספר שיעורי תורה לרופאים (8) במה דדן האם מותר להשתתף בניסויים רפואיים [בהתנדבות או בתשלום] הכרוכים בסכנה קטנה אך משמעותית, כדי להציל רבים, ובנדון מידת הסיכון המותרת לחבלן בפירוק מטעני חבלה להציל נפשות.

ו. האם דינו של רופא שונה מכל אדם אחר, ומוטלת עלי חובה להגיש טיפול רפואי גם כשיש סכנה שידבק במחלת החולה המטופל ראה במאמרו של הרב זילברשטיין (8), ובאנציקלופדיה הלכתית רפואית (11) סמוך להערה 88) בשם הציץ אליעזר "שביחס לרופא לכל הדעות אין להיכנס לספק סכנה, ובוודאי שלא יקרא חסיד שוטה אם יגיש עזרה רפואית. לפיכך מותר לרופא לטפל בחולה במחלה מדבקת, עם הזהירות המתחייבת מפעולה זו". וטעם הדבר: "בדרך כלל המחלות המדבקות אינן מסכנות את המטפל בצורה ודאית; התורה נתנה רשות לרופא לרפא הן במחלה שאינה מדבקת והן במחלה מדבקת; ברופא אפשר לומר שזהו "גרו של עולם"; כיון שהרופא עוסק במלאכתו לפרנסתו, מצינו שמותר להסתכן בספק סכנה עבור פרנסה".

ז. הסכנות להצלת הזולת בשעת מלחמה – כל המבואר לעיל בנדון הסתכנות עבור הזולת נאמר על זמני שלום, אולם בעת מלחמה, יש סברות נוספות לחייב הסתכנות לצורך הזולת, כפי שציין באנציקלופדיה הלכתית רפואית (11) הערה 90). ולכן פסק הרב זילברשטיין  – שחובש חייב להסתכן להצלת חייל המוטל פצוע בשדה הקרב, וכמו כן הרופאים ואנשי ההצלה צריכים  לצאת ממרחב מוגן בעת התקפה כדי להציל נפגעים. יחד עם זאת, אין היתר  להסתכן כדי להביא חללי ישראל הי"ד לקבורה.

סיכום – אנציקלופדיה הלכתית רפואית (11).

• • •

ח. בספר החיים בהלכה (12)-13) הרחיב הרב ד"ר אבי ויינרוט, בביאור מחלוקת הבבלי והירושלמי, האם חייב להסתכן עבור הצלת הזולת.

תמצית דבריו, שיטת הירושלמי מוסברת על פי דברי הגמרא בסנהדין (1) עד, א) בנדון החיוב למסור עצמו למיתה על מנת שלא להרוג את חברו, ומבואר כי לעולם נפש אחת אינה עדיפה על רעותה, וה"חשבון" הנעשה ביחסים בין נפש לנפש הוא חשבונו של ריבון העולמים  – ובחשבון של נפש מול נפש מסתבר ש"אין ספק מוציא מידי ודאי", ובהתאם לכך, מובנת שיטת התלמוד הירושלמי, שחייב להכניס עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל את חברו מסכנה וודאית.

ושיטת הפוסקים שאין אדם מחויב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו, יסודה בסוגיא בבבא מציעא (1) ושיטת הירושלמי תואמת את דברי בן פטורא, אולם ההלכה נפסקה כשיטת רבי עקיבא לפיה חיי האדם קודמים לחיי זולתו, ולכן כאשר יעמדו על המאזניים סכנתו שלו, לעומת סכנת חיי זולתו  הרי שחייו שלו קודמים לחיי חברו, ולא מוטל עליו לסכן את עצמו כדי להציל את חברו.

וראה במה שדן שם לפי דרכו בנדון תרופה המצויה בידו של חולה שיש רק ספק סכנה לחייו, האם חייב לוותר עליה עבור חולה שנשקפת לחייו סכנה ודאית  • רופא שבידו לרפא אחד ולפניו שנים הנמצאים בסכנה שווה.

"כָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא" (סנהדרין פ"ד מ"ה)