בשנים האחרונות מקובלת בעולם בדיקת הד. נ. א. [D.N.A] – החומר התורשתי המצוי בתא האדם [ראה בקובץ ישורון (6) הסבר קצר מהו הד.נ.א] – ככלי לבירור זהות קרבנות אסון ושאלות יוחסין שונות.

בשיעור זה ננסה לעמוד על עמדת ההלכה ביחס לד.נ.א. בנושאים שונים.

• חלקו הראשון של השיעור מוקדש להסתמכות על ד.נ.א. בהלכות עגונות. לשם כך נלמד כמה סוגיות והלכות בדיני עגונות, בטרם נבוא לדון מהו התוקף ההלכתי שיש לד.נ.א. בפתרון בעיות עגינות [ובתוך כך יבוררו פרטים נוספים הנוגעים לזיהוי חללי קרבנות אסון על פי תרשימי שיניים או טביעת אצבעות.
• נוסף על האמור, ישנם נושאים נוספים שיתלבנו תוך כדי הלימוד, הקובעים מקום לעצמם, ובכללם: גדר דין "אומדנא דמוכח" להחזיק או להוציא ממון, באיסורים ובדיני עגונות [משפט שלמה מכח אומדנא או חזקה], ומקומה של "בדיקה מדעית" בקביעת ההלכה. 

סימנים דאורייתא או דרבנן

א. כאמור, מאחר והדיונים ההלכתיים בשאלת ההסתמכות על ד.נ.א בשאלת היתר עגונות, תלויים רבות בגדרי ודיני "סימנים", נפנה לעיין בסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (1)- (2) הדנה בשאלה האם "סימנים דאורייתא או דרבנן", ונפקא מינה "לאהדורי גט אשה בסימנים, אי אמרת דאורייתא מהדרינן, ואי אמרת דרבנן, כי עבוד רבנן תקנתא בממונא, אבל באיסורא לא עבוד רבנן תקנתא".  ויעו' בתוספות [(1) כז, ב ד"ה אנא], ובמגיד משנה [(2) פי"ג ה"ג] שהגדירו מתוך סוגיית הגמרא ג' סוגי הסימנים: "גרועים", "בינוניים" [או "אמצעיים"] ו"מובהקים".

ובמגיד משנה מבואר כי "סימן מובהק" היינו כגון "נקב יש בצד אות פלוני [לשון הגמרא בב"מ (2)] וכיוצא בזה, ואלו הסימנים מחזירים עליהם אבידה דבר תורה לדברי הכל, והרי הם כעדים". ולענין עגונות, כתב הב"ש (2) ס"ק עב) וז"ל: "עי' תשובת משאת בנימין (4) סימנים מובהקים הוא שלא ימצא רק אחד מאלף והוא דבר זר ומופלג נקב מפולש בשן הוי סימן מובהק, וכן צוואר עקום שם". ועי' בקובץ ישורון (3) דעות נוספות מהי הגדרת "סימן מובהק".

וראה עוד בקובץ ישורון (3) בביאור הגדרת ג' סוגי הסימנים הנ"ל ודיניהם, וסיכום קצר של דברי הפוסקים מהי מסקנת הסוגיא לדינא – האם סימנים "דאורייתא" או "דרבנן" [ועי"ש שנחלקו הפוסקים, האם ההסתמכות על "סימנים מובהקים" היא מגדרי "עדות" ו"טביעות עין", או שעדיין הם מדין "סימנים" המועילים מגזירת הכתוב או מסברא].

צירוף סימנים

ב. הרמ"א (2) פסק בהלכות עגונות: "אפילו מאה סימנים שאינם מובהקים אינם כלום, ואפילו להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינם כלום". ונחלקו הפוסקים, האם זהו דווקא בסימנים גרועים, אבל בסימנים בינוניים מצטרפים לסימן מובהק. או שגם סימנים בינוניים אינם מצטרפים. הב"ש (2) ס"ק עג) הביא את תשובת המשאת בנימין (4) "דדווקא בסימנים גרועים לא מהני הצירוף, אבל סימנים אמצעים מצטרפים, דעל ידי הצירוף נעשה סימן מובהק ביותר". וסיים הב"ש: "ובט"ז הביא דברי המשאת בנימין בפשיטות, ובחלקת מחוקק חולק עליו". וראה סיכום דברי הפוסקים בענין צירוף סימנים בינוניים לסימן מובהק – במאמרו המקיף של הרב לוינזון, רב משמר הגבול, בספרו סוגיות בהלכות צבא ומשטרה (10).

אמנם יש לדון גם, האם ניתן לצרף סימנים גרועים לסימן אמצעי. בשאלה זו דן רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, בשו"ת עין יצחק (5). והביא הוכחה מדברי התוספות לשיטת הפנים מאירות, ששני סימנים גרועים מצטרפים להיחשב כסימן אמצעי, אולם מאידך הביא כי מתשובת הרא"ש נראה שאינם מצטרפים. וראה סיכום דברי הפוסקים בנדון זה בספר סוגיות בהלכות צבא ומשטרה (11), ובמה שדן בצירוף סימנים גרועים הסמוכים זה לזה וסימנים בצמצום מקום, וכן בצירוף הרבה סימנים גרועים.

הסתמכות על בדיקת ד.נ.א. בהלכות עגונות

ג. לאחר אסון "מגדלי התאומים", שהותיר אחריו עגונות, שבעליהן זוהו על סמך בדיקות ד.נ.א. – התעורר ביתר שאת, הצורך לקבל חוות דעת הלכתית ברורה מפוסקי ההלכה, מה מעמדה ההלכתי של בדיקת הד.נ.א.

השאלה המרכזית היא, האם ההסתמכות על בדיקת ד.נ.א היא מדין "רוב", או מדין "סימן". ואם הד.נ.א. נחשב "סימן", השאלה היא אם נחשב כסימן "אמצעי" או אפילו "מובהק". יודגש, כי התוצאה הסופית המתקבלת לאחר השוואת הד.נ.א. היא צירוף של כמה נתונים, וממילא יש לדון בתוקפה ההלכתי של בדיקת הד.נ.א. מכמה פנים:

• ראשית, על פי הנדונים השונים בדברי הפוסקים בענין צירוף סימנים בהלכות עגונות, כנ"ל.
• תהליך הזיהוי תלוי ועומד בכללי הסטטיסטיקה, ולכן מן הראוי לדון מה ערכה של הסטטיסטיקה לפי ההלכה.
• מאחר וד.נ.א. הוא דבר שאינו ניכר ונראה לעין, האם חל עליו שם "סימן".

במאסף התורני "ישורון" היוצא לאור בארה"ב, יוחד בזמנו מדור שלם שבו הובאו דברי הפוסקים ב"קונטרס בענייני היתר עגונות", אשר דנו בנושאים הנ"ל, וחלק קטן ממאמרים אלו הובא כאן (6) – (7).

להלכה ולמעשה: בפסק ההלכה של בית הדין המיוחד לענין העגונות שבעליהן נספו באסון "מגדלי התאומים", אשר קיבל הסכמה מהגרי"ש אלישיב, צירפו את ההסתמכות על ד.נ.א. כסניף להתיר את העגונות.

• דעת הגרז"נ גולדברג בפסק ההלכה שכתב בנדון זה (9) כי בדיקת הד.נ.א. נחשבת כ"סימן מובהק".
• בתשובה מפורטת בנושא הד.נ.א. שהיתה למראה עיני הגר"ש ואזנר והגר"נ קרליץ (8) נכתב: "באופן כללי יש בנידון זה להבדיל בין בדיקת ד.נ.א. שיש התאמה בגוף האדם מעצמו לעצמו, הינו יותר מגדר סימן בינוני וקרוב לסימן מובהק, אבל אין לסמוך אך ורק על בדיקה זו אלא אם כן יש רגלים לדבר וצדדים נוספים ע"פ הלכה. אבל בדיקת ד.נ.א. שנעשית ההתאמה בין גוף הנעדר ובין הורים או צאצאים, אינו יותר מגדר סימן בינוני בלבד".

סיכום נוסף בנדון צירוף סימנים בזיהוי חללים על פי תרשימי שיניים, טביעת אצבעות או ד.נ.א. ראה בספר סוגיות בהלכות צבא ומשטרה (10) -(11). וראה גם בדברי הגרז"נ גולדברג (9) שצילומי שיניים הם בגדר "סימן מובהק".

• • •

הסתמכות על ד.נ.א. בדיני ממונות [גדר דין "אומדנא דמוכח"] ובירור יוחסין

ד. במסכת בבא בתרא (12) מסופר על רבי בנאה שהוציא ממון מחזקתו על ידי "אומדנא דמוכח" [עי' הגדרת מושג הלכתי זה באינצקלופדיה תלמודית (13)], ועל סמך זה פסק הרא"ש בתשובותיו (12) כי "בכל דוכתא אזלינן בתר אומדנא דמוכח", וכן "אבי החכמה [דהיינו שלמה המלך, ב"משפט שלמה" הידוע] נתן הילד החי לאותה שאמרה והמת אל תמיתוהו מאומד הדעת שנכמרו רחמיה על בנה". אולם ברשב"ם בב"ב משמע כי דווקא במקום שהדין הוא "שודא דדייני", ניתן להסתמך על "אומדנא דמוכח".

והנה בספר חסידים מובא מעשה ברבי סעדיה בן יוסף החכם שנתן ממון למי שטען שהוא היורש, על סמך בדיקה שעשה, שהקיז מדמו ושם אותו בספל שבו היה עצם המת "ונבלע הדם בעצם כי היו גוף אחד". [והקשה האליה רבה [הובא בקובץ תשובות (9) מהגרי"ש אלישיב] מדוע לא ערך רבי בנאה את בדיקתו של רב סעדיה החכם. ותירץ הרש"ש, מכיוון שרבי בנאה לא רצה לגרום לכך שיהיו ממזרים.ועי"ש בקובץ תשובות שהסמך על הרש"ש לדינא בהוראתו שאין לאב לעשות בדיקת ד.נ.א. כדי לברר אם בתו היא אכן ממנו או מאיש אחר]. וראה מה שדן  בהרחבה רבי אברהם פרייס, אב"ד טורונטו, בפירושו משנת אברהם על ספר חסידים (13) בגדר דין "אומדנא דמוכח" להחזיק או להוציא ממון [וכתב שם כי משפט שלמה לא היה מכח "אומדנא" אלא "על ידי רוח הקודש או מטעם דקא מרחמא, והוא ענין "חזקה"]. וכן דן שם במקומה של "בדיקה מדעית" בקביעת ההלכה [וכתב שבדיקתו של רבי סעדיה החכם אינה סותרת את דברי הריב"ש (12) "שאין לנו לדון בדיני תורתינו ומצוותיה על פי חכמי הטבע", משום שהריב"ש דיבר על בדיקות רפואיות המנוגדות להלכה].

ועי"ש במש"כ שלענין איסורי עריות אין מסתמכים על אומדנא דמוכח. ובאינצקלופדיה תלמודית (13) מובא כי בהלכות עגונות "אין אומדנות מוכיחות מועילות לקבוע שמת הבעל להתירה להינשא", ומציין למבואר בענין זה בקובץ התורני "שערי תורה" שיצא לאור בוורשה בשנת תרס"ו (14).

להלכה: ראה בפסק הגר"ש ואזנר והגר"נ קרליץ (8) ש"רק על סמך בדיקה זו אי אפשר להוציא ממון מהיורשים המוחזקים, דאין הולכים בממון אחר הרוב במקום שמוציאים ממוחזק".

הסתמכות על בדיקת ד.נ.א. בדיני קבורה ואבלות – ראה בפסק ההלכה של הגר"ש ואזנר והגר"נ קרליץ (8)

הסתמכות על בדיקת ד.נ.א. בקביעת ממזרות ובירורי יוחסין ומעלת כהונה – ראה בפסק ההלכה של הגר"ש ואזנר והגר"נ קרליץ (8) ובספרו של הדיין רבי יצחק אושינסקי אורות משפט (14), וכן סיכום הדעות בנושא בספרו של הרופא פרופ' אברהם סופר אברהם, נשמת אברהם (16) – (17).

השלכות אמינות בדיקת רקמות ומבנה הד.נ.א. לפתרון בעיות היוחסין בשיבוט – רץ כצבי (15).