פרשת וארא

ענוה

וההכרה בערך עצמו

א. הטעמים לסירובו של משה רבנו לקבל את השליחות ללכת אל פרעה

בפרשת שמות (1א;1ב) מתואר סירובו של משה רבנו ל"פיתוי" של הקב"ה [לשון הרמב"ן שם; 1ג] ללכת בשליחותו לפרעה "להוציא את בני ישראל ממצרים", ויש להבין, היאך משה רבנו הרהיב עוז בנפשו לכך.

ענין נוסף בלתי מובן, מדוע לא מצינו שמשה רבנו התפלל להקב"ה שיסיר ממנו כבדות פיו. התשובות לשאלות אלו נמצאות בפירוש הרמב"ן (1ג), וכפי שהטעימם מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (2).

הסיבות שהיו למשה רבנו בסירובו לקבל את שליחות הקב"ה, הן:

• כבוד שמים – כלשון הרמב"ן: "אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים". וכן מבואר באונקלוס [על פי הרמב"ן].
• כבוד אהרן אחיו – סיבה זו מפורשת לפי רש"י בלשון הכתוב: "שלח נא ביד תשלח".
• ענוותנותו של משה רבנו – כלשון הרמב"ן: "שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות. והסיבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה"

ובביאור הטעם שלא ריפא הקב"ה את משה רבנו מכבדות פיו, פירש הרמב"ן : "והנה משה מרוב חפצו שלא ילך, לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו". כלומר, משה רבנו לא התרפא מאחר שלא התפלל לה', והסיבה שלא התפלל מכיון שלא רצה לקבל על עצמו את השליחות בגלל ענוותנותו המופלגת. ואמנם הדבר נפלא מאד למתבונן. משה רבנו מוכן היה להישאר במומו ובלבד שתהיה בידו טענה להתחמק משליחותו הרוממה והנפלאה, וכל כך למה – כי לא מצא בלבו להתגדל על פרעה שיאמר לו שהוא שליח ה' ולהתגדל על בני ישראל, שהרי בכנפי שליחות זו נכלל שיהיה עליהם מלך. ולכן בגודל ענוותנותו לא רצה ליטול על עצמו את השליחות והעדיף להישאר במומו. ומכאן נתבונן ונלמד כמה גדול האדם שכל הנהגת הבורא עמו היא כפי רצונו [וראה בדברי הרמב"ן טעם נוסף מדוע לא נתרפא משה רבנו מכבדות פיו "שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו שאירע לו עם פרעה", ובמה שנתבאר בזה בספר שם דרך (2) אות מ' בסופו].

ב. מעלת משה רבנו 'אלקים' לפרעה – בזכות ענוותנותו

בזכות סירובו של משה רבנו לקבל את השליחות ללכת אל פרעה, לבסוף נתן לו הקב"ה רשות שלא ידבר אל פרעה "והיא מעלה למשה", שהוא בחינת "אלקים" לפרעה, האמורה בתורה (3ב) "ראה נתתיך אלקים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך". בביאור הדברים כתב הרמב"ן (3ה) שכלפי אהרון נחשב משה רבנו בבחינת "אלקים" המצווה לנביא, והיינו שכמו שפרעה לא היה יכול לשמוע דברי השכינה, כך לא שמע את דברי משה רבנו, אלא רק את דברי "הנביא" – אהרון. וזהו ביאור דברי הרמב"ן (3ד) "ונתן לו רשות שלא ידבר גם לפרעה, והיא מעלה למשה". וכמו שמפורש גם בדברי הרמב"ן (3ו) שפרעה אמר למש רבנו "שא נא חטאתי", ב"דרך כבוד למשה כי הוא האלקים לפרעה וגדול מאד בארץ מצרים".

מעלה זו שהיה משה רבנו "אלקים המצוה לנביא" היא בחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו" של משה רבנו, כמבואר בדברי הרמב"ן בפרשת אחרי מות (3ח) שמשה רבנו הגיע לדרגה גבוהה כל כך, שכאשר היה יוצא מלפני הקב"ה והיה מדבר אל בני ישראל, כל מהותו ועצמותו הראתה שהשכינה מדברת מגרונו, ומיד היו יודעים "כי רוחו ידבר בו ומילתו על לשונו, לא ידבר מעצמו". וזהו שמצינו את משה רבינו אומר "אני ה' אלקיכם", "אשר אנכי מצוה אתכם היום"', "ונתתי מטר ארצכם" וכיו"ב, שהיה הדבר דומה שכביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו מדבר אליהם מגרונו של משה רבנו. וכפי שמבואר גם בדברי הגר"ח מוולוז'ין בספרו נפש החיים (4א).

וכאמור, דרגה מופלאה זו, זכה משה רבנו "בענוותנותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו".

ג. וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך

לעיל (1ג) הובאו דברי הרמב"ן (שמות ד, יג) בטעם סירובו של משה רבנו לקבל השליחות "כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות". דברים העולים בקנה אחד עם דברי הרמב"ן באגרתו (4ב): "וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך ואם חכם או עשיר הוא עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד".

בהכרה בהירה זו התמיד משה רבנו עד יומו האחרון, שבו הטריח עצמו להיפרד מבני ישראל משום כבודם, כמבואר בדברי הרמב"ן (4ג) "כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם".

ד. דרגתו של משה רבנו בשעת ההתגלות במראה הסנה

והנה נתבונן מה היתה דרגתו של משה רבנו בשעה שאמר "אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות".

בדברי הרמב"ן (5א) מבואר שבהתגלות הסנה "היה משה גם בעת ההיא אב בחכמה גדול במעלת הנבואה".

עוד מבואר בדברי הרמב"ן (5ב), כי דרגת נבואת משה רבנו היתה עדיפה על דרגת נבואת האבות, מפני שנבואתו היתה "פנים אל פנים" וב"אספקלריא מאירה", ואילו אל האבות נראה ה' במראות הלילה ו"לא נסתכלו באספקלריא מאירה", ו"האבות לא הגיעה מעלתם בנובאה למשה רבנו".

ובדברי הרמב"ן בפרשת וירא (5ה) הובאו דברי המדרש (ויק"ר א, ט) "ויקרא אל משה, לא כאברהם, באברהם כתוב (בראשית כב, טו) ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים, המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני הוא המדבר". וביאר הרמב"ן שדרגת משה רבנו בשעת ההתגלות בסנה היתה גדולה מדרגת אברהם אבינו בשעת העקידה, כי משה רבנו לא נזקק להכנה לנבואה בהתגלות ה' במראה הסנה, ואילו אברהם אבינו בשעת העקידה בעת שפשט ידו במאכלת לשחוט את בנו, רגע שהנציח את קיומו של כלל ישראל לדורות, היה צריך להכין עצמו להשגת המלאך ולהתעלות לדרגת נבואה.

[וראה בתרגום יונתן בן עוזיאל ובפירוש התרגום שם (5ג) כי משה רבנו קיבל תורה גם בהיותו בבית פרעה, מקום מרכז מ"ט שערי הטומאה והעבודה זרה, מפי רבו הלוא הוא "זגנוגא"ל שר התורה"].

ומעתה מתחדדת השאלה המתבקשת, היאך משה רבנו בדרגתו המופלאה ביותר "אב בחכמה גדול במעלת הנבואה" יותר מהאבות הקדושים, אומר  "אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות".

וכי באמת חשב שכל אדם בעולם יותר ראוי לשליחות ממנו. אתמהה.

ה. הענווה והגדלות אינן סותרות זו את זו

לביאור הדברים נתעמק בהבנת מידת הענווה, והאם היא סותרת את רוממות הדעת וההכרה בערך עצמו – ב"גדלות האדם".  ובעל כרחינו שהענווה והגדלות אינן סותרות זו את זו, שהרי מי לנו גדול במדרגותיו כמשה רבנו, ובו בזמן, ברום מעלותיו הבלתי נתפסות, אשר "שכינה מדברת מתוך גרונו", היה גם "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ו). כמו כן, במסכת סוטה (6א; 6ב) מסופר על אמוראים שאמרו שהם "ענווים". מוכח איפוא, כי להכיר בערך עצמו – שהוא עניו – אינו סותר לגדלות מופלאה. ואם כן שומה עלינו להגדיר מהי מידת הענווה.

בתורתם של בעלי המוסר והמחשבה, נתבאר יסודה של מידת הענוה, וכפי שכתב רבי יחזקאל לוינשטיין, בספרו אור יחזקאל (7א) שבוודאי "אין ביאור הענוה שפלות הנפש וכדומה, אלא להיפך, ענוה מקורה בגדלות הלב, ומהכרת גדולת השי"ת ומרוב יראת שמים, לכן אינו שבע רצון מעצמו, משום שמא עדיין לא הגיע לתכלית".

וזהו ההסבר "היאך סירב משה רבנו לקבל שליחותו של הקב"ה, לו היתה ענוותנותו של משה נובעת משפלות וסבלנות הכוחות, לא היה מסוגל לסרב להקב"ה. אבל כיון שתקיפים היו מידותיו ותכונותיו, וענוותו מקורה ביראת שמים, לכן מגודל יראת השמים שבו, חשש שמא קיום השליחות הוי פגיעה ברצונו ית'. או מפני הפגיעה באהרן הכהן, או מחמת שאין זה ראוי לעניו להנהיג את ישראל, או לבוא אל פרעה כשליח ה'".

דברים ברוח זו כתב גם רבי יחיאל יעקב ויינברג, בספרו לפרקים (7ב) בתיאור דמותו של רבי אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקה: "ענווה אין פירושה כפיפת קומה, הרכנת הראש, עיניים מושפלות על הקרקע וצעידה איטית עקב בצד אגודל. הליכה כזו היא זחילה של נמלה, והיא גנאי לאדם שנברא בקומה זקופה. עניו הוא אדם המכיר בלבו את גודל המשימה שהתוותה לו תורתנו, ורואה את המרחק הרב שבינו לבינה".

וכן מתבאר בדברי משגיח ישיבת מיר, רבי ירוחם הלוי ליוואוויץ, בספרו דעת תורה (8א) בביאור מאמר חז"ל (מגילה לא, ב) "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו" – "שכמו שיש מידת ענווה שהיא בתחתית המדרגה עד אין שיעור, כמו כן יש מידת הגדלות, שהיא למעלה עד אין שיעור, ושאינן סותרות זה לזה, אלא אדרבה מחייבות ומכריחות זה את זה". ומשה רבנו "כל כמה שהיה יותר גדול מרום וקדוש, דווקא זה היה מחייב ומכריח אצלו את ה"ונחנו מה". כי כמידת גדולתו, כן מדת ענוותנותו".

נמצאנו למדים כי יסודה של מידת הענווה הוא ביראת שמים והכרת רוממות הקב"ה, וכתוצאה מכך "ככל שאדם מכיר יותר ברוממות השי"ת ובשלימותו, כך הוא חש יותר ויותר בשפלותו ופחיתותו" (שפתי חיים, 8ב). וכאמור, הכרה זו לא צריכה לגרום לו לשפלות הנפש, אלא אדרבה "להכיר בלבו את גודל המשימה שהתוותה לו תורתנו, ורואה את המרחק הרב שבינו לבינה".

מעתה נבין את דברי הרמב"ן באגרתו (4ב) "וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך". ובספר בני חיל (9) הקשה: "ממה נפשך, אם באמת השני הוא גדול ממני, אזי מדוע הרמב"ן אומר שיהיה גדול ממך בעיניך, והרי כיון שכך הוא האמת, אזי בעיני כולם הוא גדול ממני. אלא שבהכרח הרמב"ן דיבר כשהשני באמת אינו גדול ממני, ואם כן מדוע בעיני צריך הוא להיות גדול ממני, אחרי שאין זה האמת". ולאחר שביאר את יסודות מידת הענווה כמבואר לעיל, כתב: "אע"פ שצריך האדם להכיר את עליונותו על אחרים ואת יתרונו כלפיהם, מכל מקום צריך לחשוב שאולי לפי ערך כוחותיו שלו לא מיצה את מלוא יכולתו, ואילו השני, למרות שהוא במדרגה פחותה משלו, מכל מקום יתכן ועולה עליו במדרגתו, מפני שמיצה את מלוא יכולתו ומימש את מלוא כוחותיו. מתוך מחשבה כזו יכול האדם גם להעריך עצמו כראוי, וגם להתנהג בענוה כלפי זולתו. ורעיון זה הוא המכוון בדברי הרמב"ן "וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך", כלומר אפילו שברור לך שאתה אכן גדול ממנו, מכל מקום בעיניך, כלומר במבט שלך ובהשקפה שלך, יהא הוא גדול ממך, כי יתכן שהוא ממצה את כוחותיו ומבצע את תפקידו בעולם יותר ממך".

ומסיים בעובדה נפלאה, מרבי אליקים שלזינגר, שסיפר על עצמו, שפעם אחת שאל את החזון איש אם הוא יודע שהוא גדול הדור, והחזון איש השיב: "כן, אני יודע". המשיך רבי אליקים לשאול: "אם כן איך יתכן גודל ענוותנותו והכנעתו לכל אדם". ועל זה השיב לו החזון איש: "כי יודע אני שאם אדם אחר היו לו הכוחות האלה, ודאי היה זוכה לשלימות".

ו. ההכרה בגדלות האדם – כלי בעבודת הבורא

נסיים בדברי מו"ר רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון, בספרו משכיל לדוד (10), המעלה על נס את החובה להכיר בערך עצמו – גדלות האדם, ככלי מהותי וחיוני בעבודת הבורא, וכדברי הסבא מלסבודקה, שייסד את השיטה החינוכית, המעמידה את ערך גדלות האדם כבסיס ותשתית לעבודת היראה והמידות, ולמושגים של גדלות בתורה ובתפילה, בספרו אור הצפון: "כל דרכי הנהגת החיים, הן החומריים והן המוסריים, בין חיי הציבור ובין חיי היחיד, הולכים ומתנהלים, עומדים ומתבססים, על פי מידת הכרת ערך עצמו. העני בדעת, בעניות דעתו בהכרת עצמו, הרי הוא מזלזל בעצמו ומזלזל בכל החיים כולם, עד כדי כד שהוא עלול גם כן לפעמים להפקיר את עצמו לסכנות, בלי כל תשומת לב גם על דבר הקל שבקלים. לא כן העשיר בדעתו, המכיר את עצמו, הרי הוא מייקר ומחבב את החיים, ובכל כוחו הוא משתדל להתרומם בעצמו, ולרומם את כל החיים אתו. כללו של דבר, ההכרה בערך עצמו, היא בחינת החיים ומדת העליה לכל האדם אשר על פני האדמה. ולכן העיקר הגדול מעיקרי חיינו הוא להכיר ולדעת ערכו של האדם כפי שהעריכה אותו התורה, מפני שאך היא היא האמת לפי המציאות, ואך בהכירנו את האמת הזאת, תתבסס העבודה אצלנו, ואך אז יהיה בידינו קנה המידה האמתי למוד על פי כל מעשינו ותנועותינו בכל הנהגתנו הכללית והפרטיות".

ויסודם של הדברים במשנתו של רבנו יונה בספרו שערי העבודה: "הפתח הראישון, הוא שיידע האיש העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו וגדלותם וחשיבותם אצל הבורא יתברך, וישתדל ויתחזק תמיד להעמיד עצמו במעלה ההיא ולהתנהג בה תמיד. בכל יום ויום יוסיף אומץ לקנות מעלות ומידות אשר יתקרב בהם לבוראו וידבק אליו. ואם היה ראשיתו מצער, אחריתו ישגה מאד".