הפסד פירות שביעית

א. פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשימושים נוספים, כפי שדרשו חז"ל במסכת סוכה (4) מהפסוק (1) "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" – "לכם, לכל צרכיכם" [ולהלן יבוארו פרטי הלימוד מפסוק זה], ובספרא (1) נדרש הפסוק (1) "תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל – "תהיה, אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע".

יחד עם זאת הוגבלו השימושים בפירות שביעית:

• אסור לקלקלם – כפי שנדרש בגמרא בפסחים (3) מהפסוק (1) "לכם, ולא להפסד".
• אסור לשנותם מצורת ברייתן ומצורת ההשתמשות הרגילה בהם – כדברי המשנה בשביעית (1) פ"ח מ"ב) "לאכול דבר שדרכו לאכול, לסוך דבר שדרכו לסוך", וכדברי הרמב"ם (5) ה"ג) "ולא ישנה פירות מברייתן".
• נאסרו שימושים נוספים – כגון, משרה, כביסה ומלוגמא [רפואה], משום שמהפסוק "לְאָכְלָה" נדרש בסוגיית הגמרא במסכת סוכה (4) להתיר רק שימושים הדומים לאכילה, כדברי הגמרא: "לכם דומיא דלאכלה, מי שהנאתו וביעורו שווה, יצאו עצים [להסקה] שהנאתם אחר ביעורם". ופירש רש"י: "גבי עצי הסקה להכי לא נוהגין בהן שביעית, דאמר קרא והיתה שבת וגו' ומשמע לכם לכל צרכיכם, וכתיב לאכלה, למימרא דאין מותר ליהנות מפירות שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה. שהנאתו וביעורו שוה, כלומר, שהנאתו וביעורו שמתבער מן העולם באין כאחד, כגון סיכה ושתיה והדלקת הנר". [ראה בספר משפטי ארץ[1] (14) – כללי השימוש בפירות שביעית].

ומעתה נבוא להגדרת האסור והמותר בשימוש בפירות שביעית – מהו "דרך אכילה" ומה אסור משום הפסד.

• • •

מצוה באכילת פירות שביעית • גרם הפסד פירות שביעית

ב. הרמב"ן במנין מצוות העשה שהוסיף על הרמב"ם, מנה את הנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כמצות עשה. ויש שהבינו בדבריו, שיש מצות עשה לאכול פירות שביעית. אולם החזון איש (7) סימן יד) נקט בהבנת דברי הרמב"ן שזו מצוה קיומית ולא מצוה חיובית [והגרי"מ טיקוצ'ינסקי הביא בספר השמיטה (8) הערה 2) מדברי הראי"ה קוק שהעיר, שאם יש מצוה באכילת פירות שביעית י"ל שמי שיש לו פירות שביעית אסור לו להתענות תענית רשות].

ויוצא לפי זה, שאין חובה לאכול פירות שביעית כדי שלא ירקבו, שהרי הפסדם נעשה מאליו, כדבריו (ד"ה ולמדנו) "בפירות שביעית אין כלל מצוה באכילתם אלא איסור הפסד, דאין איסור להניחם שירקבו מעצמם".

וראה בספר משפטי ארץ (15) פרק כא סע' ט-י) ובילקוט יוסף (17) סע' כז-כח) שנחלקו האחרונים מה דין גרם הפסד פירות שביעית, ונפקא מינה האם מותר לתת פירות שביעית במקום חם כשסופם לבוא לידי הפסד, ולחיוב החזרת שיירי מרק למקרר [וכתב בספר משפטי ארץ (15) שם סע' יא) שאין איסור בחיתוך פרי כשדעתו לאכול חציו בלבד].

• נתינת פירות לתינוק שיקלקל את רוב האוכל – בספר השמיטה (8) פיסקה ג סע' ג) כתב: "ואחר שגרם הפסד מותר, כשנותנים לילד פירות שביעית, אין חייבים להשגיח שלא יפוררו ויפסידו". יחד עם זאת, כאשר התינוק אינו יודע לאכול בעצמו ומקלקל את מרבית האוכל, כתב בספר משפטי ארץ (15) שם סע' יב) שאין לתת לו פירות שביעית, וראה במש"כ בילקוט יוסף (17) סע' כב-כג) שיש לאב חובה לחנך את בניו הקטנים שלא יפסידו פירות שביעית.
• שיעור האיסור להפסיד פירות שביעית – בכל שהוא, ואפילו בפחות מכזית [משפטי ארץ (14) שם סע' ב ובהערה 3].

שימוש "כדרך" בפירות שביעית

ג. במשנה (1) פ"ח מ"ב) נאמר: "שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה, לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ [כי אין דרך לסוך בהם, ולכן הוא  מפסידם], אבל סך הוא את השמן" [שדרך לסוך בו]. ובירושלמי (1) נתבאר שאסור לאכול פת שעיפשה, קליפות ירקות שמאכילים את הבהמות ותבשיל מקולקל, מכיון שאין דרך בני אדם לאוכלם, ולכן כאשר אדם אוכל מאכל הראוי לבהמה, הרי הוא מפסיד פירות שביעית. ומטעם זה מבואר בירושלמי שאסור לאכול תרדים חיים, כי דרך לאוכלם מבושל. והוא הדין להיפך, אסור לבשל ולאכול מאכלים שדרך לאוכלם ללא בישול, וכפי שנפסק ברמב"ם (5) פ"ה ה"ג) "דבר שדרכו לאכול חי לא יאכל אותו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלים אותו חי, לפיכך אין שולקים מאכל בהמה". ובהמשך דבריו הביא הרמב"ם (5) שם ה"ה) מדברי התוספתא "פירות המיוחדים למאכל אדם אין מאכילים אותם לבהמה חיה ועופות".

ובביאור גדר הלכה זו כתב בספר חוט שני (10) שיעורי הגר"נ קרליץ, אב"ד בני ברק) "דפרי מקרי כל שמשתמש בו כדרכו, ואם משתמש בו בצורה אחרת מקרי פנים חדשות באו לכאן, והפרי הראשון כלה, ואסור לכלותו באופן אחר מדרך שימושו". ועוד כתב שם (ד"ה ומסתמא) כי "מסתמא הקובע ל"דרכו בכך" הוא בני המדינה שהוא נמצא בה, דמדינה זו הוי דרכה בכך. אך אם יש ציבור אחר שנוהג אחרת והם בתוך מדינה אחרת שלא נוהגים כך, לא אמרינן דבטלה דעתם", יעו"ש בדבריו. ובספר משפטי ארץ (16) פרק כא סע' ד) כתב כי "דרך אכילה הנהוגה רק אצל צמחונים וטבעונים ואינה נהוגה אצל שאר הציבור, נראה שאינה נחשבת כדרך אכילה אלא כדרך רפואה".

סיכום דיני אכילת פירות חיים או מבושלים – ספר השמיטה (8) פסקה ב סע' א-ד; וראה במש"כ שם בדיני פירות העומדים להאכל בין חי ובין מבושל). וכן בספר חוט שני (10), ועי"ש (סע' טז) במה שכתב: "עגבניות, כיון שהם נאכלים  כשהם חיים אסור לבשלם, מ"מ עגבניות שלא נתבשלו לגמרי [כגון שהן ירוקות קצת] או עגבניות שעומדים להרקיב מותר לבשלם, שבאלו הדרך גם לבשלם"). ובספר משפטי הארץ (15) פרק כב סע' א-ד), ובילקוט יוסף (17) סע' כד וסע' לא).

ומכל מקום "אם עבר ושינה הפרי, כגון שבישל פרי הנאכל חי, מותרים באכילה, ובקדושתם הם ואסור להפסידם [ספר השמיטה (8) פיסקה ב סע' ה].

וראה בספר חוט שני (10)-(11) במש"כ בנדון עשיית "תרכיז מיץ" מלימון ותפוזים של שביעית, ובנדון עשיית "פופקורן" מתירס של שביעית.

ד. פרטים נוספים בדיני הפסד פירות שביעית

• דין שיירי מאכלים שנשארו בצלחת לאחר האכילה – בילקוט יוסף (17) סע' כט) כתב: "פירות וירקות של שביעית אוכל כדרכו, וכאשר גומר לאכול, המעט שרגיל להשאיר בצלחת ובקדרה אינו חושש עליו, ומותר לו לזורקו לפח אשפה, וגם לא צריך למרק את הסיר או את הצלחת, אלא רוחצם כדרכו. אולם אם נשאר שיעור הניכר שרגילים לשמור לעצמו או לבהמתו או שלהחזיר לקדרה. ועכשיו רוצה לזרוק אותו, אינו זורק לפח אשפה אלא נוהג כנ"ל".
• קלקול מאכל שביעית כדי להשביח מאכל אחר – בספר משפטי ארץ (15) פרק כא סע' ז) כתב לאסור, משום שיש בזה הפסד פירות שביעית, ולפיכך אסור לנקות חסה בחומץ של שביעית, וכן למשוח תבנית או מחבת בשמן של שביעית אם המשיחה היא רק כדי שלא ידבק המאכל. ברם אם המריחה נועדה לתת טעם בתבשיל, אין בזה איסור, וכן מבואר בספר חוט שני (10) סע' ג) ועי"ש בדבריו בנדון טיגון בשמן של שביעית [במעט שמן או בשמן עמוק].
• מיתוק תרופה מרה במיץ שביעית – משפטי ארץ (15) פרק כא סע' ג), ילקוט יוסף (17) סע' כו).
• אכילה גסה של פירות שביעית – אסורה משום הפסד [חוט שני (11) ד"ה עוד בענייני; משפטי ארץ (15) פרק כא סע' יג].
• שימוש ביין של שביעית לקידוש ולהבדלה ולארבע כוסות – אסור במידה ומפסיד את היין, ראה בהערת הראי"ה קוק בספר השמיטה (8) הערה 4), ובספר חוט שני (10) סע' ט-יב), ובהערת הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה (9) בסופו).
• • •

סחיטת פירות שביעית וריסוקם

ה. הרמב"ם כתב (5) ה"ג) "ולא ישנה פירות מברייתן כדרן שאינו משנה בתרומה ומעשר שני". והנה בהלכות תרומות (פי"א ה"ב) כתב הרמב"ם: "אין עושים תמרים דבש ולא תפוחים יין, וכן שאר פירות אין משנים אותם מברייתן בתרומה, חוץ מזיתים וענבים". ולפי זה הביא בספר השמיטה (8) הערה 3) את הערת הגרא"ז מלצר שיש לאסור סחיטת מיץ מתפוזים ואשכוליות, וכתב הגרי"מ טיקוצ'ינסקי "וקשה לענ"ד להתיר" [וראה בספר משפטי ארץ (16) הערה 18) ביאור סיכום הטעמים לאיסור].

ברם החזון איש (7) סימן כה) נטה להתיר סחיטת מיץ מתפוזים, בהסתמכו על שיטת הרשב"א "דכל שרוב משתמשים אותו להוציא המשקין חשיב פירי ומותר לסחוט המיוחדים לכך אף בתרומה ושביעית", אך כתב כי "למעשה צ"ע. ולימון עדיף טפי, שאין דרכו לאכלו כולו אלא לעולם המיץ שלו עיקר". והגרש"ז אויערבך האריך לבאר בספרו מנחת שלמה (9) את הטעמים להיתר, אך הזהיר שאין לאבד  בידים את מה שנשאר עם הפרי.

סיכום דיני סחיטת פירות – משפטי ארץ (16) פרק כב סע' יא-יג]. ועי"ש שכתב: "יקפיד לסחוט היטב שכל בשר הפרי יסחט, כיון שהבשר הנשאר לא משמש לאכילה ונמצא מפסיד הפרי. ובבשר הפרי הנשאר יש לנהוג כבשיירי אוכל".

• דיני ריסוק פירות שביעית – חוט שני (11), משפטי ארץ (16) פרק כב סע' יד).

[1] אוצר הלכות ארץ ישראל, דיני שביעית הלכה למעשה, מאת הרב שאול רייכנברג, בהוצאת בית המדרש הגבוה להלכה בהתיישבות, מהדורה רביעית מורחבת, ירושלים תש"ס.