א. הפרשת חלה מן העיסה – מקור הדין וטעמו

בפרשת שלח (1א) נצטווינו להפריש "חלה" בשעת לישת עיסה, וליתנה לכהן. בנביא יחזקאל (1ב) מפורש כי בסגולתה של מצוה זו "לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ".

בטעם המצוה כתב בספר החינוך (1ג) "לפי שחיותו של אדם במזונות ורב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה, ונקבל בה זכות בנפשנו. ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש, וגם למען יחיו בו משרתי ה', העוסקים תמיד בעבודתו והם הכהנים מבלי יגיעה כלל. שאילו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה בכברה ולטחון אותה, אבל כאן יבוא חוקם להם מבלי צער של כלום".

מצות הפרשת חלה מוזכרת במשנה במסכת שבת (2א) בכלל העבירות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן. ומבואר בגמרא המקור למאמר זה "ראשית קראתי לכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם". ומבואר שם כי "בעוון חלה אין ברכה במכונס, ומארה משתלחת בשערים וזורעים זרעים ואחרים אוכלים, שנאמר אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם אל תקרי בהלה אלא בחלה. ואם נותנים מתברכים, שנאמר ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך".

ובמדרש (2ב) מובא: "בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה ובזכות מעשרות ובזכות ביכורים".

עוד מבואר בדברי המדרש (2ג) כי מצות הפרשת החלה ניתנה במיוחד לנשים, לתיקון חטא אדם הראשון. ובאור זרוע (2ד) הוסיף ודייק ממקורות רבים, כי מצות חלה מוטלת בעיקר על האשה, ובשל כך היא יכולה לשלוח שליח להפרישה [בהערות שם הובא מדברי תרומת הדשן, טעם אחר למינוי שליחות על ידי אשה מטעם זכיה].

וראה בדברי הבן איש חי (2ה) שראוי לכל הפחות בעשרת ימי תשובה להשתדל שיהיה לה עיסה משלה להפריש ממנה חלה. ובברכי יוסף (2ו) דן האם כשהאיש מפריש חלה הוא "חוטף" את המצוה מאשתו.

 ב. הפרשת חלה בזמן הזה, ובחוץ לארץ

בסוגיית הגמרא במסכת כתובות (3א) נחלקו, האם חיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא מהתורה או מדרבנן [וביאר החזון איש (3ב) כי הסוברים שהחיוב מהתורה, משום שלחיוב חלה לא נצרך קידוש הארץ בכיבושה, אלא די בנתינתה לאברהם אבינו].

במשנה ובסוגיא במסכת קידושין (3ג) מבואר כי מצוה שהיא "חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ". ופירש רש"י: "כגון תרומות ומעשרות וחלה לקט שכחה ופאה שביעית חדש ערלה וכלאים".

מפורש איפוא, כי חלה היא מהמצוות התלויות בארץ, ועל כן אינה נוהגת אלא בארץ ישראל.

להלכה פסק הרמב"ם (3ד) כי בזמן הזה חיוב הפרשת חלה הוא מדרבנן, והוא בארץ ישראל בלבד.

ג. מצות הפרשת החלה ומצות הנתינה לכהן

רבותינו הראשונים חלקו בעיקר גדרי מצות חלה, האם הפרשת החלה והנתינה לכהן הן מצוה אחת, או שתי מצוות נפרדות. בדברי הרמב"ם בספר המצות (4א) מבואר כי ההפרשה והנתינה לכהן הן מצוה אחת. אולם לדעת הרמב"ן (4ב) הן ב' מצוות. וראה בספר חלה כהלכתה (4ג) הוכחות הרמב"ן לשיטתו, ויישוב דברי הרמב"ם בזה.

הנודע ביהודה (5א) הקשה סתירה בין מדרשי חז"ל [הובאו ברש"י (1א)] מהו שיעור החלה. מחד גיסא נאמר כי מהתורה אין לה כלל שיעור, ומאידך מלשון הכתוב "תתנו" משמע כי יש שיעור נתינה. וכדי לתרץ הסתירה, ייסד הנודע ביהודה שבמצות הפרשת חלה יש בה ב' עניינים: [א] להפקיע מאיסור טבל – ולעניין זה אין למצוה שיעור, ודי בכל שהוא. [ב] המצוה העיקרית היא הנתינה לכהן – ולזה יש שיעור מן התורה שהוא "כדי נתינה". ובהגה"ה מבן המחבר, כתב שאם הפריש כלשהו, הותרה העיסה, והרי זה "מעוות לא יוכל לתקון", ושוב אינו יכול לקיים מצות הנתינה בשלמותה.

בשבט הלוי (5ב) כתב כי "רגיל בפי תלמידי חכמים" לתלות את חידושו של הנודע ביהודה, במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל: "לדעת הרמב"ם דהפרשת תרומה ונתינתה נחשבת למצוה אחת, אין כאן חיוב נתינה מיוחד מלבד שיעור הפרשה, שחיטה אחת פוטרת את הכרי. משא"כ להרמב"ן שהנתינה מצוה בפני עצמה, לדידיה ענין נתינת כהן מצוה בפני עצמה, ובעינן שיעור נתינה מהתורה". אך השבט הלוי נקט, כי גם לדעת הרמב"ן אין הכרח שיש דין בשיעור הנתינה. וכמו כן, גם לדעת הרמב"ם שהיא מצוה אחת, יתכן שהנתינה היא מצוה, אלא שהיא חלק ממצות ההפרשה.

 ד. שיעור החלה שמפרישים מן העיסה

כפי שנתבאר מן התורה מצות הפרשת חלה אין לה שיעור, אלא שחז"ל נתנו לה שיעור, כמפורש בדברי המשנה (6א).

והנה גם בתרומה גדולה אין שיעור מהתורה אלא מדרבנן, ומצינו בדברי הרמב"ם (6ב) "ובזמן שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחילה". ולכאורה היה צריך לפסוק כן גם לענין חלה. אלא שהרמב"ם פסק בהלכות ביכורים (6ג) "בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת, מפרישים חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד ממ"ח, ושורפים אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שֵׁם מן התורה".

הבית יוסף (6ג) הביא בחיבורו בדק הבית מדברי הארחות חיים, כי בזמן הזה אין שיעור לחלה, שלא כדעת הרמב"ם הנ"ל, וכתב כי יש לפסוק כדעת הרמב"ם. ברם השל"ה הקדוש (7א) נקט שגם לדעת הרמב"ם יש רשות בזמן הזה להפריש לכתחילה כל שהוא, אלא שבהלכות בכורים כתב את "שורת הדין" להפריש אחד ממ"ח.

הברכי יוסף (7ב) הביא דין ודברים בזה, ובסוף כתב כי לדעת האריז"ל יש להקפיד אף בזמן הזה להפריש אחד ממ"ח על פי הסוד, אבל המנהג להפריש כל שהוא. אולם בכף החיים (7ג) כתב כי יש לנהוג כפי שעשה האריז"ל, והוסיף: "ונראה דאף מי שסומך על המקילים, לכל הפחות כשהאיש רוצה ליקח רשות מאשתו לקיים המצוה, יקיימה באחד ממ"ח, כדי לקיימנה בשלמות. וגם האשה תעשה כן לכל הפחות בעשרת ימי תשובה".

במהרי"ל (8א) מבואר כי מפרישים לכל הפחות כזית. וביאר במועדים וזמנים (8ב) כי פחות מכזית אין לזה חשיבות.

ה. שיעור העיסה שחייבת בהפרשה

מפסוקי התורה נלמד כי שיעור העיסה שחייבת בחלה נקבע לפי שיעור "עומר לגולגולת" שהיה "עשירית האיפה". ומבואר במסכת חלה (8ד) כי שיעור חלה עולה לחמשת רבעים [של קב דהיינו לוג] קמח, יעויין ברע"ב (שם) חשבון השיעור. וכתב הטור (8ה) כי השיעור הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה.

בירור השיטות והמנהגים בהפרשת חלה בברכה ושלא בברכה להלכה ולמעשה, ראה בהרחבה בספר מדות ושיעורי תורה (9א) – לשיטת הגר"ח נאה מ-1.250 עד 1.660 ק"ג, יפריש בלא ברכה, ומעל 1.660 ק"ג יפריש בברכה. ולשיטת החזון איש רק מ-2.250 ק"ג ניתן להפריש בברכה.

ו. צירוף עיסות לכדי שיעור

במשנה במסכת חלה (9ב) מובא: "הָעוֹשֶׂה עִסָּתוֹ קַבִּים וְנָגְעוּ זֶה בָזֶה, פְּטוּרִים מִן הַחַלָּה עַד שֶׁיִּשּׁוֹכוּ". ומבואר כי ניתן לצרף עיסות שנילושו בנפרד על ידי דיבוקן באופן שאם יבוא להפרידם הן יתלשו מזו לזו. עוד מובא שם: "רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הָרוֹדֶה וְנוֹתֵן לַסַּל, הַסַּל מְצָרְפָן לַחַלָּה". ומבואר שאם נתנם לסל אחד אפילו לאחר האפיה, הרי הם מצטרפים לשיעור חלה [בנדון הפרשת חלה לאחר אפיה ראה לקמן 11ב]. בגמרא בפסחים (9ג) הובאו דברי רבי אליעזר ונפסק הלכה כמותו. ונחלקו האמוראים, האם לדעתו צריך גם נגיעת החלות. וכן דנו שם האם יש לדעת רבי אליעזר יש צירוף ב"טבלא שאין לה לבזבזין [מסגרת ושפה] – תוך כלי בעינן וליכא, או אויר כלי בעינן והאיכא".

בירושלמי (10א) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, האם נגיעת העיסות ונשיכתן מועילה מדאורייתא, ומכך שמועילה הנשיכה לעניין חלה, מתבאר כי זהו דין מדאורייתא.

להלכה כתב הרמב"ם (10ב) "היו הככרות נושכות זו בזו, ונתקבץ מן הכל שיעור חלה, חייבים בחלה אע"פ שאינן בסל. אפה מעט מעט וקיבץ הכל על לוח שאין לו תוך, הרי זה ספק. ואם חלה של דבריהם היא, אינו חייב להפריש עד שיצרף אותו כלי שיש לו תוך". ודייק הרשב"א (10ג) מדבריו, כי גם נגיעה מועילה לאחר האפיה, שהרי כתב הרמב"ם היו הככרות נושכות. אולם הרשב"א עצמו חלק על זה, ופסק שאחר אפיה רק כלי מצרפן.

וראה עוד באוצר מפרשי התלמוד (10ד,11א) קושיית רבותינו האחרונים, שהרי כשגלגל העיסה לא היה בה שיעור ופטורה מחלה, ואם כן מה מועיל שאחר כך צירפן, היות וכל שנפטרה העיסה פטורה היא לעולם, כדין עיסת הקדש שאף אם פדאה אחר הגלגול נשארת פטורה מחלה. ותירצו, שעיסה שאין לה שיעור אינה פטורה, אלא שעדיין לא הגיע שעת חובתה.

והנה במשנה (9ב) נתבאר בדעת רבי אליעזר, שניתן לצרף העיסה ברדייתה מן התנור אף שהפת כבר אפויה. דין זה, שניתן להפריש מפת אפויה, מפורש בספרי (11ב) "הרי שלא הפריש חלה מן העיסה, שומע אני שלא יפריש חלה מן הלחם ת"ל והיה באכלכם מלחם הארץ". הרי"ף (11ד) הביא דרשה זאת כמקור לדברי רבי אליעזר הנ"ל, וביאר הר"ן "אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומחייב בתר דהוי לחם והיינו על ידי צירוף סל" [דברי הספרי זוטא (11ג) לכאורה סותרים את הספרי, כאמור שם: "אי חלה יכול אף חלה אפויה ת"ל ראשית". אמנם בפירוש ספירי אפרים גרס בדברי הספרי זוטא "יכול חלה אפויה, פירוש יכול שאין מפרישין אלא לאחר אפיה".]

המהרי"ל (12א) נתן עצה לצרף את המצות בפסח לשיעור חלה לאחר אפייתן כאשר אין לו כלי גדול דיו, על ידי שיניחם במפה ויכסה המפה גם כן עליהם. דין זה הובא במשנה ברורה בהלכות פסח(12ב). ומבואר בביאור הלכה (שם) כי לדעת הסמ"ק מועיל אף כיסוי מלמעלה גרידא "וצריך עיון למעשה". אמנם כלי שיש לו "תוך" אלא שהמצות בולטות למעלה, ודאי יש להקל בכיסוי גרידא.

ז. העושה עיסה על מנת לחלק

במשנה בחלה (12ג) מובא: "נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה שְׂאֹר לְחַלֵּק, חַיָּב בַּחַלָּה. נָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ לְנַחְתּוֹם לַעֲשׂוֹת לָהֶן שְׂאֹר, אִם אֵין בְּשֶׁל אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. ונתבאר בירושלמי (13א) כי כל אדם העושה עיסה על מנת לחלק פטור מהפרשת חלה. ורק הנחתום חייב בהפרשת חלה, משום שאם לא ימצא לקוחות הוא יחזור ויעשנה עיסה. וכן פסק הרמב"ם (13ב) "נחתום שעשה עיסה לעשותה שאור לחלקה, חייבת בחלה, שאם לא תִּמָּכֵר יעשנה פת. אבל העושה עיסה לחלקה בצק, פטורה". הראב"ד השיג על דבריו: נראה מן הגמרא שאף האשה שעשתה עיסתה לחלק חייבת בחלה ,שמא תמלך לעשותה עיסה".

ההבנה הפשוטה בעושה עיסה על מנת לחלק היא, שמחלק את הבצק לאנשים רבים. אמנם התוספות במסכת ברכות (13ג) כתבו כי רבינו יחיאל רצה לפטור מהפרשת חלה משום שמחלקים העיסה לקדירות רבים.

בשולחן ערוך(14א) נפסק: "העושה עיסה לחלקה בבצק פטור מחלה". וכתב הש"ך "לחלקה לאנשים הרבה. אבל אין דעתו לחלקה בצק אלא לאחר אפיה חייבת". הפתחי תשובה דייק מדברי התוספות הנ"ל, שאף כאשר אינו מחלקה לאנשים רבים פטורה, ויעויין שם דעות נוספות בפירוש "על מנת לחלק".

בדברי החזון איש (14ב) מבואר שאין הדבר תלוי בחלוקה לאנשים, אלא בקפידה אחר החלוקה, ואם חלק מהעיסה היה עם ביצים ושמן וחלק אחר בלי, הרי זה כ"על מנת לחלק", וראה בדבריו פרטים נוספים בדין זה.

בשו"ת מנחת יצחק (14ג) הביא מדברי הגאון מקוז'יגלוב בספרו ארץ צבי, שכאשר מחלק הבצק קודם אפיה כדי שיחלקם לאחרים, אלא שהוא שולח להם החלות אחר האפיה,  הרי זה "עושה עיסה על מנת לחלק" ואין להפריש בברכה. אולם המנחת יצחק פסק להלכה כדעת החזון איש, שהכל תלי בקפידה כנ"ל, ועל כן הנוהג להפריש בברכה יש לו על מי לסמוך, אך סיים: "לכתחילה יש להשתדל ללוש עיסה גדולה כל כך שישאר אצל המפריש כשיעור חלה, כמו שכתב בתשובת ארץ צבי".

סיכום – דרך אמונה (14ד).

ח. הלכות חלה – סיכום הדינים למעשה

ראה בספר הכשרות (15-16) ובעלון אזמרה לשמך (17):

סדר ההפרשה • נוסח הברכה • מה צריך לעשות עם החלה שהופרשה [שריפת החלה • כאשר נשרפה בתנור אפיה • הנחה באשפה עטופה בשתי עטיפות] • שיעור החלה שיש להפריש • הפרשה מעיסה העומדת לחלוקה • עיסת שותפים • בצק המחולק למאפים שונים • עיסה הנאפית בשני ימים • צירוף סל [בתא הקפאה או ברכב • באריזות או שקיות נפרדות] • שכחו להפריש או חתיכת חלה שאבדה • הפרשת חלה בשבת וביום טוב.