נפתח את השיעור דווקא  בסיומו, דברי הנשמת אברהם (17) המופיעים בסיכום דיני הפלת עוברים:

"אי אפשר להדגיש מספיק שאסור להתייחס לשאלה של הפלה בשטחיות ובקלות ראש. מדובר על גורל של חיי נפש יהודי וכל דורי דורות שעתידים לבוא ממנו. ולכן מותר להפילו אך ורק – ברוב רובם של המקרים – אם ההריון יסכן את חיי האם. חייב הרופא לשים את כל הנתונים הרפואיים בפני פוסק מובהק, כי רק הוא יכול לקחת על עצמו החלטה גורלית כזו".

יהי רצון שדברים אלו יעמדו אל מול המעיינים בסוגיא, והלימוד יהיה להלכה ולא למעשה, וקודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא.

ענף א

האם יש איסור בהפלת עובָּרים  • מהותו של העובָּר – האם נחשב 'נפש'

א. בדברי הגמרא במסכת סנהדרין (1) מז, ב) מפורש שבן נח שהרג נפש "ואפילו עובָּר במעי אמו", נהרג עליו. ודין זה נפסק ללא עוררין ברמב"ם בהלכות מלכים (3). והנה פירש רש"י שם: "ובישראל עד שיצא לאויר העולם, כדתנן במסכת נדה (2) תינוק בן יום אחד ההורגו חייב, היכא דקים ליה בגוויה שכלו לו חדשיו ואינו נפל". ומפשטות דברי הגמרא ורש"י משמע שרק בן נח חייב בהריגת עובָּר, ולא ישראל.

ובאמת גם מדברי המשנה הנ"ל בנדה (2) משמע שחייבים רק על הריגת תינוק שכבר נולד, ולא על הריגת עובָּר.

יחד עם זאת, מאחר ולבן נח יש איסור להרוג עוברים, וחייב מיתה, יש ללמוד מכך שגם לישראל יש איסור, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין (2) נט, א) "ליכא מידעם דלישראל שרי ולבני נח אסור". וכן נקטו שם התוספות (שם ד"ה ליכא) "ועל העובָּרים, דעובד כוכבים חייב וישראל פטור, אף על גב דפטור מכל מקום לא שרי".

אמנם, התוספות לא כתבו מהו המקור לאיסור הריגת עובָּרים על ידי ישראל, ומה חומרתו, וצ"ב.

ב. להבנת הדברים יש לברר כיצד מוגדר העובָּר על פי ההלכה, והאם נחשב 'נפש' [וההורגו כאילו רצח נפש] כדלהלן.

תנן במסכת אהלות (1) "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכים את הוולד במעיה ומוציאים אותו איברים איברים, מפני שחייה קודמים לחייו. יצא רובו [כן הגירסא במשנה, ובגמרא בסנהדרין (1) עב, ב) הגירסא "ראשו", ועי' בפירוש הרע"ב על המשנה], אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש".

דברי המשנה הנ"ל הובאו במסכת סנהדרין (1) עב, ב) בסוגיא העוסקת בדיני "רודף", כקושיא על דברי רב הונא שאמר "קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו, קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול לא שנא קטן. והקשה רב חסדא מדברי המשנה באהלות "יצא ראשו אין נוגעים בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, ואמאי רודף הוא". כלומר, העובָּר שיצא ראשו נחשב לרודף, ואם לא היו צריכים להתרות בו מדוע אין הורגים אותו [ומכאן ראיה שרודף צריך התראה, ולכן כיון שלא התרו בו אין דוחין נפשו מפני נפש אמו]. ומתרצת הגמרא: "שאני התם דמשמיא קא רדפי לה". דהיינו, העובָּר אינו נחשב כרודף אחר אמו להרגה, אלא מהשמים רדפו אחריה, ולכן אין להציל את האם בנפש העובר.

ופירש"י בד"ה יצא ראשו: "דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא, וניתן להורגו ולהציל את אמו. אבל יצא ראשו אין נוגעין בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש". ומפורש בדבריו כי עובָּר אינו נחשב 'נפש'.

וראיה לדבריו מהסוגיא בערכין (3) שאמרו במשנה "האשה שהיא יוצאה ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד" [ופירש"י: "אלא הורגים ולדה עמה דחד גופא הוא"], והקשו: "פשיטא גופה היא". ותירצו: "סלקא דעתך ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה מיניה, קא משמע לן". ומשמע שאין לעובָּר שם 'נפש' בפני עצמו, אלא הוא חלק מגופה של אמו [והחידוש שמותר להורגו הוא, שלא נחשוב שהדבר אסור מחמת שהוא ממונו של הבעל]. וכן למד המהרי"ט (5) סימן צט) מדברי הגמרא בערכין "ומדפריך פשיטא, משמע דמחמת איבוד נפשות אין נדנוד כלל". וכן נקט החות יאיר (6) בתוך דבריו: "ומכל מקום מקמי דעקר [דהיינו קודם שנולד, כשנמצא עדיין במעי אמו] נראה דלכולי עלמא מותר [להורגו] וראיה מהגמרא בערכין וכו' ולכן גם אין ממתינים לה עד שתלד, משום דלא מקרי נפש כלל, ולכן מקשה הש"ס פשיטא, יעו"ש".

ג. ובאמת, התוספות במסכת נדה (2) מד א, ד"ה איהו) כתבו במפורש בתוך דבריהם [ע"פ הגירסא שלפנינו] "ואם תאמר, אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי מונח בקופסא, אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רשות הרבים לקרוע האם כדמוכח בפרק קמא דערכין. ויש לומר, דמכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אע"ג דמותר להרגו, דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמר בפרק הנשרפין דרוב גוססין למיתה, ומחללין עליו את השבת". ומפורש פעמיים בלשון התוספות ש"מותר" להרוג עובָּר הנמצא במעי אמו.

ויש לדייק כן גם מדברי הגמרא בנדה (2) מד, ב)  המבארת מדוע ההורג תינוק בן יום אחד חייב "דכתיב ואיש כי יכה כל נפש, מכל מקום", משמע שפחות מבן יום אחד, דהיינו עובָּר, אינו נקרא 'נפש' כלל.

וכן מפורש בסמ"ע (4) סי' תכה ס"ק ח) "בעודו במעיה מותר לחתכו אע"פ שהוא חי, שכל זמן שלא יצא לאויר העולם אין שם נפש עליו. דהנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה ומתו משלם דמי הולדות, ואין שם רוצח ומיתה עליו".

תורת העולה מכל המבואר לעיל, שאין העובָּר נחשב 'נפש', וזהו טעם המשנה באהלות כמו שפירש רש"י בסנהדרין, שאם העובָּר מסכן את אמו, מותר להמיתו "מפני שחייה קודמים לחייו". משא"כ לאחר שנולד והרי הוא 'נפש' – "אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש".

יחד עם זאת, גם המהרי"ט (5) והחות יאיר (6) שנקטו שאין איסור רציחה בהריגת עובָּר בגלל שאינו נחשב 'נפש', פסקו שיש איסור להרוג עובר מטעמים אחרים: המהרי"ט כתב (5) סימן צז) שהאיסור הוא משום חבלה. והחות יאיר (6) כתב שיש לאסור הפלות מדין "המנהג הפשוט בינינו וביניהם מפני גדר פרצות הפריצות והזונים אחריהם", ומשום איסור הוצאת ש"ז לבטלה "והטעם משום שראוי להיות נוצר מכל טיפה זרע קודש", יעו' בדבריהם.

ד. אולם לרמב"ם טעם אחר בהסבר הדין שמותר להרוג עובָּר המסכן את אמו.

הרמב"ם כתב בהלכות רוצח (3) "לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד, מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואם משהוציא ראשו אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם". הרמב"ם אינו מפרש כרש"י שההיתר להרוג את העובָּר המסכן את אמו הוא בגלל שעובָּר אינו נקרא 'נפש', אלא מסביר את ההיתר בגלל שהעובָּר נחשב 'רודף' אחרי אמו להורגה. ואילו לאחר שיצא ממעי אמו, אין העובָּר נחשב 'רודף' משום "שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם".

ואף שמדברי הגמרא בנדה (2) ובערכין (3) מוכח כפירוש רש"י, שאין העובָּר נחשב 'נפש', כמבואר לעיל. כנראה הוכיח הרמב"ם את פירושו מדברי הגמרא בסנהדרין (1) עב, ב) שהרי הגמרא שאלה על הסיפא של המשנה באהלות "הוציא ראשו אין נוגעים בו", מדוע אינו נחשב כרודף, ותירצו "דמשמיא קא רדפי ליה". ואילו על הרישא לא הקשו, ומשמע שהבינה הגמרא כי ודאי בשעה שהעובָּר נמצא במעי אמו ומסכן אותה הוא נחשב כ'רודף', ולכן ניתן להמיתו לפני שיצא, ורק בסיפא הקשו מדוע לא נדונו גם כן כרודף, ותירצו "דמשמיא קא רדפי ליה".

אולם היא גופא, הבנת הרמב"ם בדברי הגמרא הוקשתה לרבי עקיבא אייגר (1) ולנודע ביהודה (5) מדוע נקט שהטעם שמותר לחתוך את העובָּר במעיה קודם שיצא הוא "מפני שהוא כרודף אחריה להרגה", והרי בגמרא מפורש שהעובָּר אינו נחשב כרודף את אמו להרגה אלא "משמיא קא רדפי לה", שהרי ביצא רובו אין נוגעים בו. "אלא על כרחך הטעם משום דעובר לא נקרא נפש" [לשון רעק"א]. רעק"א לא תירץ קושייתו על הרמב"ם. וגם הנודע ביהודה כתב: "הנה אכתי לא נתברר לי דבר ברור בזה, ולתרץ בדוחק כבר דברו הדורות הקודמים".

וכתב האגרות משה  (8) אות ב) "ולתרץ קושיא חמורה זו, עיין מה שתירץ מרן דדורות אחרונים שלפנינו, הגאון רבי חיים הלוי זצ"ל (מבריסק) בספר חידושי ר"ח הלוי (4) בדבר נכון מאד". ויעו' בהרחבה בכל דברי האגרות משה שנקט ללא כל ספק ש"הריגת עובָּר אסורה באיסור רציחה בין בעכו"ם בין בישראל", וייסד זאת על דברי התוספות בסנהדרין (2) נט, א), והרמב"ם (3) בהלכות רוצח. ועל דברי התוספות בנדה (2) שכתבו "דמותר להורגו בבטן" כתב האגרות משה שהוא "טעות סופר מאיזה מעתיק", וכפי שכבר כתב היעב"ץ בהגהותיו על מסכת נדה [מובא בגליון הגמרא (2) בהגהות וציונים אות כ] שלשון התוספות "אינו מדוייק דמאן שרי להרוג העובר בלא טעם".

וכן נקט בשו"ת יביע אומר (10) שיש איסור תורה בהריגת עובָּרים.

סיכום דברי הפוסקים בדין איסור הפלה כשאין סכנה למעוברת, והאם איסורו מהתורה או מדרבנן, ראה בספר נשמת אברהם (16). ועי' ברץ כצבי (15) ליקוט דברי הפוסקים  בטעמי איסור הפלת עובָּרים.

הפלה בדרך גרמא  • על ידי תרופות

ה. בשו"ת בית יהודה (7) כתב מהר"י עייאש שגם לדעת הסוברים שאיסור הריגת עובָּר מן התורה, זהו דוקא בידים, אבל ע"י שתיית סם, האיסור הוא רק מדרבנן, משום גרמא. ולכן מעוברת בימי הנקה מותרת לעשות מה שיכולה כדי להפיל העובָּר, כיון שיש סכנת לוולד אם תתעבר. ובשו"ת יביע אומר (10) הביא שגם מהר"ח פלאג'י נקט שהאיסור בשתיית סם אינו אלא מדרבנן ואינו בכלל איסור שפיכות דמים.

אולם בספר נשמת אברהם (16) סע' 2) הביא מדברי הגרש"ז אויערבך שכתב: "צ"ע אם זה אסור מן התורה מנין דגרמא מותר מן התורה, הרי גרמא רק פטור אבל לא שמותר לכתחילה, וכמו בממון גרמא בנזקין אסור מן התורה וחייב בידי שמים".

דינו של עובָּר בתוך ארבעים הימים הראשונים ליצירתו

ו. ראה סיכום השיטות בספר נשמת אברהם (16) סע' 4) ובמה שהביא שיש פוסקים שמצדדים להקל במקום הצורך, אך האגרות משה (9) אסר גם בזה. ועי' בדברי החות יאיר (6) במש"כ בנדון זה [ד"ה ואחשבה].

כאשר יש צורך בהפלה – מי יבצע אותה [ רופא או רופאה, רופא ישראל או נכרי]

ז. על פי דברי הגמרא במסכת סנהדרין (1) מז, ב) שבן נח שהרג נפש "ואפילו עובָּר במעי אמו", נהרג עליו, כתב הנשמת אברהם (17) סע' 31) שאין לעשות את ההפלה ע"י רופא נכרי, שהרי בן נח מוזהר ומצווה על העובָּרים, ואם כן האשה המכשילתו עוברת על לאו של 'לפני עור לא תתן מכשול'. והוסיף כי בשו"ת ציץ אליעזר כתב, שעדיף שתבצע את ההפלה רופאה, על פי דברי החות יאיר (6) שיסוד האיסור הוא משום מוציא שז"ל, ולפיכך על האשה אין איפוא איסור זה היות ואינה מצווה אפריה ורביה [אמנם לפי טעמים האחרים לאיסור, נראה שאין הבדל בין רופא לרופאה].

 

• • •

ענף ב

קדימויות בהצלת נפש האֵם או העובָּר

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, עלה בידינו כי במקום של סכנת נפשות למעוברת, לית מאן דפליג שמותר להפיל את העובר, כמפורש בדברי המשנה במסכת אהלת (1). ורק נחלקו אם טעם הדבר בגלל שהעובר אינו 'נפש' [רש"י] או בגלל שנחשב 'רודף' אחרי אמו להורגה [רמב"ם].

אך לא נתברר מה הדין: [א] כאשר יש סכנה גם לאם וגם לוולד. [ב] כאשר לא נשקפת סכנה למעוברת, אלא ישנם נימוקים אחרים שבגינם היא מעוניינת להפיל את פרי בטנה. 

כאשר יש סכנה שגם האֵם וגם העובָּר ימותו בשעת הלידה

ח. על דברי הגמרא בסנהדרין (1) עב, ב) "יצא ראשו אין נוגעים בו, דאין דוחים נפש מפני נפש", הקשה רש"י: "ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (1) הנה ראשו מושלך אליך, דדחו נפש מפני נפש". ותירץ: "התם משום דאפילו לא מסרוהו לו, היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב, והן נהרגים עמו, אבל אם היה הוא ניצול, אעפ"י שהן נהרגים לא היו רשאין למסרו, כדי להציל עצמן. אי נמי משום דמורד במלכות הוה. ובשו"ת פנים מאירות (7) הובא ברעק"א (1) דן בשאלה אודות "אשה המקשה לילד ויצא ולדה דרך מרגלותיו, האם מותר לחתוך הוולד לאברים להציל את האשה".

וכתב שמדברי רש"י הנ"ל יוצא שאם ידוע ששניהם ימותו, מצילים ודוחים נפש מפני נפש, אך סיים: "וצ"ע להתיישב בדין זה". וכתב הרב זילברשטיין (12) "יתכן דמה שכתב שיש "להתיישב בדבר" הוא בגלל שתי התשובות ברש"י, ודברי ה"פנים מאירות" הם רק לתשובה ראשונה. ועי"ש שהביא מדברי היד רמ"ה בסנהדרין ומהר"ם חלאוה בפסחים, שבמקרה ואנו בטוחים ששניהם ימותו, מותר להרוג את העובָּר כדי להציל את האם, אך מדברי החזון איש מתבאר שאין לכך היתר, יעו' בדבריו [ובמה שדין לפי זה לענין "דילול עוברים", ויבואר להלן אות י].

הפלת עובר בגלל צער האם [שאין בו סכנת נפשות]

ט.  בדברי המהרי"ט (5) סימן צט) מפורש לשיטתו שאין העובָּר נחשב "נפש" ואין בהריגתו "משום נדנוד איבוד נפשות", שמותר להפילו מחמת צורך האֵם, כגון לצורך שלא תתנוול בהריגתה או לצורך רפואה. ומשמע שהתירו אפילו לצורך רפואה שאינה פיקוח נפשות.

גם החות יאיר (6) שנשאל אודות אשת איש שהרתה לזנונים ורצה להפיל העובר בגמיעת "אבקת רוכל לשלשל הזרע המקולל אשר בקרבה", כתב כי יש לכך "היתר גמור מדין תורה", אולם אסר את המעשה לדינא "מפני גדר פרצת הפריצות והזונים אחריהם", ובגלל שיש בזה איסור הוצאת שז"ל, והוסיף שהמסייע לאשה זו "מסייע לדבר עבירה".

גם בשו"ת רב פעלים (7) דן בשאלה כעין שאלת החות יאיר, וכתב "בדבר הזה איני רוצה להשיב בדרך הוראה לא לאיסור ולא להיתר, ורק אעתיק לכם מה שמצאתי בתשובות האחרונים שדברו בזה". והביא את דברי החות יאיר וכתב "נראה דעתו דאין להתיר לכתחילה בדבר הזה". ולאחר מכן הביא מדברי השאלת יעב"ץ שהתיר להפיל ממזר מאשת איש כיון שאמו חייבת מיתה, וכן הביא מדברי המהרי"ט (5) סימן צט) הנ"ל, וכתב כי מדברי המהרי"ט "נמצא מתיר להדיא לצורך האם, ונראה דיש פתחון פה לבעל דין לומר היכא דאיכא פגם משפחה ובזיון וחילול השם, אם ישאר העובָּר ולא תפיל אותו, חשיב זה צורך גדול".

ברם האגרות משה (8) קובע באופן נחרץ כי "לדינא בין לתוס' בין להרמב"ם ואף לרש"י, איכא איסור רציחה מלא תרצח גם על עובָּר, ורק שפטור ההורגו ממיתה. ואסור להורגו אף לפיקוח נפש דכל אינשי, ורק להצלת אמו שלא תמות בלידתו הוא ההיתר, ולא בשביל שום צורך דהאם שזה אסור בפשיטות. ומטעם זה הוריתי שאף שהרופאים אומרים שיש חשש שמא תמות האם כשלא יהרגו את העובר, אף שלענין חלול שבת וכל האיסורין היו מחללין, מ"מ להרוג את העובָּר יהיה אסור עד שתהיה האומדנא להרופאים גדולה קרוב לודאי שתמות האם, דמאחר דהוא מצד שנחשב רודף צריך שיהיה כעין ודאי שהוא רודף".

וראה בדבריו הנוקבים של האגרות משה על מה שכתבו החות יאיר (6), השאלת יעבץ והרב פעלים (7). ועל דברי המהרי"ט בתשובה צ"ט (5) כתב "שאין להשגיח על תשובה זו כלל כי ודאי תשובה מזוייפת היא מאיזה תלמיד טועה", והעיקר כדבריו בתשובה צ"ז (5) שאסר הפלה כשאין סכנה לאמו.

מאידך, ביביע אומר (10)  כתב שיש להתיר הפלה במקום חולי, אף כשאין סכנה לאם מכח "ספק ספיקא", יעו"ש.

סיכום – ראה בנשמת אברהם (17) סע' 7-8) דברי הפוסקים כיצד יש לנהוג במצב של סכנה לאֵם מעצם תהליך ההריון, ומה הדין כאשר יש סכנה למעוברת מההריון בגלל היותה חולה כבר במחלה אחרת.

• האם שונה דין הצלת עובָּרים פסולי חיתון מדין הצלת עובָּרים כשרים – יעו' במש"כ החות יאיר (6) ובדברי הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (13). ובסיכום הדעות בנדון זה בנשמת אברהם (17) סע' 26).
• עובר שיש דעת מיעוט שאינו גורם סכנה לאמו ורוב רופאים סוברים שגורם לה סכנה – האם מותר להפילו, ראה בספר משנת פקוח נפש (14) במה שדן בהוראות החזון איש בשאלות אלו.
• הפלת עובר כדי להציל את אמו במקום שגזרו עכו"ם להרוג נשים מעוברות – משנת פקוח נפש (14).
• האם יש איסור בשבירת מבחנה באמצע תהליך הפריה חוץ גופית – ובדין רופא כהן ששבר מבחנה שכזו, הרשאי לשאת כפיו, ראה בספר רץ כצבי (15).

"דילול" עובָּרים

י. בהריון שיש כמה עובָּרים, ואם תתפתח לידה מוקדמת נשקפת להם סכנה, דנו הפוסקים האם מותר להמית חלק מהם כדי שהאחרים יוולדו בריאים. וראה בדברי הראשון לציון הגר"מ אליהו (11) שכתב לדון את העובָּר שאין לו סיכוי לחיות כ'רודף' אחרי העובָּרים האחרים, ומסר את ההכרעה כמה ואלו עובָּרים "לדלל" לידי הרופאים.

וכן נקט הציץ אליעזר (11) ברביעיה, להמית עובר אחד כדי ששאר שלושת העובָּרים יחיו, וכתב שכן הכריע הגרי"ש אלישיב. וראה בדברי הרב זילברשטיין (12)-(13) בנדון זה, ובסיכום הדעות בספר נשמת אברהם (17) סע' 30), ובמה שהביא מדברי הגרש"ז אויערבך, ומדברי הגרי"ש אלישיב שאסר "דילול" בשלישיה.

 

לפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא.

וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. (סנהדרין פרק ד משנה ה).