הקבלת פני רבו ברגל

א. רבי יצחק דייק (1) מלשון הכתוב (1) "מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" – "מכלל דבחודש ושבת מחייב איניש לאקבוליה אפי רביה", וחידש כי "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל". ודברים אלו תמוהים:

• הריטב"א (1) הקשה, מדוע לא נלמד מהפסוק שיש חיוב להקביל פני רבו בשבת.
• המהרש"א (1) תמה, מנין למד רבי יצחק חיוב להקביל פני רבו ברגל, מפסוק שכלל לא נזכר בו רגל.
• הפני יהושע (1) הקשה, כיצד נלמד חיוב הקבלת פני רבו ברגל מהאשה השונמית, והרי לכאורה זו מצות עשה שהזמן גרמא, אשר נשים פטורות מקיומה.

הרמב"ם הביא להלכה את החיוב להקביל פני רבו ברגל, בהלכות תלמוד תורה (3) בדיני כבוד רבו, ולא בהלכות יום טוב, וצ"ע מה בא להשמיענו בזה.

עוד יש לברר את שיטת מרן השו"ע, אשר מחד גיסא השמיט מהשלחן ערוך את המימרא של רבי יצחק "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל" כהלכה פסוקה, לא בהלכות יום טוב ולא בהלכות תלמוד תורה. ומאידך גיסא, הזכיר את דברי רבי יצחק כדוגמא ל"דבר מצוה" בדיני הוצאה בשבת (3) ועירובי תחומין (3) וכן בהלכות תשעה באב (3), וצ"ע.

ב. לרבנו חננאל היתה גירסא אחרת בגמרא במסכת ראש השנה (1), ובאמת הקשו על הלימוד של רבי יצחק "והא ברגל אמרנו",  דהיינו כיצד נלמד החיוב להקביל פני רבו ברגל מהפסוק שהוזכרו בו חדש ושבת. ועל כך תירצו: "אם רבו שרוי במקום קרוב לו חייב להקביל פניו בכל חדש ושבת, ואם הוא במקום רחוק חייב להקבילו ברגל". וכדבריו מפורש בחידושי הריטב"א (1) שהקשה: "הוי ליה למימר חייב אדם להקביל פני רבו בשבת". ותירץ: "יש לומר דרבי יצחק תפס קצה האחרון, כי הקבלה הוא בכל תלמיד כפי קירובו לרבו, כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום, ולא סגי בלאו הכי. ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב, פעם אחת בשבוע או בחודש. ואם הוא במקום רחוק יש לו לראות פעם אחת ברגל. ולא הוצרך רבי יצחק להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל לראותו".

יוצא מדבריהם שיש ג' דרגות בחיוב להקביל פני רבו, התלויות בקרבתו לרבו:

[א] מי שדר עם רבו באותה העיר – חייב לקבל פניו בכל יום וכפי שמסופר במסכת חגיגה (2) על רבי יעקב איש כפר חיטיא. [ב] מי שדר מחוץ לעירו של רבו, אך במרחק לא גדול אלא בסמוך למקום רבו – חייב להקביל פני רבו פעם אחת בשבוע או בחודש. [ג] מי שדר במקום רחוק מרבו – חייב להקביל פניו לפחות ברגל.

והנה המג"א כתב בהלכות שבת (3) כי רק ברגל יש חיוב להקביל פני רבו, מה שאין כן בשבת וראש חודש, שיש רק מצוה [ועי"ש במחצית השקל, מנין למד המג"א את חידושו]. ובהלכות תשעה באב הסתפק המג"א (3) האם ביום חול אין חיוב להקביל פני רבו אך יש בכך מצוה. ברם הביאור הלכה כתב בהלכות שבת (3) כי חילוקו של המג"א בין רגל  שיש חיוב להקביל פני רבו, לבין שבת שזו רק מצוה "הוא דוחק גדול למעיין בש"ס", והביא את ג' הדרגות בחיוב להקביל פני רבו התלויות בקרבתו לרבו, אשר נתבארו בדברי רבנו חננאל והריטב"א הנ"ל.

החיוב להקביל פני רבו בזמן הזה

ג. הנודע ביהודה (4) עמד על התמיהה "פתח ברגל וסיים בחודש ושבת, וכיון דקרא בחודש ושבת מיירי, הוי ליה למימרא חייב אדם להקביל פני רבו ברגל וחודש ושבת", וכן על התמיהה מדוע הטור והשו"ע השמיטו את דברי רבי יצחק לעומת הרמב"ם שהביאו בהלכות תלמוד תורה. ובכדי ליישב זאת, חידש על פי דברי הגמרא בקידושין "אין תלמיד רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית, שלא יהיה כבודו מרובה מכבוד שמים", כי בשל כך "גם לקבל פני רבו אי אפשר לחייב בכל שבת וראש חודש, דאם כן יהיה כבוד רבו גדול מכבוד השכינה, שאינו הולך לירושלים רק שלוש פעמים בשנה". והוסיף לחדש שאין חיוב להקביל פני רבו בזמן הזה, היות "ובעוונותינו הרבים נתקיים והשימותי מקדשיכם, שאפילו בשעת שממה קדושתה עליה, והשכינה לא זזה מהכותל המערבי, ואין אנחנו הולכים שמה להקביל פני השכינה כלל, כי לא חייבה אותנו התורה כי אם בקרבן חגיגה ועולת ראיה, [ולכן] אין מקום להטיל [בזמן הזה] חיוב להקביל פני רבו כלל, כשאינו הולך בלאו הכי ללמוד ממנו אלא שילך רק לקבל פניו, דאם כן כבודו גדול מכבוד שמים. ורבי יצחק על זמן המקדש קאמר שחייב להקביל פני רבו" [וראה בדברי הרב יצחק קוליץ [רבה של ירושלים] בספרו מנחת אליהו (5) שדייק מסוגיית הגמרא במסכת ראש השנה (1) כדברי הנודע ביהודה, מסמיכות המימרא של רבי יצחק למימרא נוספת בשמו "חייב אדם לטהר עצמו ברגל", הנוהגת רק בזמן שבית המקדש היה קיים]. ומשום כך "הביא הרמב"ם הא דרבי יצחק, שכן דרכו להביא כל הנוהג בזמן המקדש. אבל הטור והשו"ע שאינם מעתיקי הגמרא, אין דרכם להביא רק מה שהוא על פי הדין בזמנינו זה, לכן השמיטו דבר זה שאינו חיוב עתה", עכ"ד.

ובליקוטי הערות על הנודע ביהודה הביאו את תמיהת האחרונים, היאך נעלמו מעיני קודשו של הנודע ביהודה, דברי הגמרא בסוכה (2) בעובדא דרב חסדא ורבה בר בר הונא דאיקלעו לבי ריש גלותא וישנו בסוכה פסולה, ואמרו "אנן שלוחי מצה ופטורים מהסוכה", ופירש רש"י: "להקביל פני ראש הגולה", ומעשה זה היה כמובן לאחר חורבן בית המקדש, ומשמע שגם בזמן הזה יש חיוב להקביל פני רבו, ולכן היו פטורים מן המצוה. ויש שתירצו, שהאמוראים סברו שהשכינה אינה נמצאת בכותל המערבי (נחלקו בזה במדרש), ואם כן בזמנינו יש חיוב להקביל פני רבו ברגל. ויש שלמדו כי הנודע ביהודה יפרש את הגמרא בסוכה, שהיו שלוחי מצוה לענין אחר, ולא להקביל פני רבו.

ובעמק ברכה (5) העיר, כי מדברי רבנו חננאל והריטב"א (1) שכתבו שאם נמצא קרוב לרבו, חייב להקביל פניו גם בשבת ובראש חודש, מוכח דלא כהנודע ביהודה, שהרי נמצא כבוד רבו גדול מכבוד השכינה שמקבל פניה רק ברגל.

• לעומת הנודע ביהודה, רבי יהונתן אייבשיץ כתב בספרו יערות דבש (2), על פי דברי הירושלמי "המקבל פני חכם כאילו מקבל פני שכינה", כי בזמן שבית המקדש היה קיים, החיוב לקבל פני רבו היה רק בשבת וראש חודש, כי ברגלים היו עולים לקבל פני השכינה, ומזה למד רבי יצחק שאדרבה, בזמן הזה שאין ברגלים אפשרות לקבל פני השכינה, חייב במקום זה להקביל פני רבו, כי רק על ידי כך "כאילו מקבל פני השכינה".
• ואילו בספר ארחות רבנו (13) מביא בשם הקהילות יעקב, כי דין הקבלת פני רבו נהג רק בזמן שלמדו תורה בעל פה, והיה מקבל רוב תורתו מרבו, אבל בזמן הזה שלומדים מגמרא וספרים, אין דין "רבו מובהק", ודין הקבלת פני רבו נאמרה רק על "רבן של ישראל", כפי שנלמד מהשונמית שהלכה להקביל פני הנביא אלישע, יעו' בדבריו.

הקבלת פני רבו – מהלכות כבוד רבו או מהלכות תלמוד תורה

ד. ונראה בביאור הדברים, בהקדם בירור טעם החיוב להקביל פני רבו ברגל, ונחלקו בזה רבותינו הראשונים.

בדברי הרמב"ן (2) וספר חסידים (2) והפני יהושע (1) – מוכח שהחיוב הוא מהלכות תלמוד תורה, ולפי זה נשים פטורות מחיוב זה, שהרי פטורות מתלמוד תורה. אולם מדברי רש"י בסוכה [הובא בספר מעדני יום טוב (10)] וכן מדברי הרמב"ם (3) נראה שהחיוב מהלכות כבוד רבו, ונכלל במצוה לכבד את לומדי התורה, ולכן אין זו מ"ע שהזמן גרמא, ונשים מחוייבות בה [ומטעם זהו לא הביא הרמב"ם דין זה בהלכות יום טוב. ובמשנ"ב (3) העתיק להלכה את דברי המג"א "דאיש ואשה שווים במצות הקבלת פני רבו", שהרי דין זה נלמד מהאשה השונמית. ומ"מ יתכן, שגם אם החיוב מהלכות תלמוד תורה, שפיר יש לחייב גם נשים, שהרי מחוייבות ללמוד הדינים הנוגעים להן, וכדמוכח בספר חסידים (2) שמפורש כן בדבריו].

ולפי זה ביאר במנחת אליהו (6) שגם לדעת הנודע ביהודה טעם החיוב מהלכות כבוד רבו, ולכן הגם שבזמן הזה אין חיוב כדי שלא יהיה כבוד רבו גדול מכבוד השכינה, אבל ודאי שמקיים מצוה כשמקביל פני רבו בזמן הזה. ונפקא מינה שנחשב כעוסק במצוה הפטור במצוה [ומעתה לא קשה על הנודע ביהודה מהמעשה בגמרא בסוכה (2), שהרי אף שהאמוראים שהיו לאחר חורבן בית המקדש היו פטורים מחיוב הקבלת פני רבו, ברם ודאי קיימו בזה מצוה].

על פי האמור לעיל, ביאר רבי שמואל אליעזר שטרן [רב מערב בני ברק] בספרו שביבי אש (8) את שיטת השו"ע, שלא פסק את דברי רבי יצחק כחיוב אלא הזכירו בכמה מקומות כמצוה, כי ס"ל דהקבלת פני רבו היא מצוה קיומית ולא מצוה חיובית. וכתב שם נפק"מ נוספת, שאם חיוב הקבלת פני רבו מדין כבוד רבו מועילה מחילת הרב, שהרי רב שמחל על כבוד, כבודו מחול. אבל מהלכות תלמוד תורה, כדי לקבל תורה מרבו, מסתבר שלא מועילה מחילה בזה.

ועוד נפק"מ כתב בספר מעדני יום טוב (10) אם צריך ללמוד תורה מרבו או די בכך שמכבדו בזה בעצם מה שבא לבקרו, והביא מעשה רב מדברי הגרש"ז אויערבך שיוצא ידי חובה במה שמתראה עם רבו ומברכו בברכת חג שמח. 

ה. פרטים בדיני קבלת פני רבו

• כאשר אינו יכול לחזור לביתו בו ביום – במסכת סוכה (1) מפורש שאינו מחוייב להקביל פני רבו, וראה בדברי הכסף משנה (3) שביאר מדוע הרמב"ם לא כתב חילוק זה. וממוצא הדברים דנו הפוסקים לבאר מנהג עזיבת ביתו ברגל לצורך נסיעה לרבו, היאך הותר לבטלו מחיובו לשמח את אשתו בחג – בשו"ת שבט סופר (5) בחזון עובדיה (9) ובספר מעדני יום טוב (11), וראה סיכום בפסקי תשובות (13).
• דין הקבלת פני רבו ברגל ביום טוב שני של גלויות, כשהרב או התלמיד הוא בן ארץ ישראל בחו"ל או בן חו"ל בארץ ישראל בצל החכמה (12) וראה גם בדברי התשובות והנהגות (13).