א. בסוגיית הגמרא במסכת שבת (דף יא-יב; דף קז) נחלקו רבי אליעזר וחכמים האם מותר להרוג כינים בשבת. לדעת רבי אליעזר "ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל", אולם לדעת חכמים ובית הלל, מותר להרוג כינים בשבת, מכיון שהם אינם נוצרים מפריה ורביה ככל בעלי החיים, ועל כן אין בהריגתם איסור משום נטילת נשמה. ואילו פרעוש, גם לדעת חכמים חייב בהריגתו בשבת [ועי' בתוספות [יב, א ד"ה שמא] מהי ה"כינה" המותרת בהריגה בשבת].
בשו"ע (2) נפסק כדעת חכמים שמותר להרוג בשבת כינה ולא פרעוש. וביאר המשנה ברורה ((2); ס"ק לח) שהטעם לחלק ביניהם הוא שהחיוב בהריגת בעלי חיים בשבת נלמד משחיטת אילים מאדמים שהיו במשכן בשביל עורותיהם "ואמרינן מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים, לאפוקי כינה דאינה באה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה, אבל פרעוש אע"פ שגם היא אינה פרה ורבה, מכל מקום כיון שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה, וחייב עליה משום נטילת נשמה".
ב. אך דין זה תמוה ובלתי מובן, וכפי שתמה רבי צחק לאמפרונטי [מגאוני איטליה לפני כשלוש מאות שנה] בספרו פחד יצחק (3) שהרי בזמן הזה מפורסם וידוע לכל שהכינים נוצרים מביצים בדרך של פריה ורביה, ונמצא כי המציאות לכאורה מכחישה את דברי חז"ל וההלכה שמותר להרוג כינים בשבת "ואם כן שומר נפשו ירחק מהם, ולא יהרוג לא פרעוש ולא כינה, ולא יכניס עצמו בספק חיוב חטאת".
הוא הפנה את התמיהה לרבי יהודה בריל ממנטובה. והר"י בריל השיב לו, שאף על פי כן – "אין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי אומות העולם ואין לזוז ממה שנפסק על פי גמרותינו אפילו כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו, כי רוח ה' דבר בנו". אולם ר"י לאמפרונטי הגיב, כי דברים אלו הם נגד הסברא, ופעמים שגם דברי חז"ל הם "מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה". ולכן לדעתו יש להחמיר ולא להרוג כינים בשבת, משום שמציאות הדברים שונה מכפי שאמרו חז"ל.
אלא כנגד דברי ר"י לאמפרונטי יצא הרב דסלר, מנהלה הרוחני של ישיבת פוניבז' ((3); מכתב מאליהו) בדבריו אודות ההסברים הטבעיים של חז"ל, באומרו "שלא ההסבר מחייב את הדין, אלא להיפך, הדין מחייב הסבר". והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בענין, ולפעמים חז"ל נתנו הסברים לפי ידיעת הטבע שהיתה בעיניהם, אך אם בזמנינו מוכח שהמציאות שונה, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו. והוא מסיים ש"גם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלמה שהדין אמת ואל ה' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים".
ג. ובענין הכינים, מבאר הרב דסלר, שיתכן שמכיון שביצת הכינים קטנה מאד היא נחשבת כ"בריה פחותה" ואין בהריגתה משום נטילת נשמה.
הסבר אחר מדוע אין איסור נטילת נשמה בהריגת כינים גם בזמן הזה, מבואר בספר נתיח חיים [(4); מאת הרב אלתר חיים קנובליך, ירושלים תשס"ד] ותוכן דבריו, שמעלת דבר שהוא "פרה ורבה" מעלתו שהוא בעל חי שקיומו תמידי וקבוע בעולם ובזה יש בו חשיבות, ולכן ההורגו חייב משום נטילת נשמה, משא"כ בעל חי המתהווה על ידי מקרה בעלמא ואין לו קיום תמידי בעולם ובלא עיפוש אינו מתקיים, אינו נחשב "חיות קבועה" אלא "עראית", ומשום כך ההורגו אינו חייב משום נטילת נשמה, כי אין זה "חיות חשובה". וזהו מה שנלמד מהמשכן שדווקא בחיות קבועה וחשובה יש חיוב נטילת נשמה [ולפי זה, הכלל שאמרו בש"ס הוא "סימן" שכל דבר שפרה ורבה קיומו קבוע שמתרבה בקביעות וקיומו תמידי].
וראה סיכום השיטות ודעת פוסקי דורינו בדין הריגת כינים בזמנינו, להלכה ולמעשה, ובירור התאמת דברי חז"ל והשו"ע שהתירו להרוג כינים בשבת עם המציאות הטבעית – במאמרו של הרב לייטנר בקובץ ישורון (5) ובספר ארחות שבת (5).
* * *
מסוגיא זו של הריגת הכינים, שבה המציאות הטבעית בת זמנינו לכאורה אינה מתאימה עם דברי חז"ל ופסיקת השו"ע, נבוא לדון במקומות נוספים בהם מצאנו כי הטבעים השתנו מכפי שהיה בזמן חז"ל, ומתוך כך יש לבדוק כיצד יש לנהוג להלכה ולמעשה בזמנינו בדברים אלו.
ד. במסכת פסחים (6) נאמר שאין לאכול בשר עם דג ביחד מחשש סכנת צרעת. וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סימן קטז סע' ב) ובשו"ע או"ח בהלכות סעודה (2) שמשום כך חובה ליטול ידים בין בשר לדגים "דקשה לדבר אחר [צרעת] וחמירא סכנתא מאיסורא". אולם כבר כתב המג"א [הובא במשנ"ב (6) סי' קעג ס"ק ג] שבזמנינו אין סכנה כל כך, כי בכמה דברים נשתנו הטבעים. ועי' פרטים נוספים בדין זה בספר שמירת הגוף והנפש (6).
במסכת מועד קטן (6) מובא שעדיף לאכול דגים לאחר שעבר זמן מצידתם, מאשר דגים טריים בשעה שניצודו. וכבר ציינו שם התוספות כי "בזמן הזה תופסים סכנה למיכל סמוך לסירחון". וכתבו תוספות "ושמא נשתנו [הטבעים] כמו הרפואות שבש"ס שאינן טובות בזמן הזה".
לענין פתרון חלומות, כתב בשו"ע הרב (6) שבזמנינו נשתנו פתרוני החלומות מזמן חכמי התלמוד כמו שנשתנו הרפואות ממה שהיה בזמנם.
בשו"ע נפסק בהלכות דברים הנוהגים בסעודה (7) "אכל כל מאכל ולא אכל מלח שתה כל משקה ולא שתה מים ביום ידאג מפני ריח הפה ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרה". וגם כאן הביא המשנה ברורה (7) את דברי המג"א, שבזמנינו אין מקפידים על כך, כי נשתנו הטבעים.
ולמעשה גם הרמ"א פסק בשו"ע אבן העזר (7) כי בזמנינו השתנו הטבעים בכמה דברים, וכמבואר שם לענין שינוי הטבע בחודשי ההריון והלידה של האשה.
עוד מצינו בדברי הפוסקים, שלמרות שמדינא דגמרא והשו"ע (8) אין לתינוק שנולד בחודש השמיני כל סיכוי לחיות, ולכן אין מחללים עליו שבת להצילו והוא נחשב כמוקצה שאסור לטלטלו – נקטו פוסקי זמנינו, שעם התפתחות הרפואה ושינוי המציאות הטבעית, ודאי שחייבים לחלל שבת להצלת תינוק הנולד בחודש שמיני [עי' בדברי החזון איש, שמירת שבת כהלכתה (7)].
* * *
ומתוך כך עלינו למצוא הגדרה – אימתי עומדות ההלכות במקומן למרות השינויים המציאותיים בטבע, ואימתי ההלכה משתנה בהתאם לנסיבות ולמציאות הטבעית המעודכנת.
ה. חז"ל חייבו למצוץ את מקום המילה עד שיצא דם כדי שהתינוק לא יבוא לידי סכנה, וכפי שנפסק ברמב"ם (8). ואילו בדורות מאוחרים יותר, יש רופאים הסוברים שלא רק שאין סכנה במנעות ממציצה, אלא שאדרבה, יכולה להיות סכנה במציצה מחשש זיהום. ובכל זאת הכריע בשו"ת מהר"ם שיק (8) שאין לבטל את המציצה בזמנינו, כי דברי חז"ל מבוססים על פי הקבלה, וסברת הרופאים היא על פי הרוב, ולכן בספק סכנה אין הולכים אחר הרוב.
ובתוך דבריו כתב המהר"ם שיק, שלמרות שמצינו בדברי הפוסקים שנשתנו הטבעים, כלל זה לא נאמר בדבר שהוא הלכה למשה מסיני. וכעין זה מבואר גם בדברי רבי דוד מקרלין בשו"ת שאילת דוד (8) ש"שינוי הטבעים" לא נאמר בדברים שנמסרו בקבלה ברורה ואין בהן מחלוקת, עי' בדבריו.
ו. סיכום דברי הפוסקים בהגדרת הכללים לקביעת מושג השתנות הטבעים – ראה בדברי פרופ' אברהם שטיינברג באינציקלופדיה רפואית הלכתית (9).
