א. בסוגית הגמרא במסכת סנהדרין (1) נחלקו היכן מקום דיון כאשר שנים מתעצמים בדין, זה אומר נדון כאן וזה אומר נלך למקום הוועד של תלמידי חכמים [או לבית דין הגדול]. האם דן בעירו או שיכול לכופו לדון במקום הוועד. ולמסקנא דן בעירו ואינו יכול לכופו, אך בהלוואה שומעים למלוה לילך לבית הוועד כי "עבד לוה לאיש מלוה".

אבל אם המקומות שווים, דהיינו לא מדובר שיש בית דין יותר גדול מהשני, וכל אחד מבעלי הדין רוצה לדון בעירו, לא נאמר בגמרא האם הולכים אחר המקום שרוצה התובע לדון, או שהולכים אחר מקומו של הנתבע, וצ"ע מה הדין.

ופסק המהרי"ק (1) שאין כופין את הנתבע לדון בעירו של התובע, ודבריו הובאו להלכה ברמ"א (3) "התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, אע"פ שבעיר התובע הבי"ד גדול יותר". וצ"ע בטעם ההלכה שהולכים אחר הנתבע, וכן צ"ע האם זהו דין גמור מעיקר הדין, או שזו תקנה שתיקנוה מטעמים מסויימים.

דברי הסוגיא בסנהדרין (1) הובאו להלכה בשו"ע (2)-(3). ולכאורה מדברי השו"ע משמע שבכוחו של המלווה התובע לכפות את הלווה לבוא לדון במקומו [מדין "עבד לוה לאיש מלוה"], ואילו בדברי הרמ"א משמע שתמיד שומעים לנתבע [ואפילו כאשר הנתבע לוה]. וכתב בערוך השלחן (4) סע' ג) שאין כל סתירה בין הרמ"א למחבר, כי בשו"ע מודגש שמדובר שיש לתובע ראיה לתביעתו ולכן שומעים לו, ואילו בנדון דברי הרמ"א אין לתובע ביסוס לתביעתו, ולכן לא יכול לכוף את הנתבע לבוא אחריו לבי"ד שבעירו [יש לציין שלמרות שדין זה מקורו בדברי הרמ"א, כתב האדמו"ר ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר (6) כי דברי הרמ"א "פשטו בכל תפוצות ישראל בלי שום חולק ופקפוק מעולם, וכן פסקו רבותינו הספרדים, כמ"ש בשו"ת מהרשד"ם (5) ממנהג סלוניקי". וכן נקט הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (9) חלק ז) שהסכימו עם הרמ"א גדולי האחרונים הספרדים. ברם בשו"ת ציץ אליעזר (8) כתב שאצל הספרדים אין דברי הרמ"א חמורים כמו אצל האשכנזים].

ב. בשו"ת מנחת אלעזר (6) סיכם את טעמי ההלכה שהתובע צריך לילך אחר הנתבע:

[א] מהר"י בן לב (4) כתב, משום שהיחיד מוכרח ונכנע לפני הבית דין שבעירו, מה שלא ימנע אם יגזרו עליו זולתם.

[ב] מהרשד"ם (5) רבי שמואל די מדינה, נפטר בשנת ש"נ, מגדולי חכמי סלוניקי; ד"ה ועוד אני אומר) כתב, כדי שלא יתקוטטו התובע והנתבע, שלא יאמר כל אחד שהבי"ד שבורר הוא גדול מהבי"ד שבחר חברו, ומסיים: "על כן התקינו להשקיט הריב, וצריך התובע לילך אצל הנתבע".

[ג] הכנסת הגדולה כתב "מפני תועלת הנתבע שאם אתה אומר שהנתבע ילך אחר התובע יבוא איש רמאי ויתן עיניו באיש עשיר בעיר אחרת ויאמר לו שיש דין ודברים עמו שיבוא לדון עמו לעירו [של תובע], והעשיר ההוא כדי שלא לכתת רגליו יתפשר עמו ויגבה ממנו שלא כדין, משא"כ אם יצטרך לבוא לעיר הנתבע".

[ד] בביאור הגר"א (3) ס"ק יח) ציין כמקור לדברי הרמ"א שהולכים אחר הנתבע למש"כ בגמרא בבבא קמא (1) בטעם ההלכה שהמוציא חברו עליו הראיה "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", דהיינו מי שכואב לו כאב, הוא זה שהולך לרופא. וההשלכה לנדון דידן היא, כי מי שמעוניין בדין, שהוא התובע, הוא זה שצריך לכתת רגליו לשם עריכת הדיון למקומו של הנתבע [וראה בספרו של הרב יצחק אושינסקי [דיין בבית הדין הרבני בחיפה] אורות המשפט (12) שציין כי בדברי האגרות משה (9) מבוארים דברי הגר"א באופן מחודש, יעו"ש בדבריו].

ג. וכתב בספר אורות המשפט (12)-(13) כי נראה שנחלקו האחרונים הנ"ל, האם דינו של הרמ"א שהתובע הולך אחר הנתבע הוא דין גמור מעיקר הדין, או שזו תקנה שתיקנוה מטעמים מסויימים. מדברי ערוך השלחן (4) והגר"א (3) נראה שזו הלכה גמורה מעיקר הדין. אולם מדברי מהר"י בן לב (4) המהרשד"ם (5) והכנסת הגדולה, נראה כי זו תקנה מיוחדת, מהטעמים המבוארים בדברים, ולא הלכה מעיקר הדין.

ובספר משפטיך ליעקב (10) ציין רבי צבי בן יעקב [דיין בבית הדין הרבני בתל אביב]  כי הסברא שלא יכריח כל אחד את חברו התובע להתפשר עמו [כנסת הגדולה הנ"ל] מפורשים בתוספות ב"ק בשם בה"ג. ואילו מדברי המרדכי בסנהדרין (1) בשם האור זרוע, משמע כי מעיקר הדין כאשר אין בית ועד או בית דין גדול, התובע דן בעיר הנתבע. ואף במקום שיש בית ועד או בית דין גדול, מכח המנהג דנים בעיר הנתבע "מפני הרמאים שלא ידחו עצמן מן הדין". ונמצא שבזמנינו "לא מיבעיא מכח המנהג אלא אף מכח הדין אין לנו מקום הועד, וחזר הדין להיות נידון בעיר הנתבע".

וכתב בספר אורות המשפט (13) כי הנפק"מ האם דינו של הרמ"א שהתובע הולך אחר הנתבע הוא דין גמור מעיקר הדין, או שזו תקנה שתיקנוה מטעמים מסויימים היא, כאשר יש ספק אחרי מי יש ללכת [כגון בתביעות שבין בעל ואשתו, אשר יבואר לקמן אות ז]. אם זהו חיוב מעיקר הדין, בכל מקום של ספק יש להכריע כעיקר הדין,  וילך הנתבע אחר התובע. אך אם זו תקנה, יש להעמיד כעיקר הדין שהולכים אחר התובע.

ד. שני בתי דין בעיר אחת – בספר משפטיך ליעקב (10) הביא מדברי הסמ"ג, כי בשני בתי דינים בעיר אחת, יכול הנתבע לדרוש לדון בפני דיין, אף שהוא קטן יותר מהדיין שהתובע רוצה לדון בפניו. והביא כי מדברי המהרשד"ם (5) מבואר דאף אם מדינא אין הנתבע יכול לומר שרצונו להתדיין בפני בי"ד קטן כששניהם מעיר אחת, מ"מ מפני השלום אין לכוף הנתבע לדון בפני בית דין גדול שברר התובע "דמי יכול היום לומר איזה קטן ואיזה גדול, וירבו מחלוקות בישראל". והוסיף: "ולכאורה הדין בשני בתי דין בעיר אחת תלוי בטעם שהתובע הולך אחר הנתבע. אם נאמר שהטעם הוא מאן דכאיב ליה אזיל לבי אסיא, א"כ הוא הדין והוא הטעם בעיר אחת, על התובע לילך אחר הנתבע, דלתובע כאיב ליה. אולם אם נאמר כסברת בה"ג שלא יכריח כל אחד את חברו התובע להתפשר עימו, אם כן בעיר אחת לא שייכת סברא זו.  אמנם עיין בכנסת הגדולה שכתב דמאחר שנהגו בשתי עיירות לילך אחר הנתבע, ראוי להנהיג המנהג אפילו בעיר אחת בשני בתי דין שלא לחלוק המנהג".

ה. רוצה הנתבע לדון בעיר אחרת [ממקום מגוריו] או במקום הסמוך לעירו – בספר משפטיך ליעקב (11) כתב שהדבר תלוי בטעם ההלכה שהתובע הולך אחר הנתבע, יעו' בדבריו. והביא את דברי התרומת הדשן שנפסקו בסמ"ע (3) ס"ק יא) "שהמנהג שכל השייכים לבית החיים שלהם, שייכים לאותו בית דין, ואין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות". ועל כן למעשה נראה שהדבר תלוי בשיקול דעת בית הדין שבו הוגשה התביעה לבדוק האם הנתבע רוצה לדון בעיר אחרת משיקולים פסולים.

ועי"ש במש"כ שאם יש בעיר בית דין מקובל על כלל הציבור, לא יוכל הנתבע לומר שרצונו לדון בבית דין קהילתי.

• בית דין שיש בו שני הרכבי דיינים, האם הנתבע יכול לבחור הרכב כרצונו – בשו"ת תשובות והנהגות (8) כתב כי למנהג בד"ץ העדה החרדית בירושלים על פי תקנת רבי יצחק ירוחם דיסקין, רשאי הנתבע לדרוש הרכב אחר באותו בית הדין. ועי"ש שדן בזה על פי הטעמים בהלכה שהתובע הולך אחר הנתבע, וכתב כי למעשה הדבר תלוי בכל בי"ד כפי תקנות המקום.

ו. מקום התביעה בין בעל לאשתו – יש לברר מה הדין כאשר אחד מבני הזוג עזב את מקום מגוריהם המשותף לעיר אחרת, או כאשר שני בני הזוג עזבו למקום אחר, היכן ידונו.

והנה הרמ"א (3) פסק: "אב שיש לו תביעה על בנו, צריך לילך הבן אע"פ שהוא הנתבע, אחר אביו", וזהו משום שהבן מחוייב בכבוד אביו. ועל פי זה כתב בערוך השלחן (4) שהוא הדין לבת המחוייבת בכבוד אביה, ותלמיד לרבו "אבל שארי אנשים, אע"פ שהתובע חייב בכבודם, כגון שהתובע אחיו הגדול או חמיו או חמותו, או בעל שתובע לאשתו, אין לכולם דין זה", יעו"ש בטעמו. ברם בשו"ת אגרות משה (7) הביא מדברי הפתחי תשובה, שרצה לדמות לחייב אשה ללכת למקום בעלה, כי מחוייבת בכבוד בעלה, כדין בן המחוייב בכבוד רבו. וכתב האגרות משה, שאדרבה, הרי גם הבעל חייב בכבוד אשתו, ואם כן עליו ללכת אחריה. אולם למעשה פסק שהאשה צריכה ללכת אחר מקום בעלה, אם בעלה מתגורר במקום מגוריהם המשותף והיא זו שעזבה את הבית, היות והיא בחזקת מורדת כל עוד לא שמענו את טענותיה. אולם כל זה רק כאשר הנדון לעשות שלום בית ביניהם, אבל לא אם החליטו להתגרש, עי' בדבריו. ועי' במה שכתבו בנדון זה בשו"ת ציץ אליעזר (8) ובשו"ת יביע אומר (9) שיש להתחשב בנסיבות מיוחדות בכל נדון לגופו.

ז. מקום עריכת דין תורה על עסק מסחרי – נדון זה היכן מקום הדיון במקרה שהנתבע אינו גר בעיר שבה נעשה העסק, מובא בשו"ת מהרשד"ם (4), ומבואר בדבריו שאם היה העסק במקום מוגדר, והנתבע כבר אינו גר שם, יש לנתבע ללכת אחר התובע לאותו מקום ששם נעשה העסק, היות ויש "אומדנא דמוכח", שהתכוונו בעשיית העסק שכל מה ששייך לעסק יהיה במקום העסק ולא שיזדקק אחד מהם לעקור אחר חברו למקום אחר. כדברי המהרשד"ם הנ"ל פסקו גם רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (6), ובשו"ת דברי מלכיאל (6). ובספר אורות המשפט (13) כתב כי "סברא זו מתאימה כמובן רק כאשר השותפות עדיין קיימת, או שיש עדיין חלק בנכסי השותפות ששם".

ח. שותפים שנתבעים – בספר משפטיך ליעקב (11) הביא בשם הגרי"ש אלישיב, שאין להפריד את התביעה למספר תביעות, אלא על השותפים לבחור בית דין אחד, או לפי רוב השותפים או ע"י ידי גורל. ועי' בתשובות והנהגות (7).