א. דעת שו"ע הרב והמשנה ברורה (1), שצריך לגמור את כל תפילת שמונה עשרה של שחרית לפני תום מועד זמן התפילה. ולכן אם רואה שזמן התפילה יעבור אם יתפלל את כל תפילת השמו"ע מותר לכתחילה להתפלל "הבינינו", ואין אומרים שדי בכך שרק יתחיל את התפילה בתוך הזמן.

וכן לענין תפילת מנחה הכריע המשנ"ב (2) שלכתחילה צריך להיזהר לסיים את כל התפילה לפני שקיעת החמה.

וגם לענין חזרת הש"ץ הביא המשנה ברורה (2) את דעת הפרי מגדים שרשאי להתחיל בחזרת הש"ץ רק אם יגמור את כולה לפני תום מועד זמן התפילה [ועי"ש במה שפקפק בזה בביאור הלכה לענין חזרת הש"ץ בשחרית].

ב. בשו"ע (3) נפסק לענין הזכרת שבת ומועדים בברכת המזון, שתחילת הסעודה היא הקובעת, ולכן אם היה אוכל ויצאה השבת, מזכיר של שבת בברכת המזון "דאזלינן בתר התחלת הסעודה". ולכאורה מדוע שלא נאמר כך גם לענין תפילה – שגם אם רק התחיל בתוך זמן התפילה, אזלינן בתר ההתחלה, ויוכל להתחיל בתפילה הגם שלא יגמור את כולה לפני תום הזמן.

אך הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (3) כתב שיש לחלק, ובברכת המזון משעה שאכל בשבת נתחייב בברכת המזון וממילא חל עליו להזכיר מעין המאורע, וחיוב זה לא נפקע ממנו גם כשיצא היום, משא"כ התפילה כולה תלויה בזמן, ואם עבר הזמן אינו יכול להתפלל. ולכן כשיודע שחצי התפילה יוכרח להתפלל לאחר הזמן, פסק הרב פעלים, שאסור לו להתפלל, אלא ימתין עד שיגיע זמן התפילה הבאה ויתפלל שתי תפילות אם היה אנוס בדבר זה.

ג. והנה יש מהאחרונים שהביאו ראיה מקללת בלעם, שדי בכך שהתחלת התפילה היתה בתוך הזמן.

בגמרא במסכת ברכות (4) מובא שבלעם ידע לכוין את הרגע שבו כועס הקב"ה, ורצה לקלל את בני ישראל ברגע זה. ומבואר בגמרא, מהו השיעור "רגע" – "כמימריה", דהיינו פרק הזמן בו ניתן לומר מלה זו ['רגע']. כלומר, בפרק הזמן של "רגע", ניתן לומר רק מלה אחת בלבד. והקשו התוספות, איזה קללה היה יכול יכול בלעם לומר בשעה מועטת כזאת. ותירצו תוספות [א] שהיה יכול לומר את המלה "כַלֵם". [ב] מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שהיה היה מזיק לאחר מכן.

ומהתירוץ השני למד ערוך השלחן (4) שהולכים אחר ההתחלה, ואם התחיל בזמן תפילה, נקראת התפילה בזמנה אע"פ שסיימה לאחר הזמן, ומתוך כך חלק על הפוסקים שנקטו כי צריך להספיק לגמור את כל התפילה ואת כל חזרת הש"ץ לפני תום הזמן. וכן הביא רבי צבי אריה פרומר [אב"ד קוזי'גלוב, שעמד בראש ישיבת חכמי לובלין אחר פטירת המהר"ם שפירא] בשו"ת ארץ צבי (5) בשם היהודי הקדוש מפשיסחא, שלימד זכות על המתחיל להתפלל בזמן תפילה אף שנמשך אחר הזמן, על פי דברי התוספות בברכות הנ"ל [ומתוך כך לימד זכות על מנהג העולם להתחיל סעודת פורים סמוך ללילה אף שברובה נמשכת כבר לאחר הפורים, כי הולכים אחר ההתחלה. ומכל מקום סיים, וכן נקט גם הגר"צ פרנק שאין להיכנס "בפרצה דחוקה" ויותר טוב לקיים כל המצוה בזמנה].

וגם במחצית השקל (5) למד מדברי התוספות בברכות, שהכל נמשך אחר ההתחלה, לענין אמירת תהילים לאחר זמן תפילת הציבור, עי"ש בדבריו. ובהערות בספר מקראי קודש (הערה (1)) הביא ראיות ממקומות נוספים, שאין צריך שתהיה כל התפילה בזמן, ואפילו אם רק מקצתה, או ההתחלה או הסוף, היו בזמן – די בכך.

ד. גם הגאון מבוטשאטש בהגהותיו על השו"ע (6) נקט למעשה, שאם משער בדעתו שלא יספיק לסיים את כל התפילה בתוך הזמן, רשאי להתחיל להתפלל וכן רשאי להתחיל חזרת הש"ץ, הגם שיסיים לאחר הזמן, וכתב ש"כן הוא תמיד בכל המדינות האלו בכל הדורות". וגם הביא ראיה ממנהג העולם בימים הנוראים, שרגילים להאריך בפיוטים ובדרך כלל נמשכת חזרת הש"ץ לאחר סוף זמן תפילה – ומכאן, שאין צריך לגמור את כל התפילה בזמן.

ה. לענין התחלת תפילת מנחה סמוך לשקיעה, כשיודע שלא יספיק לסיים את כל התפילה לפני תום זמנה. כפי שהבאנו לעיל, לדעת המשנה ברורה (2) צריך לכתחילה להיזהר לסיים את כל תפילת שמו"ע לפני שקיעת החמה.

ובשו"ת יביע עומר (7) דן בהרחבה בנדון. וראשית כל, הביא בהערה שעל עצם דברי המשנ"ב שזמן תפילת מנחה הוא עד השקיעה, יש לתמוה שהוא נגד הכרעת מרן השו"ע והרמ"א שכתבו שזמן תפילת המנחה הוא גם בבין השמשות, והביא שכן נהגו גדולים וצדיקים לאורך כל הדורות.

ועל עצם השאלה האם צריך לסיים את כל תפילת שמו"ע לפני שקיעת החמה, הכריע לדינא כדברי ערוך השלחן והגאון מבוטשאטש,  שמותר להתחיל להתפלל מנחה בתוך הזמן בין השמשות שלנו, ואע"פ שיודע מראש שלא יוכל לסיים תפילתו אלא לאחר הזמן, מכיון שהתחיל בתוך הזמן. אך לענין חזרת הש"ץ הכריע, שעדיף להתפלל "מנחה קצרה" עם קדושה כדי לסיים החזרה בתוך זמן בן השמשות [וציין שם, שמקור החילוק בין תפילת היחיד, לחזרת הש"ץ שיש להקפיד יותר לסיים את כולה בתוך הזמן, כבר מבואר בדברי האשל אברהם מבוטשאטש].

למעשה: ראה סיכום השיטות בספר בירור הלכה ((6); מהגאון רבי יחיאל אברהם זילבר) ובפסקי תשובות (8) – לענין התחלת תפילה וחזרת הש"ץ לפני סוף זמן שחרית, מוסף ומנחה, כשיודע שלא יספיק לסיים כל התפילה בזמנה.

ו. ולענין תפילת שחרית ומוסף בימים הנוראים רגילים להאריך בפיוטים, ונמצא שמסיים את חזרת הש"ץ לאחר תום זמן התפילה, מנהג העולם להקל לסמוך על כך שתחילת התפילה היתה בתוך הזמן, כפי שהזכיר הגאון מבוטשאטש (6).

ובשו"ת תשובות והנהגות (9) דן בזה רבי משה שטרנבוך, ראב"ד בד"ץ העדה החרדית, והביא את דברי הפרי מגדים וביאור הלכה (2) בענין זה. ומסקנתו למעשה, שבתפילת מוסף אין להחמיר לסיים את כל חזרת הש"ץ בתוך זמן התפילה, דהיינו בתוך שבע שעות. ובשחרית, כדאי, ובפרט ביום קדוש להחמיר שכל התפילה תהיה בתוך הזמן, אולם למעשה כיון שנהגו העולם להקל אין למחות בידם, כיון שהביאור הלכה מסופק בדבר.

ז. והנה לעומת המבואר לעיל, שבתפילה ובמצוות הולכים אחר ההתחלה, לכאורה מצאנו בדברי חז"ל ש"אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה" (10), ודין זה נפסק למעשה בשאלה על שם מי נקרא ספר תורה שנכתב על ידי סופר אחד, וסופר אחר סיימו – ומשמע שההתחלה אינה קובעת אלא הגמר. ואם כן יש לבאר היאך מחד גיסא מבואר מדברי התוספות בברכות [וכן נקטו למעשה ערוך השלחן והאשל אברהם ועוד] שלגבי ברכות ותפילה קיום המצוה תלוי בהתחלה, והולכים אחר התחלת התפילה, ומאידך במעשה מצוה כמו מילה וכתיבת ספר תורה, הסיום הוא הקובע על פי הכלל שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה.

ובספר רץ כצבי (10) כתב לחלק בין בין מצוות שהעיקר הוא הפעולה או התוצאה, דהיינו מצוות שצריך לעשות את "מעשה המצוה" ובין מצוות שהעיקר שהמצוה תֵעשה. ובמצוות שהעיקר הוא התוצאה, העיקר הוא סיום המצוה. אולם בברכות ותפילה התוצאה איננה עיקר הדבר אלא הפעולה, להתפלל ולברך לה', יש לומר שעיקר התפילה והברכה הם כבר בהתחלה, והכל הולך אחר ההתחלה.

ח. הנדון האם הולכים אחר ההתחלה לגבי קיום מצוות, נמצא גם לענין שבע ברכות שהתחיל ביום השביעי והסתיים לאחר החשיכה. ופסק רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (11) שאין מברכים בו ברכות הנישואין, וצ"ע מדוע לא אזלינן בתר ההתחלה. וביאר שם, שיש לחלק בין דיני הזכרת מאורע בברכת המזון, שהחיוב נקבע לפי שעת האכילה, ולכן אם התחיל במועד, יכול להזכירו ברכת המזון גם לאחר המועד. לעומת חיוב שבע ברכות שאינו תלוי באכילת הסעודה אלא נקבע כאשר מברכים ברכת המזון, ולכן רק אם כל הברכה נאמרת בתוך שבעת ימי המשתה יש חיוב שבע ברכות, אבל אם הברכה נאמרת לאחר שבעת הימים, גם אם התחיל את הסעודה בתוך שבעת הימים ונמשכה הסעודה, יש איסור ברכה לבטלה לומר ברכה לאחר הזמן, עי"ש בדבריו.

עוד מצאנו בשו"ת אגרות משה (11) שאם עשו חופה ביום ל"ג סמוך לערב, רשאים לעשות את הסעודה בליל ל"ד, ואף בכלי שיר כדרך כל החתונות, מאחר ונתחייבו בשמחה בל"ג בעומר – והכל נמשך אחר ההתחלה.

לסיכום: מצאנו מקומות שבהם דנו האחרונים אם הולכים אחר ההתחלה. ויש לברר בכל מקום לגופו בסברא, מהי הסיבה לכך – בתפילה, בהזכרת מאורע בברכת המזון, בקיום מצוות, ובשמחה שתחילתה ביום אחד וסיומה ביום אחר.