ועשית ככל אשר יורוך

חובת הציות לחכמי ישראל במשעולי החיים

א. ועשית ככל אשר יורוך – חובת הציות לבית דין הגדול או לכל בית דין

חובת הציות לחכמי ישראל מפורשת בשתי מצוות: עשה – ולא תעשה.

מצות עשה – "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ; עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה".

מצות לא תעשה – "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" [וראה בספר בני חיל (1ד) ביאור הפסוק]..

ויש לעיין האם מדובר דווקא בחכמי בית הדין הגדול בלשכת הגזית, והאם חובה זו עומדת בעינה גם לאחר חורבן בית המקדש.

מפשטות לשון הכתובים (1א) "עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'", היה נראה כי הציווי הוא לשמוע רק בקול דברי חכמי בית הדין הגדול אשר בלשכת הגזית בבית המקדש. וכן נראה מדברי הרמב"ן (1ב) שכתב: "שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני ה', במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה". וכן נראה מדברי הרמב"ם (2ג) שהזכיר את "בית דין הגדול שבירושלים" שהם "עיקר תורה שבעל פה". ברם בספרי (1ג) הוזכרה "הוראת בית דין שביבנה", משמע שמדובר בסנהדרין שישבו בה שבעים ואחד חכמים, ולאו דווקא בלשכת הגזית.

מאידך גיסא, במסכת ראש השנה (2א) דרשו חז"ל את הפסוק האמור באותה פרשה "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" – "וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו, הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו", וזאת משום ש"ירובעל [גדעון] בדורו כמשה בדורו, בדן [שמשון] בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו". ומבואר איפוא, כי החיוב לשמוע בקול חכמים ולא לסור מציוויהם חל גם בזמן הזה, ובכל דור עלינו לשמוע בקול החכמים. וכן נראה מדברי השאלתות (2ב) שהציווי האמור בפרשה "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ", קיים גם בזמן שאין בית המקדש, לקום ולעלות למקום מושבם של "בעלי תורה".

וכן מפורש בדברי החינוך (3א) שנקט (מצוה תצה) כי בכלל המצוה "לשמוע מכל מבית דין הגדול", גם כן "לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן במצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמנינו, וכמו שדרשו חז"ל אל השופט אשר יהיה בימים ההם – יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר שמצוה עליו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו. ועובר על זה, ואינו שומע לעצת הגדולים שבדורו בחכמת התורה ככל אשר יורו, מבטל עשה זה, וענשו גדול מאד, שזהו עמוד החזק שהתורה נשענת בו. ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת". ועוד כתב בספר החינוך (מצוה תצו) כי האיסור "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" קיים ועומד "בכל דור ודור גם כן, שנשמע אל החכמים הנמצאים, שקבלו דבריהם, ושתו מים מספריהם, ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מיליהם ופליאות דעותיהם, ועם הסכמה זו נכוון אל דרך האמת ובידיעת התורה".

הר"ן בדרשותיו (4א) הוסיף לחדש כי החובה לציית לדברי חכמי ישראל מדין "אחרי רבים להטות", אשר אינו תלוי בזמן ובמקום [וראה עוד בקובץ דברי סופרים (4ב) בביאור דברי הרמב"ם בהקדמה לפירושו על המשנה].

ואמנם החובה לשמוע בקול החכמים מחמת הציווי 'לא תסור', עומדת ביסוד הברכה על מצוות שחיובן מדרבנן, כדברי הגמרא במסכת שבת (3ב) בביאור נוסח הברכה על מצות הדלקת נר חנוכה, שחיובה כמובן, מדברי סופרים: "והיכן ציוונו, רב אויא אמר מלא תסור", וכפי שנפסק להלכה בדברי הרמב"ם (3ג).

ב. חובת ההתייעצות עם הסנהדרין לפני היציאה למלחמה

במסכת סנהדרין (5א) מסופר על חכמי ישראל שנכנסו לדוד המלך ואמרו לו "אדונינו המלך, עמך ישראל צריכים לפרנסה", ודוד המלך השיב להם: "לכו פשטו ידיכם בגדוד". ואז: "מיד יועצים באחיתופל ונמלכים בסנהדרין ושואלים באורים ותומים". רש"י (שם) פירש שההימלכות בסנהדרין היתה כדי ליטול רשות מהם.

והמהרש"א  (5ד) כתב, כי בתחילה היו נוטלים מאחיתופל עצה "שהיא הנהגת המדינה במלחמה. ועוד נטלו עצה מסנהדרין, איך יתנהגו במלחמה על פי התורה בכמה דברים במלחמה" [אולם במסכת ברכות (5ג) פירש רש"י, שההימלכות בסנהדרין נועדה "כדי שיתפללו עליהם", וצ"ע. וראה בשו"ת הרשב"א (5ה) "שאפילו במקום ששואלים בדבר האלקים, נועצים בעצתו [של אחיתופל] תחילה"].

ג. הוראת חכמי ישראל במשעולי החיים – 'דעת תורה'

רבי אברהם שפירא (6ב) למד מדברי הגמרא במסכת פסחים (6א) שחכמים נחלקו על חזקיהו המלך לא רק בנושאים הלכתיים אלא גם בנושאים מדיניים, וחיזק את דבריו מפסק השו"ע על פי תשובות הרא"ש שיכולים לשנות מעות שהוקדשו אפילו לתלמוד תורה בשביל צורכי הציבור, על מנת לשחד את ההגמון, ודין זה נלמד ממה שעשה חזקיהו "שהיו נותנים קדשי בית המקדש למלכי אומות העולם". ומכאן מוכח "שיש לחכמים מעמד בהערכת המציאות, כמו לנביא. משנסתלקה הנבואה ניתן כח זה לחכמים, כמו שכתב בסדר עולם רבא: משנסתלקה הנבואה כוף אזנך לשמוע דברי חכמים. וכך מוכח מהמעשה בדוד, שנועצו באחיתופל שהיה השכל הישר של אותם זמנים, ואעפ"כ מצאו לנכון להימלך גם בסנהדרין, לברר מה יש לדעת תורה לאמר לאחר מה שנאמר על ידי ההגיון והשכל הישר. למדנו מזה שקודם כל צריך לברר הבעיה על פי השכל הישר, כמו שאמרו "נמלכים באחיתופל", ורק אחר כך נשאלים לאורים ותומים, ובלי זה לא היו נענים באורים ותומים [כנראה משו"ת הרשב"א (5ה)]. ואחר כך נמלכין בסנהדרין".

מאידך גיסא, הרב יהודה עמיחי (7ב) מצא מקור להשקפה שעצת גדולי ישראל תחומה לדברי תורה בלבד, ולא למילי דעלמא – עניינים שאינם הלכתיים מובהקים, מאגרותיהם של אדמו"ר הזקן בעל התניא (7א) שכתב שאין לבקש בדברים גשמיים עצה ותושיה מחכמים, אלא בדברי תורה. וכן נראה מאגרתו של הראי"ה קוק, כי "תפקידם של הרבנים הוא להעלות את העם ולעוררו למחשבות גבוהות, אבל בודאי לא בדברים מעשיים פרטיים, כיצד להתנהג במצבים פוליטיים, שהם בני חלוף, דבר שאין לו מאומה עם התורה, שהיא חיי נצח".

הרב יעקב אריאל (7ג) סבור כי "בעניינים עובדתיים, אין לתלמיד חכם סמכות יותר מכל בקי אחר בעובדות אלו. אך בהערכות עתידיות, אם יש בהן שיקול תורני, יש לשמוע לתלמיד חכם", ראה בנימוקיו.

אולם אחרים שוללים גישה זו, וכפי שסיכם את הדברים הרב שאנן במאמרו (8)-(9), בראש ובראשונה משום ש"אין נושא שבעשייתו או אי עשייתו אין נגיעה לצד הלכתי. ובכלל זה "עניני ישוב א"י יש בהם הרבה פרטי הלכה – כגון: איסור לא תחנם; האם מותר להסתכן, ועבור מה מותר להסתכן; האם מותר לסכן יחיד עבור ציבור; האם מותר לאדם להקריב עצמו להצלת הציבור, ועוד. מסקנות בעניינים אלו אינן יכולות להינתן רק ע"י איש צבא. אלא איש הצבא המומחה, עליו ליתן את הנתונים, וההחלטה מוטלת על הרב, גדול הדור. גם עניינים פוליטיים יש להם השלכות הלכתיות, למשל, את מי לבחור כראש ממשלה – האם מותר לבחור באדם שידוע שיחזיר שטחים מארץ ישראל בגלל פקוח נפש [ומה נכלל בגדר פקוח נפש], האם מותר לתמוך באדם שיועיל, לדוגמא, בשמירת שבת, אבל מאידך יצר את רגלי החינוך התורני וכו' וכו'". בהמשך דבריו הוסיף הרב שאנן, כי עצתם של גדולי התורה מכריעה בשל יכולתם להתעלם מנגיעות אישיות. וכמו כן לעצת גדולי הדור יש "סייעתא דשמיא".

והם הם דבריו הברורים והנוקבים של החזון איש (11ג) כי "השיטה לעשות את התורה לחלקים שונים: הוראה באיסור והיתר – חלק אחד, והוראה בשוק החיים – חלק שני, להיות נכנעים להוראת חכמי הדור בחלק הראשון ולהשאיר לחופש בחירתם בחלק השני, היא השיטה הישנה של המינים, בירידת היהודים באשכנז, אשר הדיחו את עם ישראל עד שהתערבו בגויים ולא נשארו לפליטה" [וראה בדברי רבי דוד כהן (11ג) בביאור הגדרת חז"ל לגדולי התורה – "אורו" ו"עינו" של עולם, בהיותם נכונים בכלים לראות ולבחון את הדברים היטב גם בחשכה].

ד. כל העוסק בתורה לשמה נהנים ממנו עצה ותושיה

נראה להוסיף נופך בביאור סוד כוחם של חכמי ישראל המורים דרך לכלל וליחידים, הטמון בלימוד התורה לשמה, על פי ביאורו של רבי יצחק אברבנאל (10ב) לדברי המשנה הנ"ל (10א) שהעוסק בתורה לשמה "נהנים ממנו עצה ותושיה", דהיינו הדברים המעשיים והנהגות בני אדם… אם בעצות בני אדם ותחבולות מלחמה ואם בתושיות המלאכות בחידושם, ואם בחידוד הבנת השכל להבדיל בין הטוב ובין הרע… והכלל כולו "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" – כי מהתורה נמצא את כל החכמה, העצה והתושיה לכל דבר.

וראה גם בדברי הגר"א המובאים בספר כתר ראש (11א) כיצד "ליקח עצה מהתורה", לאחר לימוד לשמה בחשק רב.

ה. אמונת חכמים – אחד ממ"ח קנייני התורה

ממוצא הבנת סוד כוחם של חכמי ישראל, היונקים עוז ותעצומות מלימוד התורה לשמה, נבין את מקומה של אמונת החכמים כאחד ממ"ח קנייני התורה, כדברי המשנה במסכת אבות (12א).

ראה בדבריהם המאלפים של הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (12ג) ובדברי הרב נבנצל (13).