ושבתה הארץ

א. בשמירת השמיטה נאמרו שתי מצוות (1): מצות עשה – "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". ומצוות לא תעשה – "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" [וראה בדברי ספר החינוך (2) במה שביאר את הטעמים למצות השמיטה שהיא מיסודי האמונה, ובאמצעותה קונה את מידות הוותרנות והבטחון. וכן בדברי החזון איש (4) סימן ג) במה שהכריע כדעת הפוסקים ששביעית בזמן הזה מדרבנן]. ודנו הפוסקים בגדר מצות שביתת הארץ – האם הציווי על ה"גברא" העובד בקרקע שלא לבטל את שביתת הארץ, או שהציווי נאמר על הקרקע שתשבות.

המנחת חינוך (1) דקדק מלשון הכתובים כי חלוקים גדרי העשה והלא תעשה של מצוות השביעית במהותם. ובעוד שמצוות הלא תעשה מוטלות על הגברא, שלא יעבוד בשדהו במלאכות האסורות בשביעית. לא כן ביחס למצות עשה "ושבתה הארץ", בפשטות הכוונה שהחיוב הוא שהקרקע תהיה מושבתת בשביעית, וכלשון הכתובים "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". ודימה המנחת חינוך את מצות שביתת הארץ בשנת השמיטה למצות שביתת בהמתו בשבת, שהחיוב הוא שבהמתו צריכה לשבות, ולכן גם המשאיל או משכיר בהמתו לגוי עובר משום עשה של שביתת בהמתו. כך גם בשמיטה אם נעשות עבודות בקרקע על ידי אחרים, הגם שבעל הקרקע אינו עובר בלא תעשה של עבודת הארץ שחיובו על הגברא, אך הוא עובר בעשה של "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ" גם על ידי אחרים, כי המצוה היא שהארץ תשבות.

המנחת חינוך (2) מצוה קיב) הביא ראיה לחידושו מהמעשה המובא במסכת עבודה זרה (1). על רב הונא שמכר פרה לעובד כוכבים. ושאל אותו רב חסדא, כיצד עשה זאת, והרי יש איסור למכור בהמה לנכרי, גזירה שמא ישאילנה לו ואז כשהגוי יעשה מלאכה יעבור הבעלים באיסור שביתת בהמתו. השיב לו רב הונא, שאין איסור בדבר, שכן יש לתלות שהנכרי ישחט את הבהמה ולא ישתמש בה. ובהמשך הסוגיא, הביאו ראיה מדברי בית הלל שמותר למכור לישראל החשוד על השביעית פרה המלומדת לחרוש, מפני שיכול לשוחטה. ועל כך הקשה רבה: "מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת". ואז אמר לו אביי "וכל היכא דאדם מצווה אסור, והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ובית הלל מתירים למכור לאדם שדה ניר בשביעית מפני שיכול להובירה". ופרש"י שם: "אדם מצווה על שביתת שדהו – שנת שבתון יהיה לארץ".

ומכאן הבין המנחת חינוך שדין שביתת הארץ נאמר על הקרקע ולא על האדם.

ב. אולם הוכחה זו מדברי הגמרא לא פשוטה כלל ועיקר, שכן התוספות שם (1) כתבו בסוף דבריהם, לפרש את דבריו של אביי בלשון זה: "ופריך והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו, וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל, ותלינן להיתרא" [וכוונת תוספות בדבריהם "יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל" – שהאיסור הוא על עושה הפעולה [הזורע] – כפי שיבואר להלן]. ואילו תוספות רבנו אלחנן במסכת ע"ז [דבריו הובאו בספרו של הגרש"ז אויערבך, מעדני ארץ (1)]  כתבו את הדברים בשינוי קל אך משמעותי: "ופריך והרי שדה וכו' דאע"ג דאם יהיה ברשות ישראל זה כשאחר חורש בה בשביעית הוה עליו איסורא דאורייתא, ולא החמירו חכמים משום גנאי זה שלא להתיר למכור על ידי תליה". ודייק הגרש"ז מסוף דבריו של רבנו אלחנן [ששינה מלשון התוספות וכתב שהאיסור "הוה עליו"] כי בחרישת שדה חברו בשביעית, הבעלים עובר באיסור תורה כמו לענין שביתת בהמתו בשבת. וראה תוספת ביאור בשיטות הראשונים בסוגיא זו, שנחלקו בהבנת יסוד מצות שביתת הארץ, בדברי רבי ניסים קרליץ [אב"ד בני ברק] בספרו חוט שני (6).

לסיכום: בדברי רבנו אלחנן מפורש שכאשר אדם חורש בשדה חברו בשביעית, הרי הבעלים עובר בעשה של "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ", והיינו כיסודו של המנחת חינוך, שגדר מצות שביתת הארץ הוא שהקרקע תהיה מושבתת. אולם מדברי תוספות במסכת ע"ז משמע שנחלקו בדבר, וכאשר אדם החורש בשדה חברו, הרי החורש מבטל את מצות שביתת הארץ, ודלא כהמנחת חינוך. וכנראה לפי תוספות בע"ז, גם גדר שביתת הארץ הוא על ה"גברא" [הבנה זו במחלוקת התוספות ורבנו אלחנן מפורשת גם בדברי החזון איש (4) סימן יז ס"ק כה) אשר נדון בהם להלן].

ג. המנחת חינוך הוסיף נדבך על פי חידושו שגדר במצות שביתת הארץ הוא שהקרקע תהיה מושבתת, וכתב (2) מצוה שכו אות א) כי נשים מחוייבות במצות 'ושבתה הארץ', ואינן נפטרות מקיום המצוה כשם שפטורות מכל קיום מ"ע שהזמן גרמא, לפי שיטת הריטב"א שפטורן של הנשים ממ"ע שהזמן גרמא נשים הוא רק במצוה שעל "גופו" [כגון תפילין וציצית וכדומה], אבל מצות שביתת בהמתו שאין המצוה בגופו, רק מצווה על בהמתו, נשים חייבות, ואין זה בכלל מ"ע שהזמן גרמא. ומאחר ומצות שביתת הארץ אינה על גופו ["גברא"] אלא על ציווי שהקרקע תהיה מושבתת, חידש המנחת חינוך שגם נשים מצוות בזה. [ואמנם הגר"ח קנייבסקי הקשה בספרו דרך אמונה (3) כי לפי דברי המנחת חינוך יוצא שמותר לנשים לעשות סחורה והפסד בפירות שביעית, כי זהו ביטול מצות עשה "לאכלה ולא לסחורה, לאכלה ולא להפסד". וכאן הרי המצוה על "גופה", ולא נוכל לחייבן כמו שאמרנו לענין שביתת הקרקע, וחזר למקומו פטור הנשים ממ"ע שהזמן גרמא. ומוכיח הגר"ח קנייבסקי שאין זה יתכן, ולמעשה מסקנתו שנשים מחוייבות בכל מצוות שביעית כאנשים, כי כל מצוות השביעית נחשבות כמצוה כללית אחת, ומאחר ויש בהם גם מצות לא תעשה, נשים מחוייבות בכל מצוות השביעית, יעו"ש בדבריו].

עוד חידש המנחת חינוך (2) מצוה שכו אות ו) על פי דרכו, לאסור זריעה לפני שביעית באופן שהתבואה תשתרש בקרקע בשביעית, מאחר ואנו מצווים על שביתת קרקעות בשמיטה, ואם כן ההשרשה אסורה בשמיטה מחמת שביתת קרקע. אך המנחת חינוך הסתפק בזה, כי מצד שני יתכן ששביתת קרקעות נאסרה רק במה שמפורש בפסוק – זריעה וזמירה, ולא השרשה. וראה בדברי החזון איש (4) והגרש"ז אויערבך במנחת שלמה (5) שדנו בזה, ומדברי הגרש"ז אויערבך נראה שנטה לאסור.

ד. כאמור לעיל, הנפקא מינה המרכזית בשאלה האם מצות שביתת הארץ מוטלת על הקרקע או על מי שעובד בקרקע היא כאמור, באופן שבשדהו נעשות מלאכות על ידי אחרים, כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר על ידי גוי [וכנ"ל בחזון איש ובמעדני ארץ, שנחלקו בזה התוספות ורבנו אלחנן במסכת ע"ז, אשר עסקנו בדבריהם לעיל]. וכמו כן נפקא מינה כשמשכיר לגוי או לישראל את השדה – האם עובר המשכיר משום שביתת שדהו.

המנחת חינוך כתב (2) מצוה שכט) על פי חידושו שהחיוב הוא שהקרקע תשבות, שבודאי אסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית. והחזון איש (4) סימן כא אות יז) נקט שפועל העושה עבודה האסורה בשדה – העבירה על העובד וגם בעל הבית עובר בשביתת שדהו. וגם מדעת הגרש"ז אויערבך (5) נראה שיש להחמיר כשיטת רבנו אלחנן והמנחת חינוך, ומאחר שלדעתם הבעלים עוברים במצות עשה של שביתת הארץ בזה שהשוכר זורע וחורש בשדהו בשביעית – הרי שעל המשכיר את ביתו לחייב את השוכר לשמור על שביתת שדהו בשביעית, ואם הוא רואה אחר כך שהשוכר חורש וזורע בגינה שלפני הבית, לכאורה צריך טעם מדוע לא יתחייב המשכיר למונעו או להפקיר את השדה כמו במשכיר בהמה לעכו"ם לענין שביתת בהמתו בשבת.

למעשה: כתב בספר חוט שני (7) על פי דברי החזון איש (4) סימן כא ס"ק יז) להחמיר כדעת המנחת חינוך, כדבריו: "וכל העבודה האסורה, אסורה לפועל לעשות, והעבירה על העובד, וגם בעל הבית עובר בשביתת שדה" [עכ"ל החזו"א]. לפיכך אסור להשכיר את שדהו  וגינתו לגוי או לישראל החשוד על שביעית, וכן אסור להזמין פועל או גנן, ואפילו הוא גוי, שיעשה מלאכות האסורות בשביעית. וכן אסור לומר לחרש שוטה וקטן שיעשו מלאכות אסורות בשביעית".

• • •

שביתת הארץ בחצר שותפים ובגינות בבית משותף

ה. ממוצא הדברים יש לברר כיצד נדע לקיים כראוי את מצות שביתת הארץ בבית משותף. כי לפי שיטת רבנו אלחנן והמנחת חינוך, שהבעלים עוברים במצות עשה של שביתת הארץ גם כשאדם אחר עושה פעולות בקרקע בשביעית, במידה ונעשות בגינת הבית המשותף עבודות שאינן מותרות על פי ההלכה, נמצא שדייר שיש לו חלק בגינה המשותפת עובר על מצות שביתת הארץ. וראה מה שהביא הרב שאול רייכנברג [מרבני בית המדרש הגבוה להלכה בהתיישבות] בספרו משפטי הארץ (8) את הכרעת הגרי"ש אלישיב כיצד ראוי לנהוג בזה למעשה, והאם צריך להפקיר את חלקו בגינה המשותפת בפני ג' אנשים [והפקר זה הוא לשנת השמיטה בלבד, וכמו שמבואר בשו"ע בהלכות שבת (8) או"ח סי' רמו סע' ג ובמשנ"ב שם ס"ק יח], וכיצד ינהג ביחס לתשלומים לוועד הבית אשר מממן מכסף זה עבודות אסורות בשביעית. וראה במש"כ הגר"נ קרליץ בספר חוט שני (7) בנדון זה, ובנדון שביתת הארץ בשטחים ציבוריים השייכים לבני העיר – האם צריך לעקור דירתו מעיר שנעשות בה מלאכות אסורות במקומות השייכים לבני העיר.

• • •

ו. לסיום, כדי לעורר ולזרז על קיום מצות השמיטה בזמנינו, והאם יש חיוב או מצוה להשתדל שתהיה לו שדה בשביעית כדי לקיים בה את מצות שביתת הארץ לפרטיה [ומה מידת הקרקע שצריך לרכוש], נעיין בדברי השל"ה הקדוש (9) בבוא לגור בארץ ישראל, ובמה שכתב רבי יוסף ליברמן [ראש כולל סאדיגורה בירושלים] בספרו משנת יוסף (9) ועי"ש במש"כ בביאור פרטי האפשרויות לקיום מצות שביתת הארץ במקומות ישוב עירוניים.