ושבתה הארץ

א. מצות שביתת הארץ – לשבות ממלאכה בארץ, או שהקרקע תשבות בשביעית

בשמירת השמיטה נאמרו שתי מצוות (1א): מצות עשה – "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". ומצות לא תעשה – "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר, אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" [וראה בדברי ספר החינוך (3א) במה שביאר את הטעמים למצות השמיטה שהיא מיסודי האמונה, ובאמצעותה קונה את מידות הוותרנות והבטחון].

רבותינו האחרונים ישבו על המדוכה לברר את גדרה של מצות שביתת הארץ – האם הציווי חל על ה"גברא" העובד בקרקע לשבות ממלאכה בארץ, או על הקרקע שתשבות.

ראשית כל, נעיין בדברי הרמב"ן (1ב) בביאור ההשוואה בין שביית השביעית לשביתה בשבת: "וכן שבת שבתון יהיה לארץ, שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל". והאבן עזרא (1ג) כתב: "ושבתה הארץ שבת לה', מצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת, כי הוא ברשותנו".

מדבריהם נראה בפשטות כי הציווי הוא על הקרקע שתשבות.

הרמב"ם (1ד) כתב בתחילת הלכות שמיטה ויובל את פרטי המצוות: "א) שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית.             ב) שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו". ומדבריו נראה לכאורה, כי יש הבדל בין מצות העשה – המוטלת על הקרקע שתשבות, לבין איסור הלאו – שחל על הגברא.

ברם, מדבריו (שם הלכה א) שכתב: "וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור", משמע שאף ציווי העשה מוטל על הגברא.

להלן נרחיב בנפקא מינות היוצאות מהבנת גדר מצות 'שביתת הארץ'.

 

ב. המקור בגמרא ודעת הראשונים שהציווי על הקרקע שתשבות

במסכת עבודה זרה (2א) מסופר על רב הונא שמכר פרה לעובד כוכבים. שאל אותו רב חסדא, כיצד עשה זאת, והרי יש איסור למכור בהמה לנכרי, גזירה שמא ישאילנה לו, ואז כשהנכרי יעשה מלאכה יעבור הבעלים באיסור שביתת בהמתו. השיב לו רב הונא, שאין איסור בדבר, שכן יש לתלות שהנכרי ישחט את הבהמה ולא ישתמש בה.

בהמשך הסוגיא, הביאו ראיה מדברי בית הלל שמותר למכור לישראל החשוד על השביעית פרה המלומדת לחרוש, מפני שיכול לשוחטה. ועל כך הקשה רבה: "מי דמי, התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת". ואז אמר לו אביי: "וכל היכא דאדם מצווה אסור, והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ובית הלל מתירים למכור לאדם שדה ניר בשביעית מפני שיכול להובירה".

מדברי אביי משמע, כי שביתת הארץ בשביעית דומה לשביתת בהמה בשבת, ומחייבת את בעל השדה לדאוג לכך ששדהו יושבת בשביעית מכל עבודה שהיא. וכן פירש רש"י שם: "אדם מצווה על שביתת שדהו – שנת שבתון יהיה לארץ".  וכן כתבו בפירוש כמה ראשונים על הסוגייה שם: תוספות הרי"ד (2ב), תוספות רבנו אלחנן (2ג), ועוד.

לפי שיטתם יוצא איפוא, כי אסור לאדם להשכיר שדהו לנכרי בשביעית, שהרי אם הנכרי יעבוד בשדה, יעבור המשכיר על מצוות שביתת הארץ. ואם גן, המצוה היא על הקרקע שתשבות.

המנחת חינוך (3ב) דקדק מלשון הכתובים כי חלוקים גדרי מצוות העשה והלא תעשה של מצוות השביעית במהותם. ובעוד שמצוות הלא תעשה מוטלות על הגברא, שלא יעבוד בשדהו במלאכות האסורות בשביעית. לא כן ביחס למצות עשה "ושבתה הארץ", שנאמרה על הקרקע ולא על האדם. וכן משמע מדברי המהרש"ל (3ג).

 

ג. בירור דעת מהרי"ט שהציווי על הקרקע שתשבות הוא רק מעבודת ישראל

המהרי"ט [הובא בספר פאת השולחן (4א)] חלק על תוספות רי"ד וסיעתו.

לדעתו, מי שנכרי עובד בשדהו אינו עובר על איסור מן התורה, אלא על איסור מדרבנן – שלא יראה כעובד עבור היהודי. לכן אם השכיר לו "בהבלעה" מותר [ולכאורה זו גם דעת התוספות במסכת עבודה זרה (2א)].

בספר שבת הארץ (4ב) הביא דעה זו, וראה במה שכתב הגרש"ז אויערבך על דבריו בספרו מעדני ארץ (4ג): "יותר נראה כמו שאמרנו, שעיקר כוונת הכתוב הוא רק לומר שהעובד בשביעית, חוץ ממה שעובר בלאו עובר גם בעשה דשבתה הארץ, אבל לא שיש כאן חיוב שביתת השדה בשביעית כמו בשבת. דאם לא כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בהשכרת בתים לאנשים חשודים שזורעים גם בשביעית בגנות שלפני הבתים. דלפי זה יתחייב בעל הבית להפקיר את ביתו בשביעית, כדי שלא לעבור על עשה דשביתת שדהו כמו בשבת" [עוד נשוב לביאור ענין זה בהרחבה לקמן].

 

ד. חיוב שביתת ה'גברא' שעובד בקרקע – דעת רבותינו האחרונים

מאידך גיסא, יש מרבותינו האחרונים שדייקו מדברי הראשונים, כי גדר מצות שביתת הארץ אינו על הקרקע, אלא על האדם העובד בה, כפי שדייק החזון איש (5א) מדברי התוספות בעבודה זרה (2א), שכתבו בסוף דבריהם, לפרש את דבריו של אביי בלשון זה: "ופריך והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו, וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל, ותלינן להיתרא" [וכוונת תוספות בדבריהם "יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל" – שהאיסור הוא על עושה הפעולה [הזורע] – כפי שיבואר להלן].

החזון איש והגרש"ז אויערבך בספרו מעדני ארץ (5ג), עמדו על השינוי הקל אך המשמעותי בדברי תוספות רבנו אלחנן המובא לעיל (2ג) שכתב: "ופריך והרי שדה וכו' דאע"ג דאם יהיה ברשות ישראל זה כשאחר חורש בה בשביעית הוה עליו איסורא דאורייתא, ולא החמירו חכמים משום גנאי זה שלא להתיר למכור על ידי תליה".

מסוף דבריו של רבנו אלחנן [ששינה מלשון התוספות וכתב שהאיסור "הוה עליו"] נראה כי תוספות ורבנו אלחנן נחלקו בדין חרישת שדה חברו בשביעית – מי העובר על איסור התורה.

וראה תוספת ביאור בשיטות הראשונים בסוגיא זו, שנחלקו בהבנת יסוד מצות שביתת הארץ, בדברי רבי ניסים קרליץ בספרו חוט שני (6א).

 

ה. גדר מצות שביתת הארץ – סיכום השיטות

ממוצא הדברים, נבוא לדון במסתעף מהגדרת מצות שביתת הארץ, הלכה למעשה.

כאמור לעיל, נפקא מינה בשאלה האם מצות שביתת הארץ מוטלת על הקרקע או על מי שעובד בקרקע היא, באופן שבשדהו נעשות מלאכות על ידי אחרים, כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר על ידי נכרי.

כמו כן נפקא מינה כאשר משכיר לנכרי או לישראל את השדה – האם המשכיר עובר משום שביתת שדהו.

המנחת חינוך כתב (3ב) על פי דרכו שהחיוב הוא שהקרקע תשבות, כי בודאי אסור להשכיר שדהו לנכרי בשביעית.

והחזון איש (5ב) נקט שפועל העושה עבודה האסורה בשדה – העבירה על העובד וגם בעל הבית עובר בשביתת שדהו.

גם מדעת הגרש"ז אויערבך (7א) נראה שיש להחמיר כשיטת רבנו אלחנן והמנחת חינוך, ומאחר שלדעתם הבעלים עוברים במצות עשה של שביתת הארץ בזה שהשוכר זורע וחורש בשדהו בשביעית – הרי שעל המשכיר את ביתו לחייב את השוכר לשמור על שביתת שדהו בשביעית. ואם הוא רואה אחר כך שהשוכר חורש וזורע בגינה שלפני הבית, לכאורה צריך טעם מדוע לא יתחייב המשכיר למונעו או להפקיר את השדה, כמו במשכיר בהמה לעכו"ם לענין שביתת בהמתו בשבת.

בספר חוט שני (6א) כתב על פי דברי החזון איש (5ב) להחמיר כדעת המנחת חינוך: "וכל העבודה האסורה, אסורה לפועל לעשות, והעבירה על העובד, וגם בעל הבית עובר בשביתת שדה [עכ"ל החזו"א]. לפיכך אסור להשכיר את שדהו  וגינתו לנכרי או לישראל החשוד על שביעית, וכן אסור להזמין פועל או גנן, ואפילו הוא נכרי, שיעשה מלאכות האסורות בשביעית. וכן אסור לומר לחרש שוטה וקטן שיעשו מלאכות אסורות בשביעית".

• עוד חידש המנחת חינוך (3ב) על פי דרכו, לאסור זריעה לפני שביעית, באופן שהתבואה תשתרש בקרקע בשביעית, מאחר ואנו מצווים על שביתת קרקעות בשמיטה, ואם כן ההשרשה אסורה בשמיטה מחמת שביתת קרקע.

אמנם המנחת חינוך עדיין הסתפק בזה, כי מאידך גיסא יתכן ששביתת קרקעות נאסרה אך ורק במלאכות שמפורשות בפסוק – זריעה וזמירה, ולא השרשה.

וראה בדברי החזון איש (8ב) והגרש"ז אויערבך במנחת שלמה (7א) שדנו בזה, ומדברי הגרש"ז נראה שנטה לאסור. וכן מבואר באגלי טל (8א).

• מלאכות בגרמא – גם האפשרות לבצע פעולות חקלאיות בשביעית על ידי גרמא, לכאורה תלויה בחקירה דידן, שכן הגם שהפעולה אינה מתייחסת למי שגרם לה להיעשות והרי היא כאילו נעשתה מעצמה, סוף סוף בקרקע נעשתה עבודה בשביעית, וממילא בעל השדה מבטל את מצות שביתת הארץ.

וכן נראה מדברי הגרצ"פ פרנק (8ג) שנטה להקל בזה, וסיים את תשובתו: "וקצת יש לדון דגרמא עדיפא מזורע על ידי נכרי. שהרי מצינו דחילקה תורה כין זורע בידים, דעובר בעשה ולא תעשה, ובין נזרע ממילא, שהרי לא הזהירה תורה ללקט את השדה ולנקותה ערב שביעית כדי שלא יצמחו ספיחים בשביעית. הרי דמה שהשדה נזרעת ממילא, לא הקפידה תורה בשביעית. ולפי זה יש לומר דנכרי הזורע שדה של ישראל, דיש כאן עבודת קרקע בידיים, לכן עובר הישראל בעל השדה בעשה דושבתה, דזו היא אזהרה שלא תעבד השדה בידי אדם בשביעית. מה שאין כן זריעה שעל ידי גרמא, יש לומר דאין זה מעשה של זריעה, דרואים אנו כאילו השדה נזרעת מאליה, והרי זה ככל ספיחין שהתירה תורה להניחם בשדה שיצמחו בשנת השביעית".

 

ו. חיוב נשים במצות שביתת הארץ

המנחת חינוך (3ב) הוסיף נדבך על פי חידושו שגדר במצות שביתת הארץ הוא שהקרקע תהיה מושבתת, וכתב (מצוה שכו אות א) כי נשים מחוייבות במצות ושבתה הארץ, ואינן נפטרות מקיום המצוה כשם שפטורות מכל קיום מצות עשה שהזמן גרמא. וזאת על לפי שיטת הריטב"א, שפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא נשים הוא רק במצוה שעל "גופו" [כגון תפילין וציצית וכדומה]. אשר על כן במצות שביתת בהמתו שאין היא מצוה בגופו, אל מצווה על שביתת בהמתו, נשים חייבות, ואין זה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא. ולפי זה הוא הדין במצות שביתת הארץ, מכיוון שאין זו מצוה על גופו ["גברא"] אלא על ציווי שהקרקע תהיה מושבתת, חידש המנחת חינוך שגם נשים מצוות בזה.

הגר"ח קנייבסקי הקשה בספרו דרך אמונה (9א) כי לפי דברי המנחת חינוך יוצא שמותר לנשים לעשות סחורה והפסד בפירות שביעית, כי זהו ביטול מצות עשה "לאכלה ולא לסחורה, לאכלה ולא להפסד", וכאן הרי המצוה על "גופה", ולא נוכל לחייבן כבשביתת הקרקע, וחזר איפוא למקומו, פטור הנשים ממצות עשה שהזמן גרמא.

מכאן הוכיח הגר"ח קנייבסקי שאין זה יתכן, ומסקנתו למעשה כי נשים מחוייבות בכל מצוות שביעית כאנשים, כי כל מצוות השביעית נחשבות כמצוה כללית אחת, ומאחר ויש בהם גם מצות לא תעשה, נשים מחוייבות בכל מצוות השביעית, יעו"ש בדבריו.

 

ז. קיום מצות שביתת הארץ בחצר שותפים או בגינות משותפות

לאור המבואר לעיל דנו הפוסקים כיצד נקיים כהלכה את מצות שביתת הארץ בבית וחצר משותפים.

לפי שיטת רבנו אלחנן והמנחת חינוך, שהבעלים עוברים במצות עשה של שביתת הארץ, גם כשאדם אחר עושה פעולות בקרקע בשביעית, במידה ונעשות בגינת הבית המשותף עבודות שאינן מותרות על פי ההלכה, נמצא שדייר שיש לו חלק בגינה המשותפת עובר על מצות שביתת הארץ.

וראה מה שהביא הרב שאול רייכנברג [מרבני בית המדרש הגבוה להלכה בהתיישבות] בספרו משפטי הארץ (11א) את הכרעת הגרי"ש אלישיב כיצד ראוי לנהוג בזה למעשה, והאם צריך להפקיר את חלקו בגינה המשותפת בפני ג' אנשים [והפקר זה הוא לשנת השמיטה בלבד, וכמו שמבואר בשו"ע בהלכות שבת או"ח סי' רמו סע' ג ובמשנה ברורה שם ס"ק יח], וכיצד ינהג ביחס לתשלומים לוועד הבית אשר מממן מכסף זה עבודות אסורות בשביעית.

וראה בספר חוט שני (10) בנדון זה, ובנדון שביתת הארץ בשטחים ציבוריים השייכים לבני העיר – האם צריך לעקור דירתו מעיר שנעשות בה מלאכות אסורות במקומות השייכים לבני העיר.

בספר אור לציון [הובא בספר דיני שביעית בהוצאת דגל ירושלים; 11ב) הוסיף, שאם הוא חבר בוועד הבית, עליו לפרוש מתפקיד זה, כדי שלא יהיה לו חלק בהחלטות על עבודות הגנה האסורות.

סיכום ופרטים נוספים – ספר שיח השמיטה (12) וספר דיני שביעית (11ב).

 

ח. קניית חלקת אדמה כדי לקיים את מצות שביתת הארץ

נפקא מינה נוספת המסתעפת מהגדרת מצות שביתת הארץ היא, האם יש חיוב או מצוה לקנות קרקע שתשבות בשביעית ממלאכות אסורות.

השל"ה הקדוש (13א) בבואו לגור בארץ ישראל, כתב כי "ראוי לאדם להביא את עצמו לידי חיוב מצוה, כדי לקיימנה, אף על פי שאינו מחוייב בה, יביא עצמו לידי חיוב. ומי שאינו עושה כן לפעמים נענש, בעת שהדין למעה מתוח, כדאיתא בפרק התכלת (מנחות מא, א)". וראה בספר משנת יוסף (13ב) בביאור פרטי האפשרויות לקיום מצות שביתת הארץ במקומות ישוב עירוניים, ובמה שכתב בסיום דבריו: "אבל כמובן, מי שיכול לרכוש שותפות אצל מי שיקיים כל דיני שמיטה לכתחילה כהלבה בהידוד, הרי זה כרש"י ורבנו גרשום הנ"ל ,שיש סרך מצוה בקניית בהמה שיוכל לקיים מצות שביתת בהמתו, וזה שייך גם ביושב בחו"ל. ולגבי שטח השדה – אשר ודאי לפי גודל השדה כן תגדל המצוה מן המבחר".