פרשת תרומה

זריזות

א.  "וכן תעשו" – ציווי על הזריזות

בפרשת הציווי לתרום למלאכת המשכן נאמר בכתוב "וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (1), הנראה לכאורה כייתור לשון.

רש"י פירש את כוונת הכתוב "לדורות", ש"אם יאבד אחד מן הכלים, או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם".

ברם בדברי הרמב"ן (1ב) מבואר כי מלבד הציווי מה להביא למלאכת המשכן היה ציווי נוסף מיוחד כיצד להביא את התרומה – בזריזות, וזה לשונו: "ועל דרך הפשט אין צורך לכל זה, אבל בא הכפל לחיזוק וזירוז. וכפל "וְכֵן תַּעֲשׂוּ" כולכם בזריזות וחריצות, והוא כהכפל ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן".

וראה גם בדברי רבנו בחיי (1ג) בהקדמה לפרשת תרומה, שהעלה על נס את מעלת הזריזות, וכתב: "וידוע כי הזריז בענייני התורה והמצות, גם הזריז בתיקון מידותיו, הנה הוא עולה ממידה למידה וממדרגה למדרגה".

ב.  הזריזות אצל גדולי העולם

בטרם נעמיק בבירור תכונת הזריזות, ומשמעות הציווי המיוחד על זריזות, נתבונן במעלת הזריזות אצל גדולי העולם, אברהם אבינו ומשה רבנו.

בראש ובראשונה, ידועים דברי הגמרא במסכת פסחים (2א) "זריזין מקדימין למצוות, שנאמר (בראשית כא, יד) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר". ובדברי הרמב"ן מצינו דוגמאות לזריזותו של אברהם אבינו:

• בקיום מצוות ברית המילה – "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ" (2ב) ופירש הרמב"ן (2ג): "בעצם היום הזה שנצטווה במצוה הזאת, נימול הוא וילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו. סיפר הכתוב מעלתו ביראת ה', ומעלת כל בני ביתו שכולם זריזים מקדימין למצות". וכיוצא בזה פירש הרמב"ן בפרשת אמור (2ד) "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם, שנימולו עם רב ביום אחד להגיד זריזותו במצות".

ועוד פירש הרמב"ן (2ה) כי הטעם שאברהם אבינו לו גילה לשרה אמנו את הבשורה הנפלאה שנתבשר שעתיד להיוולד לו בן היתה "מרוב זריזותו במצוות היה טרוד במילתו ומילת עם רב אשר בביתו".

• בעקידת יצחק – פירש הרמב"ן (2ו) "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, זריזותו במצוה, אולי לא ימצא שם במקום ההוא עצים והוליכם שלשה ימים".
• זריזותו של משה רבנו – פירש הרמב"ן (2ז) "יזכיר זריזות משה רבינו במצות השם, כי ביום הדיבור לקח את הנשיאים והקהיל כל העדה והתחיל לפקוד אותם, אבל לא נשלם המנין ביום אחד".

עוד זאת מצינו בדברי הרמב"ן בפרשת יתרו (3ב), כי הזריזות היא מעלתם של 'אנשי החיל' במשפטים ובמלחמה. ותכונתה של האשה – 'אשת חיל', נובעת מהיותה "זריזה ויודעת בהנהגת הבית".

ג.  "קווי ה' יחליפו כח ויראתו תתן עוז"

ונראה כי שורשה של תכונת הזריזות הגופנית ומעלותיה העצומות, טמון בכוחות הנפש.

רז זה גילה לנו הרמב"ן בדבריו אודות גבורתם של יעקב אבינו, משה רבנו, אהרן הכהן ואלעזר בנו, אשר מקורה מעוצמה פנימית של יראה ויחוד הלב.

בפרשת ויצא (3ג) "האריך הכתוב" לספר על גבורתו של יעקב אבינו שגלל את האבן מעל פי הבאר "כאדם שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית" [רש"י שם; וראה בשפתי חכמים]. וביאר הרמב"ן (3ד) כי "אריכות" זו נועדה "להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח, ויראתו תתן עוז. כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עייף, ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים, ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כולם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל" [וברבנו בחיי שם (3ה) הוסיף כי עייפותו היתה לא רק "מצד הדרך אשר בא בה", אלא "גם מצד התורה שנקראת תושיה, מפני שמתשת כוחו של אדם שלמד עד עתה י"ד שנים בבית עבר"].

ומבואר בדבריו כי יעקב אבינו שאב את המקור לגבורתו מיראתו אשר נתנה לו עוז ותעצומות, כלשון הכתוב (ישעיה מ, לא) "וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

הרמב"ן חזר על יסוד זה בפרשת במדבר (3ז) בביאורו "על דעת הירושלמי" כי משאו של אלעזר בן אהרן (3ו) "שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה", היה "משא גדול, כי הקטורת שס"ה מנה, ומשה רבינו לא פטמה לחצאין. ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד, קפ"ג לוגין. ומנחת התמיד, לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה". וביאר הרמב"ן: "אבל היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב אבינו [והיינו כדבריו הנ"ל בפרשת ויצא; 3ד], וכן משה רבינו [שהיה גיבור, והיה בכוחו לשבור את הלוחות] ואהרן אחיו [שהניף כ"ב אלף לוויים ביום אחד], וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ". והיינו כמבואר לעיל, ששורשיה של הגבורה הגופנית בעוצמה הפנימית – "כי קוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ – ויראתו תתן עוז". על פי דברי הרמב"ן ביאר רבי חיים שמואלביץ (4א) את הנאמר בתפילת הגשם (4ב) "יִחַד לֵב וְגָל אֶבֶן מִפִּי בְאֵר מַיִם", ובוודאי "אין אנו מבקשים מהקב"ה בזכות גבורתו הגופנית של יעקב אבינו, אלא שכוחו היה על ידי "יחד לב", ובכח זה פעל מה שלמעלה מכח אנוש לפעול, ובזכות יחוד הלב, אנו מבקשים "בַּעֲבוּרוֹ אַל תִּמְנַע מָיִם".

ד.  הגבורה היא "מכוחות הנפש" והזריזות "תולדת ההתלהטות הפנימי"

להשלמת ביאור תכונת הזריזות, שמקורה בעוצמה פנימית בכוחות נפש האדם, אשר עשויה להביא לגבורה בכוחות הגוף, נעיין בדברי המהר"ל (5א) שכתב כי "הגבורה שבאדם הוא מכוחות הנפש", ובדברי הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (5ב) בביאור מידת הזריזות, שהיא "תולדת ההתלהטות הפנימי" המביאה לידי המעשה החיצוני בפועל.

ה.  קיום הציווי להתנדב למשכן בזריזות

ואכן, לאחר שנצטוו בציווי מיוחד להזדרז בהבאת התרומה [לשיטת הרמב"ן, לעיל 1ב], קיימו זאת למעשה, כדברי הרמב"ן (6ד) "הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה… והזכיר הכתוב מרבים העם להביא, לשבח את העם המביאים בנדבתם". ורבנו בחיי (6ב) כתב: "הכתוב יורה זריזותם של ישראל כי הביאו הנדבה בזריזות וחריצות".

ו.  על החסרון שנמצא בשלמות הזריזות – נצרכו בני ישראל לכפרה

ממוצא הדברים שנתבארו נבין את פשר דברי חז"ל אודות ה"כפרה" שנזקקו לה בני ישראל לאחר שהשלימו את הקמת המשכן בזריזות, כאמור בלשון הכתוב (6ה) המתאר את עבודת הקרבנות ב"ימי המילואים" של המשכן "וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ", והביא הרמב"ן את דברי חז"ל שה"כפרה" היתה בגלל ש"בשעה שיצא הכרוז להתנדב במקדש דחקו ישראל איש ואשה והביאו שלא בטובתן, תהא כפרה זו, שלא יתנדבו דבר גזול למקדש, וכן הוא אומר (ישעיה סא, ח) כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה". וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, בספרו שם דרך (7א) "ירדה התורה לעומק לפנים עומק, כי אולי בנקודה הפנימית, בעת שיצא הכרוז להתנדב דחקו ישראל איש ואשה והביאו שלא בטובתן". וכפי שמבואר בדברי הרמב"ן (6ג) שנקרא הזהב "תנופה" – "כי יש מהם שהניפו תנופת זהב שבור או במטבע". כלומר, יתכן שכתוצאה מרוח ההתנדבות הכללית נוצרה אצל חלק מהמתנדבים דחיפה לתת יותר מרצונם.  ואצל בורא העולם תרומה שלא בלב שלם היא כעין "גזל" לגבי המזבח, ולכן הוצרכו לכפרה על כך.

והדברים מוטעמים להפליא לאור המבואר לעיל שתכונת הזריזות היא התלהטות פנימית הנובעת מנפש האדם, ולכן מכיון שאצל חלק מהמתנדבים למלאכת המשכן, הזריזות לא נבעה מעומק ההתלהטות הפנימית, אלא מדחף "חיצוני" להתנדב כי כולם מתנדבים – נצרכו ל"כפרה" על נדבה זו שאינה בלב שלם.

ז.  "תורה מתשת כוחו של אדם" – ואף על פי כן "קווי ה' יחליפו כח"

ידועים דברי הגמרא במסכת סנהדרין (7ב) כי התורה "מתשת כוחו של אדם", ויש לעיין היאך הדברים עולים בקנה אחד עם המבואר לעיל, שככל שעוסקים בתורה יותר ויותר בעמל ויגיעה, זוכים להחליף כוחות בעבודת השי"ת, וכמבואר בדברי רבנו בחיי (7ג) – וראה בדברי הגר"ח מוולוז'ין (8א) כי זהו אכן בגדר "נס", ובדברי השפת אמת (8ב) שענין זה נכלל בסגולת התורה שהיא "משיבת נפש", ובמה שכתבו המכתב מאליהו (8ג) ובספר מקרא ביכורים (9).

ח.  התביעה על הנשיאים – שהתעצלו להזדרז להביא את תרומתם למלאכת המשכן

לאור המבואר לעיל, שענין הזריזות עמד ביסוד הציווי להביא את התרומה למלאכת המשכן, יבוארו בתוספת הטעמה דברי חז"ל המובאים בפירוש רש"י (10א) על עצלותם של הנשיאים שהביאו את נדבתם אחרונים.

כי זה לעומת זה – הזריזות לעומת העצלות, שגם היא שורשה בנפש האדם, וירדה התורה לסוף דעתם של הנשיאים, שיש לחשוש שמא בעומק לבם היה חשבון של עצלות – כביאורם של הגרש"ז ברוידא (10ב) והגר"ח שמואלביץ (10ג).