נטילת נשמה וחבלה

נטילת נשמה

א במשכן היו שוחטים אילים ותחשים על מנת להשתמש בעורות שלהם לכסויי המשכן. הגדרת מלאכת שוחט, היא נטילת הנשמה של בעל החיים בכל צורה שהיא [ראה בספר משנת השבת (1א) הגדרת האב והתולדה של מלאכת שוחט, ומה שיעורה של מלאכה זו]. המקור לאיסור נטילת נשמה מבואר בסוגיא במסכת שבת דף ע"ה ע"א (1ב) "והשוחטו משום מאי מחייב, רב אמר משום צובע, ושמואל אמר משום נטילת נשמה". ובמסקנת הסוגיה מתבאר, כי גם לדעת רב, בשחיטה יש איסור משום נטילת נשמה, אלא שבנוסף עובר גם על איסור צובע [צביעת מקום שחיטת הבהמה בדם מוכיח שהבהמה נשחטה היום, וקל יותר למוכרה]. יש לציין כי מתוך עיון בדברי רש"י (ד"ה והשוחטו) עולה, כי אב המלאכה הוא נטילת נשמה ולאו דווקא שוחט, מאחר ד"אי מעורות אילים מאדמים למה לי בהו שחיטה בחניקה נמי סגי".

הרמב"ם (1ג) פסק להלכה כדברי שמואל.

חבלה – הכאת בעל חיים עד שיצא דם מחמת מכה זו [אפילו אם נשאר הדם מתחת לעורו]

ב.  במשנה בריש פרק י"ד במסכת שבת (2א) נאמר: "שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהם חייב".

בדברי רבותינו הראשונים נתבארו טעמי החיוב על חבלה בבעל חיים, להלן דבריהם:

• רש"י ותוספות – רש"י על אתר (2א), הביא שני טעמים לאיסור חבלה. בלשון הראשון ביאר, שאיסורו משום נטילת נשמה [במכה כזו שיוצא דם ונצרר מתחת לעור ואינו חוזר חזרה למקומו]. ובלשון השני ביאר, שאיסורו משום צובע [הדם שיוצא מכוח המכה צובע את העור], ובתוספות ד"ה כתב שהעיקר כפירוש הראשון.
• רמב"ם – בסוגית הגמרא דף ע"ה (3א), מובאת מחלוקת בין רבנן לבין רבי יהודה, האם בהוצאת דם מחילזון (לצורך צביעה בו) יש איסור דש [מפרק] או שמא אין דישה אלא בגידולי קרקע. בתוספות (שם ד"ה כי היכי) ביאר מדוע בסוגייתנו לא דנה הגמרא לחייב הפוצע חילזון גם משום נטילת נשמה, כפי שלמדו רש"י ותוספות בביאור המשנה בדף ק"ז (2). על כל פנים מדברי רבי יהודה למדנו, כי יש איסור נוסף בהוצאת דם מבעל חיים והוא איסור דישה. וכן נקט להלכה הרמב"ם (3ב) "וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק". ובמגיד משנה במקום כתב נפקא מינה בין שיטות רש"י והתוספות לשיטת הרמב"ם, מהו שיעור החיוב במלאכת חבלה.

בשולחן ערוך סי' שט"ז סע' ח' (4)-(5) נפסק כי החובל בשמונה שרצים חייב, ובמשנה ברורה הביא את טעמם של רוב הראשונים שחיובו משום נטילת נשמה. ובביאור הלכה (ד"ה והחובל) הביא את טעמו של הרמב"ם, וכתב עוד שתי נפקא מינות בין השיטות, עיין שם בדבריו.

בהמשך דבריו כתב המשנה ברורה, שהחיוב על מלאכת חבלה הוא רק כאשר האדם רוצה בדם שיצא [אם כדי להחליש את החיה וכדומה]. אולם לשיטת הרמב"ם, גם אם אין האדם צריך את הדם, אלא החבלה נעשתה כדי לשכך את חמתו, הרי הוא דומה לקורע בחמתו שחייב, מאחר והחבלה היא לא קלקול אלא תיקון. ובסוף דבריו הוסיף המשנה ברורה, שכל חבורה שנעשית לצורך רפואה, הרי היא בכלל מתקן וחייבים עליה [כאשר אין סכנה].

הוצאת קוץ או ניקוי מורסא

ג. הלכה פסוקה בשולחן ערוך סי' שכ"ח סע' כ"ח  (6א) "המפיס שחין בשבת… ואם  הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר". ובמשנה ברורה (ס"ק פח) כתב שבהוצאת קוץ יזהר להוציא רק את הקוץ ולא להוציא דם, מאחר וכל ההיתר של חכמים לעבור על איסור דרבנן במקום צער [כשעושה פתח לחבורה (עיין במשנה ברורה ס"ק צ), ולא משום הוצאת דם, וכדלקמן ס"ק פט],  זהו רק כאשר אין אפשרות אחרת. אולם בהוצאת קוץ, יש דרך להוציא את הקוץ בלבד ללא הוצאת דם.

במשנה ברורה (ס"ק פט) הוסיף לבאר, שאפילו אם מוציא ביחד עם הליחה גם את הדם הכנוס באותה חבורה, אינו עובר משום איסור חבלה, היות והדם היוצא כנוס שם זה מכבר [וכדברי תוספות לעיל גבי פציעת חילזון]. אולם יש להיזהר שלא לדחוק המכה, מאחר ואז הוא מוציא דם שלא היה כנוס שם, והרי זה נכלל בכלל איסור חבלה. וראה בשמירת שבת כהלכתה בפרק ל"ה (7א) בפסק ההלכה למעשה, היאך מותר להוציא מוגלה מפצע.

הזרקת זריקות בשבת

ד. יש להבחין בין זריקה תת עורית ותוך שרירית, לבין זריקה תוך ורידית, מאחר ובזריקות מהסוג הראשון אין איסור חבלה, אולם בזריקה תוך ורידית יש צורך מקודם לכן להוציא דם מהוריד. וראה מה שדן בזה בספר שמירת שבת כהלכתה (7ב), ובהערה (שם) רצה להגדיר את הוצאת הדם קודם הזריקה כמלאכה שאינה צריכה לגופה, אך למסקנה צידד לומר שיש בזריקה תוך ורידית איסור מדאורייתא.

וראה בנשמת אברהם (8א) שהביא את חידושו של מהר"ח בן חביב, הסובר שדם הנמצא בתוך הוריד הרי הוא "מיפקד פקיד בוריד", ובמה שדן בדבריו.

תכשירים נגד חרקים

ה. בקצות השולחן (9א) צידד לאסור שימוש בקוטל זבובים, מאחר ש"לפעמים יקרה שמזלף בידיו על הזבובים והרי הוא ממיתם בידיו". אולם בשבט הלוי ח"ו סי' קל"ט (9ב) כתב שמותר להשתמש בקוטל חרקים היות ואינו זורק על הזבובים את החומר וגם אין זה "פסיק רישא" שימותו. וכן כתב בשמירת שבת פרק כ"ה סע' ו' (9ג), והוסיף: "ויקפיד להשאיר דלת או חלון פתוחים, כדי שהחרקים אמנם יוכלו להימלט, וכן יקפיד שלא לרסס על החרים עצמם, שכן לקוטלם – אסור. וראה עוד בפסקי תשובות (10א) שהביא מדברי הפוסקים שדנו האם מותר לפזר "כדורי רעל" ושאר מיני סמים ונוזלים רעילים, הגורמים לקטילתם של חרקים ויתושים ושאר בעלי חיים המזיקים.

ומכל מקום, מריחת נוזל דוחה יתושים מותרת, כי חומר זה אינו הורג את המזיקים אלא רק מרחיקם מעליו.

שאיבת נוזלים מהגוף

ו. בנשמת אברהם (10ב), כתב כי הנוזלים שבגוף, מוגדרים כ"מיפקד פקידי", ולכן מותר לשאוב אותם בשבת,  אפילו לצורך חולה שאין בו סכנה.

לחיצה על מכה כדי שיפסק הדימום

ז. בספר שלמי יהונתן (10ג) הוכיח מדברי השו"ע בסי' שכ"ח (6), שלעיתים בלחיצה על מכה כדי לעצור את הדימום, או אפילו במקרה שרוצים להוציא החוצה חלק מהדם על מנת שלא יווצר זיהום, יש לחשוש לאיסור חבלה מהתורה.

שימוש במד סוכר

ח. לאור מחלוקת הראשונים בטעמו של איסור חבלה שנתבארה לעיל [אות ב], דן בספר שלמי יהונתן (11א), האם עדיף להשתמש במכשיר גלוקומטר חדיש שמוציא טיפת דם מזערית, או שאין הבדל ואפשר להמשיך ולהשתמש במכשירים הישנים שמוציאים טיפת דם גדולה, וכמו כן יש לדון בזה מדין "חצי שיעור" אסור מהתורה [בשיטת הרמב"ם], ומדין איסור "ריבוי בשיעורים" בשבת [בשיטת רש"י והתוספות], שלפי חלק מהשיטות נאסר מדאורייתא. והביא שם את דעתו של רבי יששכר מאיר זצ"ל, שאמר שראוי להשתמש במכשירים החדשים.

הוצאת "דם טבורי" בשבת

ט. דם טבורי הוא דם המצוי בחבל הטבור שמחבר בין היולדת ועוברה. כיום גוברת ההכרה בתועלת הרפואית של דם זה בעיקר בתחום ריפוי מחלת הסרטן [מאחר ואלו הם תאי גזע "טהורים"']. בדם זה אפשר להשתמש, רק אם הוצא מחבל הטבור, סמוך ממש ללידה.

רבי אשר וייס דן בשו"ת מנחת אשר (11ב-13א), האם מותר להוציא דם מחבל הטבור על ידי מזרק בשבת. ובאשר לחשש איסור שיש בהוצאת דם בשבת, יש לומר כי לפי רש"י מותר להוציא דם זה, מאחר ואיסור נטילת נשמה נאמר רק בחי, ואילו חבל הטבור לאחר היפרדו מגוף האם מוגדר לכל הדעות כמת. ובהמשך דבריו צידד להתיר גם לפי הרמב"ם, מאחר והוצאת דם במזרק לא מוגדרת כ"מפרק" [דישה]. וראה גם במה שדן שם, האם בהוצאת "דם טבורי" לצורך שימוש עתידי מוגדרת כ"פיקוח נפש".

שַׁבָּת הִיא מִלִזְּעוֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְנֹאמַר אָמֵן.