חלק א:  אישיות משפטית נפרדת  •  חלק ב:  שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף

פוסקי ההלכה עסקו בסוגיא זו מאז "המצאת" המושג המשפטי "חברה בערבון מוגבל", לפני כמאתיים שנה.

המקורות שלפנינו הם מעט מזעיר מתשובות ופסקי הלכה שנכתבו בנדון, וברור כי אי אפשר למצות נושא מורכב זה, שיש לו השלכות הלכתיות רבות ומגוונות, בשיעור אחד.

בחוברת דפי המקורות חולק השיעור לשני נושאים, שהם שתי התפיסות העיקריות הרווחות בין הפוסקים בהגדרת "חברה בע"מ": חלק א' – אישיות משפטית נפרדת, וחלק ב' – שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף.

מטבע הדברים, ההשלכות ההלכתיות הרבות בין שתי גישות אלו, נמצאים הן במאמרים המובאים בחלק הראשון של דפי המקורות, והן בחלק השני, וכמעט בלתי אפשרי להפריד את הדברים לשני חלקים.

לפיכך דפי הכנת השיעור נכתבו באופן שונה במקצת ממבנה החוברת: ראשית כל, נלבן את התפיסות העיקריות בדברי הפוסקים בהגדרת "חברה בע"מ", ולאחר מכן את ההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך.

אך אין ספק, כי ניתן למסור את השיעור גם באופנים אחרים, ואין אדם מלמד תורה אלא כחפץ לבו…

 

פתיחה

א. לפני כמאה שנים, נדרש בית משפט בבריטניה להתייחס לסוגיה משפטית סבוכה שטרם עלתה לדיון עד אז.

סוחר עורות יהודי בשם אהרן סלומון, הגדיר את בית העסק שלו כ"חברה בערבון מוגבל", במובן זה שבית העסק שלו נהפך ל"אישיות משפטית עצמאית" העומדת בפני עצמה, וכאשר יש לחברה חובות, נכסי בית העסק בלבד משועבדים לחובות החברה, ולא הנכסים הפרטיים של בעלי החברה. אהרן סלומון רכש לעצמו את רוב "מניות" העסק והיה לבעלים של "אישיות" אוטונומית זו. לאחר תקופה, בית העסק של סלומון קרס, וכאשר הנושים באו לתבוע את כספם, השיב להם סלומון, כי יוכלו לתבוע את חובותיהם רק מנכסי ה"חברה" בלבד, ולא מנכסי הבעלים שלא לווה מהם כסף מעולם. בית משפט העליון של הלורדים בבריטניה, פסק כי סלומון היה רשאי למכור את החברה בכל מחיר שירצה. ולאחר המכירה, אין הוא אלא מנהל בלבד, והחברה היא בעצם "אישיות משפטית נפרדת", השייכת לבעלי המניות בלבד, ולכן סלומון אינו אחראי באופן אישי לשלם את חובות החברה. ומכאן המושג "בערבון מוגבל" [בע"מ], דהיינו שהאחריות של הבעלים איננה באופן אישית, אלא מוגבלת לנכסי החברה בלבד [ראה בספרו של הגר"מ שטרנבוך, ראב"ד בד"צ העדה החרדית, מועדים וזמנים (10)-(11) פרטים נוספים על פרשיית סלומון].

פעילותה הכלכלית של "חברה בערבון מוגבל" – מתחלקת בין  בעלי ה"מניות" [להם זכויות הממון], "מועצת מנהלים" [דירקטוריון; המחליט על מדיניות פעילות החברה], ומנהל החברה [העוסק בניהול השוטף].  והחידוש בגוף זה הוא, אי אחריותם האישית של בעלי המניות, חברי הדירקטוריון והמנכ"ל לחובות החברה [פרטים נוספים אודות המבנה הכלכלי של חברה בע"מ, ראה בקובץ כתר (1) ובדברי הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (1) בפתיחה לתשובותיו בנדון זה].

פוסקי ההלכה נדרשו להביע דעת תורה, מה מעמדה ההלכתי של "חברה בע"מ" והמסתעף מכך לדיני קניינים, הלכות שבת, חמץ ריבית ועוד – מיהו הבעלים של החברה, המחוייב בשמירת השבת ובאיסורי הריבית של החברה, על מי מוטלת חובת ביעור החמץ של החברה, ועוד נושאים שיבוארו להלן.

כיום, החוק המקובל בעולם מגדיר "חברה בע"מ" כ"אישיות משפטית נפרדת" העומדת בפני עצמה – ודנו הפוסקים האם יש מקור להגדרה מחודשת זו, בדיני התורה. ומצאנו בזה שלוש גישות עיקריות בהגדרת "חברה":

[א] "אישיות משפטית נפרדת". [ב] "בעלות קלושה" של בעלי המניות. [ג] בעלי המניות הם שותפים בחברה, והחברה נמצאת בבעלותם, ואילו השעבוד הממוני הוא בגדר "שעבוד נכסים בלי שעבוד הגוף", או שעבוד ב"אפותיקי מפורש".

• • •

חברה בע"מ – "אישיות משפטית נפרדת"

ב. הרב יעקב אברהם כהן מביא במאמרו (4) את דברי הגאון מהרוגאצ'וב, שנקט כי בבנק אין שעבוד הגוף על בעלי הבנק, ונראה מדבריו שהבנק הוא "אישיות משפטית נפרדת", ולכן אין איסור ריבית בלקיחת רווחים מהבנק.

וכן נראה מדברי המהר"ם שיק (3) שבהלוואה מ"קופת חסכון" [סוג של "חברה"] "אין כאן לווה", ומעות החברה "אינם בגדר ממון ישראל". מהר"ם שיק לא ביאר מי כן נחשב לבעלים של החברה, וכתב הרב כהן (4) שכנראה כוונתו היתה להגדרת חברה כ"אישיות משפטית מחודשת".

ולפי גישה זו יוצא שאין כל איסור בקניית מניות של חברה בע"מ העוסקת ומייצרת חמץ בפסח, או לקנות מניות של חברה שמחללת שבת בעסקיה או מרוויחה שכר שבת, או חברה שמתעסקת בייצור ושיווק שקצים ורמשים שאסור לסחור בהם, וכמו כן אין איסור בקבלת ריבית מחברה בע"מ, וזאת כיון שהתורה הזהירה רק אנשים שלא יתעסקו בחמץ בפסח ושלא יחללו שבת ושלא יהנו משכר שבת, ולא חברות בע"מ ו"אישיות משפטית נפרדת" שלא יעשו כן. וכן נקט להלכה הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (12)-(13).

אמנם בנדון איסור ריבית כתב הגר"א וייס: "אף שכן נראה עיקר, ראוי לענ"ד להחמיר לכתחילה באיסור ריבית החמור, מאחר ורבים מן האחרונים נקטו בזה לאיסור". וסיים: "סוף דבר, לענ"ד חברה היא בעלים על עצמה כמבואר. ומשום כך נראה דבכל הנוגע לאיסור גניבה וגזילה וכדומה, שהם מצוות שכליות שבין אדם לחברו, ודאי ופשוט שמצוות אלה מוטלות אף על חברה, אסור לה לגנוב ואסור לגנוב ממנה, דברור ופשוט שגם גוף זה שיש בו מקבלי החלטות בעלי בחירה, צריך להתנהג בדרכי הצדק והיושר" [וראה בדברי המנחת יצחק (8) ס"ק א) שכתב בתוך דבריו כי המהר"ם שיק לא סמך על הסברה שבחברה ע"מ "אין לווה", אלא רק בצירוף סניפים אחרים].

וכן הכריע לדינא הגר"ש דיכובסקי בפסקי דין רבניים (6)-(7), כי החברה היא "אישיות משפטית נפרדת", ומתוך כך חידש למעשה, בנדון תביעה נגד יורשיהם של בעלי החברה, שאין לראות את היורשים כ"יתומים" [ולטעון להם מדין "טענינן ליתמי"] כי החברה בע"מ היא הנתבעת, ולא בעליה המנוח ויורשיו, "וחברה בע"מ אינה מתה"…

 

המקורות והראיות לשיטה זו

ג. הפוסקים ניסו למצוא מושגים הלכתיים דומים להגדרת "חברה בע"מ" כ"אישיות נפרדת", ונציינם:

• ההבדל בין "שותפים" ל"ציבור" – הרב שאול ויינגורט (4) הזכיר בדבריו את ההבדל בין "ציבור" ל"שותפים", אולם לא הביא לכך ראיות. ובפד"ר (6) הביא מדברי הרמב"ן בחומש ויקרא (2) שאין לקרבן "ציבור" דין קרבן של "שותפים" [ולכן אין בו חיוב "סמיכה"] ולמד מכך: "ההבדל המשפטי בין שותפים לבין ציבור הוא, ששותפות היא בעלות מלאה שישנה לכל אחד מן השותפים, ואילו ציבור הוא גוף משפטי שהשותפים נמנים עליו". ועוד הביא (7) מסוגיית הגמרא במסכת הוריות (2) בנדון "אין מיתה בציבור", כי משמעות הדבר כי "ציבור הוא גוף משפטי שאינו תלוי באנשים מסויימים, אף על פי שנוצר על ידם, ואותו ציבור חי וקיים לעולם". אולם יעו' בדברי הגר"א וייס (13) פקפק בזה וכתב: "דבכל מקום משמע דכל בני העיר דין שותפים להם בנכסי העיר", יעו"ש בדבריו. וכן מבואר בדברי המנחת יצחק (8) אות יד) שגם "לחברי ציבור דין בעלות, וחברת מניות לא גרע מזה" [ועי"ש גם בהמשך דבריו].
• תפוסת הבית" – בפד"ר (6) הביא הגר"ש דיכובסקי את דברי המשנה במסכת בכורות (2) בנדון "תפוסת הבית" שהיא "הגדרה ממונית בין מות המוריש לבין חלוקת הירושה". ובתקופה זו נחשב הרכוש בבעלות של גוף מיוחד הנקרא "תפיסת הבית", ולא בבעלות היורשים [ובשל כך אע"פ ששותפים פטורים ממעשר בהמה, מ"תפיסת הבית" חייבים להפריש]. ולמד מדין "תפוסת הבית" שיש לפנינו "מעין אישיות משפטית נפרדת". ועי' בדברי הגר"א וייס (13) שפקפק בזה וכתב: "יורשים בתפיסת הבית הוו שותפים גמורים, וגם דין ממון הציבור הוי כממון השותפים", יעו"ש.
• ממון השבט" [או "הקדש"] – ראה בדברי הגר"א וייס (13).

 

הגדרת חברה כ"אישיות משפטית נפרדת" משום "דינא דמלכותא" או מדיני קנין "סיטומתא"

ד. בפד"ר (7) כתב הרב דיכובסקי: "ההנחה שאין שום אפשרות לחדש גדרי בעלות שלא מצינו בש"ס, היא הנחה בלבד, ולא הלכה. שכן מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון, תנאו קיים", והביא את הדברי חיים שכתב בנדון קנין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם "כי מנהג הסוחרים יוצר מושגים חדשים בדבר שבממון ומבטל הלכה, ועל כן הוא מועיל גם במקום שאין כלל מושג של קנין". והסיק מכך: "ובכן, אף על פי שלא מצינו מושג חברה בע"מ לא בתורה ולא בחז"ל, קיימת אפשרות ליצירת מושגים חדשים בדיני ממונות, בין על ידי יחיד (באמצעות תנאי), ובין על ידי ציבור מדין סיטומתא ודינא דמלכותא. וכן נקט הגר"א וייס (12) אות ג) שיש "לקבל את משפט העמים בכל העולם כולו, וכל כהאי גוונא ודאי דינא דמלכותא דינא. ולענ"ד לא רק שאין זה סותר דין תורה, אלא זהו עיקר דין התורה, כיוון שמאפייני הבעלות חלוקים בין שלושת הגורמים הנ"ל – בעלי החברה, בעלי המניות ומנהלי החברה".

אמנם כבר כתב הרב יעקב פרבשטיין (24) אות ה) על כך: "דא עקא, שלדעת רוב הפוסקים אין בארץ ישראל דינא דמלכותא, וגם בחז"ל לא נמצא מקור לכך שדינא דמלכותא יכול ליצור גדר ממוני מחודש כזה, וכמו שכתב הגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (10) "ועתה נתבונן נא ונראה שגויים מקימים ורושמים בבורסה חברה בע"מ, הלוא רצונם לפי התקנות בבריה חדשה כהנ"ל, ואנו עם ישראל אין לנו מושג הזה כלל בדיני ממונות, וגם אי אפשר לנו לייצרו, כי משפטי דיני ממונות אצלנו מגבילים זכות קנייני ממון לאדם חי דווקא, ולא חל כהאי גוונא קנין גם מכוח דינא דמלכותא דינא נגד דין תורה וכמבואר באחרונים". והוסיף: "וגם פשוט, דכשם שאי אפשר ליצור ישות משפטית חדשה מכח דינא דמלכותא, קל וחומר שאי אפשר ליצור מכוח מנהג או סיטומתא מושג חדש שאינו קיים בדין תורה. שכן ההבנה הפשוטה בעניין סיטומתא היא, שסיטומתא אינה אלא אופן נוסף של גמירות דעת, ולא שיש כוח למנהג לחדש מושגים חדשים".

 

השאלות והחולקים על שיטה זו

ה. מלבד הדברים שהוזכרו לעיל, הקושי היסודי בשיטה זו, הוא כמובן, הצורך לחדש סוג של בעלות חדשה בדיני ממונות, וכפי שכתב הרב כהן (5) "ולענ"ד צע"ג בכל הנ"ל, שהרי פשוט שאי אפשר לחדש גדרי וסדרי בעלות שלא מצינו בתורתנו הקדושה, וכל מצב משתנה ומתחדש יכול רק להיקלט במסגרת היסודות הקיימים בתורתנו הקדושה. ואף אמנם שפעמים רבות אנו פוסקים דין על פי המנהג שנתפשט, אמנם זה רק נכון באשר לתוצאת ההלכה למעשה שאנו יכולים לפסוק בדיני ממונות על פי המנהג המעשי, אולם אין בכוחו של המנהג לחדש גדרי בעלות מחודשים, ולברוא "גולם" חדש של יישות משפטית נפרדת" [ועי"ש במה שהביא את קושיות המהרש"ג, על רבו המהר"ם שיק].

וראה עוד בדברי הגר"מ שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (10) שדחה את דברי הסוברים ש"חברה בע"מ" היא "אישיות משפטית נפרדת", וכתב: "אף שאין בדין תורה מושג חברה בע"מ כפי מושגי האומות, הלוא בידינו לעשות חברה בע"מ גם לפי דין תורה כגדר שותפות בעלמא, ובתנאים שאין עלייהו שיעבוד הגוף, והממון בעסק גופא לבד משועבד לעסק הזה [וכפי שיבואר להלן], ואין צורך לנו לצייר חברה בע"מ כגולם דווקא, וכדמות שמציירים השופטים ומחוקקים באומות העולם. אבל אנן בדידן ומשפטים בל ידעום, ואנו כפופים לתורת משה רבינו ומשפטי השו"ע, ואם כן חברה בע"מ היא שותפות ממש עם תנאים מסויימים, כל חברה וחברה כרצונה".

ועוד דן שם היאך שייך משא ומתן עם חברה בע"מ המוגדרת בדיני האומות כ"אישיות משפטית נפרדת", אם על פי דין תורה אין להגדרה זו כל תוקף, וראה בדברי הרב פרבשטיין (25) אות טו) בנדון זה.

ואמנם הגר"ח צימבליסט, ישב בבית הדין עם הגר"ש דיכובסקי, והשיג על דבריו בפד"ר (7) "לא מצינו בתורה חיובים על דבר דומם כמו חברה, אלא על אנשים חיים" [ומתוך כך נקט בנדון "טענינן ליתמי" ליורשיהם של בעלי החברה: "ואם יש שטר חוב על החברה, פירושו של דבר: על בעלי החברה, ואם מתו בעלי החברה הרי היתומים דינם כיורשים לכל דבר ופשיטא שטוענים להם כל הטענות שטוענים ליורשים"]. ועי' גם בדברי האגרות משה (17) חו"מ ח"ב) שכתב דברים ברורים: "ולגבי הגדרת חברה בערבון מוגבל, אי אפשר לומר שזו חטיבה בפני עצמה, ושממילא השותפים אינם אלא כפועלים, שטעם זה אינו כלום" [וראה להלן בדעת האגרות משה בהגדרת "חברת בע"מ" ע"פ ההלכה].

 

•  •     •

לעומת הפוסקים שאימצו את הגישה הכללית להגדרת "חברה בע"מ" כ"אישיות משפטית נפרדת" העומדת בפני עצמה, היו פוסקים אשר שללו את ההגדרה הנ"ל, וקבעו כי יש לבעלי המניות בעלות ואחריות על נכסי החברה, אם כי נחלקו בהגדרת הבעלות – האם זו בעלות "גמורה" ככל שותפים, או בגדר מחודש של "בעלות קלושה". וכמו כן נחלקו האם נכסי החברה משועבדים ב"שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף", או  שעבוד ב"אפותיקי מפורש", כדלקמן.

 

חברה בע"מ – "בעלות קלושה"

ו. מהרי"א הלוי (3) רבי יצחק אהרן איטינגא הלוי, למברג תרנ"ג)  דן באחריותם של בעלי חברה על חמץ בפסח, ובדבריו עמד על ההבדל בין בעלי מניות לבין שותפים, וכתב: "כבר ביארתי דגוף החמץ אינו של בעלי האקציען  [מניות] ואין להם שום רשות לא לאכלו ולא למוכרו או לבערו, רק שהאחריות עליהם, ובכהאי גוונא לא נאסר לאחר הפסח".

ובביאור הדברים כתב הרב כהן (5) "כוונת מהרי"א לחדש שבעלות בעלי המניות בחברה הינה "בעלות קלושה ומוגבלת", משום שאין בכוחם לנהל ולשלוט בחברה, כיון שבדרך כלל בעלי המניות בחברה ממנים מנהל, שרק לו הסמכות להחליט את ההחלטות היומיומיות, ולבצע את כל הנדרש" [ועל פי זה כתב: "ולגבי איסורי תורה כחמץ וכדומה, אי אפשר להחשיב את המצב כאילו יש ברשותם ובבעלותם חמץ". וכן בענין פרוזבול: "כיון שיש כאן בעלות קלושה ומוגבלת, ועיקר החוב הוא של החברה ולא של בעלי החברה, אם כן אולי לא נאמר בזה דין לא יגוש, כיון שאין נגישה על הבעלים"].

והוסיף: "וכמדומה שעל בסיס דברי המהרי"א הלוי נתפשט ורווח בין כמה בעלי הוראה לחלק בין סוגי מניות שיש לבעליהם זכות הצבעה [בקבלת החלטות], שלהחזיק במניות כאלו, הדבר כרוך באיסורי תורה של חמץ ושבת וכדומה, לבין בעלי מניות שאין להם זכות הצבעה, שנמצא שאין להם שליטה על הנעשה בחברה, ובכהאי גוונא שייך סברת המהרי"א הלוי".  וכוונתו לדברי רבי יעקב יצחק וייס [גאב"ד בד"צ העדה החרדית בירושלים] בשו"ת מנחת יצחק (8)-(9) שהרחיב את היריעה בנדון בעלות ב"חברה", ובדבריו שלל את ההגדרה ש"חברה" היא "אישיות משפטית נפרדת", ונקט [אות יב] "דיש להם לבעלי המניות דין בעלות, והמה כשותפים בעלמא". ומסקנתו: "תבנא לדינא דבעלות מוגבלת הוי בעלות לפי דין תורתנו הקדושה, וע"כ בסתם מניות שיש עכ"פ בעלות מוגבלת לבעלי המניות, יש להם דין בעלות. ובאותן מניות שאין להם שום דעת בעלים, לא מיניה ולא מקצתיה ואף לא לחוות דעתם, עכ"פ בישיבה המתקיימת בין חברי החברה מזמן לזמן, וכמו בניירות של הממשלה, בזה יש לומר דלא הוי אפילו בעלות מוגבלת, ונחשב רק כהלוואה בקבלת אחריות כנ"ל".

אולם הגר"מ שטרנבוך כתב במועדים וזמנים (10) על דברי המנחת יצחק: "והדבר תמוה לחלק בכך, שזהו רק תנאים בשותפות שמסכימים שאין להם זכות להתערב כלל בניהול העסק" [יעו"ש בהערה שהסביר את תמיהתו. ובשל כך הכריע לענין חיוב מכירת מניות בחברות שבבעלותם חמץ בפסח: "וכיון שבכוחם [של בעלי המניות] לבער, והיינו להוציא החמץ מבעלותם על ידי מכירה לנכרי, מחוייבים לעשות כן". ומוסיף: "וכעין זה העירו האחרונים לענין ריבית, דמאחר שאפשר לתקן בחברה בהיתר עיסקא, צריך לתקן כן גם בבנק שהיא חברה בע"מ"].

וראה בתגובת המנחת יצחק (11) ח"ז סימן כו) על טענותיו של הגר"מ שטרנבוך, ובמה שהביא מדברי שו"ת חשב האפוד שהגאון מטשעבין הסכים עם דברי המהרי"א בהגדרת "חברה".

• • •

שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף

ז. הגר"מ פיינשטיין נקט באגרותיו (17) יו"ד ח"ב) כי בעלות על חברה היא בעלות רגילה לכל דבר של בעלי המניות, אלא שלא ניתן לתבוע את חובות החברה מהם באופן אישי, היות ובכל הלוואה יש שעבוד על גופו של הלווה שהוא מחוייב לפרוע את החוב "והוא עיקר השעבוד" [לשון הר"ן בכתובות (17) יעו"ש], וכמו כן רובץ שעבוד על נכסיו אם לא יפרע את חובו מדין "ערב" – ובחובותיה של חברה בע"מ אין "שעבוד הגוף" [ועל פי זה חידש הגר"מ הלכתא רבתא בדיני ריבית: "וממילא נראה שרק בסתם מלוה שעושה חיוב תשלומין על הלוה, נאסרה בתורה מליקח ריבית. אבל מלוה כזו שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם, שאף שיש לו ממון הרבה אין על גופו שום חיוב לשלם, וליכא עליו העשה דתשלומין ולא יהיה רשע כשלא ישלם, לא נאמר על זה איסור ריבית".

וראה בדברי הרב כהן (22) שהביא כי בדברי המהרש"ג מבואר כדעת האגרות משה, והוסיף כי לפי דבריהם "פשוט לכאורה שהוא הדין לגבי נדון שמיטת כספים, אין כאן דין של "לא יגוש את רעהו", כיון ש"רעהו" אינו משועבד כלל, ורק "נכסים מסויימים" שלו משועבדים. ועי"ש בתמיהתו על דבריהם: "היאך יתכן להתהוות מצב של שעבוד נכסים שלא נובע מכוחו של שעבוד הגוף, והרי קיימא לן (בכורות מח, א) נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה, דהיינו ששעבוד הנכסים הוא תמיד ערב לשעבוד הגוף, והרי ידוע שאם אין לוה אין ערב. וידוע גם יסודו הגדול של רבינו תם שמוכר שטר חוב יכול למחול משום ששעבוד הגוף נשאר אצלו, וכשנפקע שעבוד הגוף שוב פקע מאליו שעבוד הנכסים [כמבואר בדברי הר"ן בכתובות (17) הנ"ל]. הרי לנו שכל מציאות התהוות שעבוד נכסים תלויה ועומדת בשעבוד הגוף".

 

בעלי המניות הם "שותפים" בבעלות החברה וגדר השעבוד ב"אפותיקי מפורש"

ח. בסוגיית הגמרא במסכת גיטין (18) ובשו"ע (18) נתבארו דיני "אפותיקי" – קרקע או מטלטלים המיוחדים לגביית חוב ידוע ["אפותיקי" היא מלה מורכבת: "אפה תהא קאי" – מכאן תגבה את חובך], וההבדל בין "אפותיקי סתם", ל"אפותיקי מפורש" ["עשה שדהו אפותיקי מפורש, אין בעל חוב גובה אלא ממנו, ואפילו שטפה נהר אין גובה משאר הנכסים, שאומר לו נסתחפה שדך"] – ראה סיכום הדינים באנציקלופדיה תלמודית (19).

ופסקו המנחת יצחק (19) והגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי (20) כי גדר השעבוד הממוני של נכסי החברה הוא  "אפותיקי מפורש" לגבית החוב, דהיינו תנאי בהלוואות של החברה לבעלי החובות שהפרעון יהיה מנכסים מסויימים בלבד, ולכן אפשרות הגביה היא רק מנכסי החברה ולא מהבעלים. וכפי שביאר הרב כהן (22) "אפשר להגדיר את החברה בע"מ כאילו אמר לו "לא יהא לך פרעון אלא מזו", המבואר בגיטין דהוי אפותיקי מפורש. ואמנם יש שעבוד הגוף מסויים ומוגבל גם על בעלי החברה, אלא שזכות הגביה היא רק מנכסים מסויימים. ואשר על כן אם אחרי ההפסד רכשו נכסים נוספים לחברה, הרי שעבוד הגוף שרבץ על בעלי החברה מצא כעת מקום לנוח, וזכות הגביה חלה עכשיו על הנכסים החדשים" [ועל פי זה דן בהמשך דבריו (13) האם נאמר דין שמיטת כספים ב"אפותיקי מפורש"].

וראה בדברי הרב פרבשטיין (25) אות יא) במה שסיכם את חידושי הדינים היוצאים מתשובת שבט הלוי (20) הנ"ל, ובקושיות שהקשה (24) אות ב) על הסוברים כי גדר השעבוד בחברה בע"מ הוא "אפותיקי מפורש".

 

• • •

כפי שכבר נוכחנו לראות לעיל, למחלוקת הפוסקים בהגדרת "חברה בע"מ" על פי התורה, השלכות רבות, הן בדיני איסור והיתר והן בדיני ממונות, נשוב איפוא לסכם את הדברים, ולציין נדונים נוספים:

 

בדיני איסור והיתר

ט. הנפק"מ העיקרית והיסודית היוצאת בהגדרת "חברה בע"מ" היא, האם יש בעלים המחוייב בשמירת השבת ובאיסורי הריבית של החברה, על מי מוטלת חובת ביעור החמץ של החברה, ועוד נושאים שיבוארו להלן.

לדעת הפוסקים שחברה בע"מ היא "אישיות משפטית מחודשת", אין איסור בקניית מניות של חברה העוסקת ומייצרת חמץ בפסח ושאר איסורי הנאה, או לקנות מניות של חברה שמחללת שבת בעסקיה, וכמו כן אין איסור בקבלת ריבית מחברה בע"מ, היות והתורה ניתנה לאנשים ולא לחברות ומיני בעלויות מחודשות.

משא"כ לדעת הפוסקים שבעלי המניות הם הבעלים של החברה, והחידוש במושג "חברה בע"מ" אינו אלא באפשרויות הגביה מנכסי החברה בלבד, פשיטא שבעלי המניות מוזהרים בכל איסורי התורה.

• ריבית [מתן הלוואות בריבית על ידי חברה • הלוואה בריבית לחברות] – מהר"ם שיק (3), אגרות משה (17), וראה בדברי המנחת יצחק (9) אות ל'; ועי"ש באות ב' במה שהביא מדברי המשנה והגמרא בגיטין (18) בנדון המלוה את הכהן להיות מפריש עליהם מחלקם בתרומות ומעשרות], מנחת אשר (12). וראה במאמרו המסכם של הרב זנדר (21) "השקעות בשוק ההון כהלכה" בנדון איסורי ריבית באגרות חוב של חברות בע"מ, אג"ח ממשלתיות, אג"ח להמרה וקרנות נאמנות.
• בל יראה [אחזקת מניות שהכסף מושקע גם במוצרי חמץ בפסח • האם חייבים למכור את המניות לנכרי קודם פסח • כיצד ומתי תבוצע מכירת המניות • תכניות חסכון והנפקות ממשלתיות בחברות המחזיקות חמץ] – מנחת יצחק (9) אות כד-כו), דברי הגר"מ שטרנבוך בספריו מועדים וזמנים (10) ושו"ת תשובות והנהגות (14). סיכום – פסקי תשובות (14) .
• שותפות בחברה מחללת שבת – מנחת יצחק (9) אות כז-כט), אגרות משה (17) אבן העזר ח"א).
• אבלות – ניירות ערך שברשות אבל, האם חייב למוכרם בשבעת ימי האבל – ספר משפטיך ליעקב (20).
• טבילת כלים – השייכים לחברה בע"מ – ספר טבילת כלים (20).
• בל תלין – האם יש איסור הלנת שכר עובדים המאוגדים בחברה בע"מ – משפט הפועלים (23).
• שמיטת כספים – בנקים וחברות בע"מ האם צריכות "פרוזבול" – הרב יעקב אברהם כהן (4)-(5)-(22)-(23).

 

בדיני ממונות

י.  למחלוקת הפוסקים בהגדרת "חברה בע"מ" על פי התורה, השלכות רבות גם בדיני ממונות:

• תביעות אישיות – מבעלי המניות, חברי הדירקטוריון ומנכ"ל החברה במקרה של פשיטת רגל • תובע הטוען שבשעת ההלוואה ידעו בעלי החברה שאין לחברה די כסף להחזיר את ההלוואה –  ראה בשו"ת מנחת יצחק (19) סימן קמג), ובשו"ת שבט הלוי (20) ובדברי הרב פרבשטיין (25). ובדברי שו"ת תשובות והנהגות (20) בנדון  פושט רגל שהתפשר עם בעלי חובות והתעשר, האם חייב לשלם את חובות החברה.
• "טענינן ליתמי" – ליורשיו של בעלי החברה – מחלוקת הגר"ח צימבליסט והגר"ש דיכובסקי בפד"ר (6)-(7).
• שבועה – השבעת מנהל החברה מספק – מנחת יצחק (19) סימן קמד).
• • •
• סיכום: המעמד המעשי של חברה בע"מ – הרב פרבשטיין (25) אות טז).