חזקה במצוות
א. חזקה במצוות – מקור הדין
הפוסקים דנו במגוון שאלות בנדון מי שהחזיק לקיים מצוה במשך זמן [כגון גלילת ספר תורה, עליה לתורה] – האם ניתן לערער על חזקתו, ולמסור את קיומה לאחרים. דין זה לא נתפרש בתלמוד. רבותינו הראשונים למדוהו ממקורות שונים, ויש שהגבילוהו לאופנים מסויימים בלבד [בשרידי אש (1א) דן בנושא זה, ובסוף דבריו כתב כי הלכה זו לא הוזכרה בדברי רוב הראשונים, ונראה שבתחילה "לא באה הסכמה בדברי הפוסקים בשאלה זו, אך לאט לאט התגברה הדעה שיש לקבוע דין חזקה גם במצוות, מחמת ששאלה זו חשובה לתיקון הסדר במנהגי התפילה, והדאגה לשלום בחיי הציבור"].
- המקור הראשון – מדברי התלמוד הירושלמי במסכת שבת (1ב), בנדון "קרש שניתן בצפון, יינתן בצפון". בשו"ת תשב"ץ (2ב) דן האם מי שהקדיש ספר תורה לבית הכנסת ונהגו זמן מרובה לקרוא בו "ועתה קם אחד לעכב על ידם". וכתב התשב"ץ שאין זכות בידם לעכב על פי הירושלמי "כיוון שזכה הספר שייקראו בו, זכה כן לעולם".
הריב"ש (2ב) למד מדין "קרש שניתן בצון", כי "מי שהחזיק בשררה אפילו מעצמו אין נוטלין אותה ממנו".
- המקור השני – מדברי המשנה בגיטין (2ג) "מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום", ובסוגיית הגמרא (שם) נתבאר דין זה משום "חשדא". ופירש רש"י שהנכנסים לאותו בית שלא יראו את העירוב, יחשדו בבני החצר שמטלטלים בלי עירוב. תוספות פירשו, שלא יאמרו שחושדים אותו שגנב, ולכן לא מניחים אצלו העירוב.
ממשנה זו פסק הרדב"ז (3א) כי אלמנה שהיתה מוחזקת להדליק ההיכל של בית הכנסת בימים מסויימים בשנה, וכעת רוצים למכור הדלקה זו – אין להעבירה מחזקתה "דהוי חזקת מצוה", ומשום שלא מיחו בידה, אין לך חזקה גדולה מזו. גם בשו"ת מהרי"ק (3ב) דן בשאלה האם מי שהוחזק מימים רבים שבית הכנסת עומד בביתו, רשאים הקהל לשנות, וכתב על פי הגמרא בגיטין, שאינם רשאים, והוסיף כי משמע מכך שבגמרא נזכר הטעם משום חשד מפני שהיו לבני הבית טענות, אבל בלא טענה פשיטא שאין לשנות ממקום שהורגלו.
- המקור השלישי – דברי המרדכי (4א) בנדון אדם שהיה רגיל במצוה [גלילת ספר תורה] ואירעו אונס, האם יש להשיב לו את קיום המצוה לאחר שעבר האונס "ואמר הר"מ שאם בשעה שנתנו לאחר לא היה סיפק בידו לקיים המצווה, יחזור למצוותו".
מהרשד"ם (4ב) דן בשאלה שנשאלה על ידי בני חברת הקברים אשר החזיקו במצוותם ימים רבים, וכעת קמו אנשים אחרים ואומרים שברצונם גם לקיים מצווה זו ולעבוד את ה'. והכריע שהדין עם החברה הקדומה, ואין להוציאם מחזקתם, על פי הגמרא בגיטין (2ג) וכדברי מהרי"ק (3ב) שהוכיח שאין לשנות מקום בית הכנסת. וכן הביא ראיה מדברי המרדכי (4א), ובקל וחומר "השתא בעניין ההוא שהאדם ירד במצוותו, אעפ"כ מכיוון שהיה באונס חוזר לחזקתו, בנדון דידן שעדיין ראשונים בחזקתם ודאי שאין לזכות זה לאחרים".
ברם דברי המרדכי במסכת מגילה (4ג) מבואר בנדון יין של הבדלה, שכל מי שיתן יותר ייזכה במצווה שאין ירושה במצוות, נראים לכאורה סותרים את דבריו במסכת בבא בתרא (4א), שיש חזקה במצוות.
ובשיירי כנסת הגדולה (4ד) תירץ, שאין חזקה מכח ירושה במצוות. אבל למחזיק עצמו ודאי יש חזקה, ואין להעביר ממנו את המצוה. סיכום – שרידי אש (5א).
ב. חזקה במצוות – תנאים והגבלות
בתשובות פאר הדור (5ב) מבוארת דעת הרמב"ם לחלוק על דין חזקה במצוות. הרמב"ם נשאל אודות מי שיש לו מנהג קבוע לעלות לספר תורה, ועתה מערערים על כך הקהל ורוצים לתת את העליה לאחר. וכתב הרמב"ם שאם האדם האחר גדול ממנו רשאים ליתן לו, "שאין חוקי התורה כרצון איש ואיש להחזיק בדבר ההוא".
גם בפסקי תרומת הדשן (5ג) הגביל חזקה זו, בנדון דייני העיר שבאו אנשים אחרים ורוצים להיות דיינים כמותם, וכתב שהדין עם החדשים, ואין לדמות זה למי שהחזיק במצוה כמה שנים "דשאני התם שרגילים לקנות חזקה זו מן הציבור, אבל שררת הדיינים הרי היא מונחת לכל מי שירצה לזכות בה".
בשו"ת משפטי שמואל (6א) נשאל על חברא קדישא שבאו אחרים ורצו לזכות במצוה, וכתב שאין לעכב על ידם, משום שרק בעניין שררה יש חזקה במצוות, אבל במצוה כל אחד רוצה לזכות לעשות מצוה. ובסוף דבריו כתב שראוי לתקן תקנה שיחלקו הדבר למשמרות כדי שיזכו כולם במצוה זו.
בספר חסידים (6ב) כתב שגם מי שהוחזק במצות גלילה, כאשר אחר רוצה לשלם יותר כסף כדי לזכות במצוה, יינתן לאחר כדי לא להפסיד את הצדקה. ולכאורה דבריו סותרים את פסק המרדכי (4א) שיש חזקה למצוות.
בשו"ת שאלת יעב"ץ (6ג) נשאל האם מי שהתנדב להדליק את נר התמיד בבית הכנסת, מוחזק במצוה. וכתב שמועילה החזקה, ואינו דומה לדברי ספר חסידים, שהמחזיק במצוה זכה בה מלכתחילה בדמים, ועל כן מי שייתן יותר יזכה. מה שאין כן שהתנדב מעצמו להרוויח הצדקה, אין לקחת ממנו המצוה.
ג. חזקה במצוות – פסקי הלכות
בשדי חמד (7) דן בהרחבה האם יש חזקה במצוות, והביא מדברי שו"ת שמש צדקה שאין חזקה, ודייק כן גם מדברי הרמב"ם (5ב) ותרומת הדשן (5ג), אך נקט לדינא שיש חזקה למצוות.
- בשולחן ערוך (8א) נפסקו להלכה דברי המרדכי (4א). ובביאור הלכה נסתפק אם האחר רוצה לתת יותר מעות, האם יתנו לו את המצוה. וראה עוד במה שכתב בפסקי תשובות (8ג) שאם חזקת ראשון נעשית מעצמו, אפשר לדחותו כאשר יש מי שמשלם יותר.
- הרמ"א כתב בהלכות חזקת קרקעות (8ג) בשם תשובת בנימין זאב, כי יחיד שיש לו ספר תורה והחזיק שהקהל קוראים בו, אם היה לציבור ספר אחר ובכל זאת קראו בשלו, הרי זו חזקה ואסורים לשנות. ובנתיבות המשפט הוסיף "היינו בחזקה שיש עמה טענה, שטוען שנעשה בהסכמת הציבור ולא באקראי".
ד. חזקה במצוות – סיכום
בשו"ת יביע אומר (9) דן האם כשיש פרוכת שהוחזקה להיות בהיכל, מותר להביא פרוכת חדשה, ובדבריו סוכמו עיקרי השיטות בנשון חזקה במצוות.
ה. חזקה במצות תקיעה בשופר ובתפילות הימים הנוראים
הפוסקים כתבו שיש חזקה על קיום מצות תקיעה בשופר או בתפילות הימים נוראים – ומי שתקע פעם אחת או עבר לפני התיבה, אין להעביר ממנו המצווה, אלא אם כן היתה סיבה לכך. ראה בדברי המטה אפרים (10א) "מי שהוחזק להתפלל או לתקוע ברצון הקהל, אין הקהל רשאי ליתן מצוה זו לאחר", והיינו משום שיש חזקה למצוות. ובמקורות לפסק ההלכה מובא מדברי הפרי מגדים שצריך ג' פעמים כדי להחזיק בכך, אך לדעת היעב"ץ די בפעם אחת. וראה במה שדן כיצד לנהוג כשבעל התוקע אינו בקי בפרטי התקיעה. ובמשנה ברורה (10ב) שכתב: "מי שהתחיל להתפלל או לתקוע אפילו פעם אחת, אין ליתן המצוה לאחר".
במקום שיש שני בעלי תוקעים, שהוחזקו לתקוע כל אחד ביום אחר של ראש השנה, מה הדין כאשר היום הראשון של ראש השנה חל בשבת – מי יתקע בשופר. בשו"ת פנים מאירות (11א) תלה דין זה במחלוקת הפוסקים בנדון אמירת "מערבית" [הפיוט] של יום א' של סוכות, כאשר היום טוב הראשון חל בשבת – האם יש לאומרו בליל שני של יום טוב "או דלמא כיוון שנדחה נדחה".
אולם בשערי תשובה (11ב) כתב על דברי הפנים מאירות: "ולענ"ד ראיית הפנים מאירות צ"ע, שאין הנידון דומה, דלענין שיר או פיוט מערבית, שייך לומר כן, דמעיקרא הכי אתקין, ששיר או פיוט זה ליום ראשון, ואי לא חזי לראשון יהיה לשני, ממילא. דהשני אידחי, משא"כ בזה, ששני אנשים חלוקים הם וכל אחד זכה ביומו" [ומדברי האגרות משה (11ג) נראה שיש מחלוקת בין השערי תשובה לפנים מאירות].
וראה בהרחבה בספר רץ כצבי (12)-(13) במה שדן במחלוקת הפנים מאירות והשערי תשובה, על פי דברי הקדושת לוי ורבי עקיבא אייגר בענין ראש השנה שחל בשבת, וכתב: "לפי הקדושת לוי שנחשב הדבר כאילו תקעו גם בשבת, אין למי שתוקע בשנה רגילה ביום א' כל טענה, כי על אף שלא תקעו בפועל הרי נחשב כאילו תקעו. וממילא הרגיל לתקוע ביום ב' תמיד, יתקע גם השנה. אולם אם אין זה נחשב כאילו תקעו ביום א' בשבת, וכדעת הגרע"א, התוקע בשנה רגילה ביום א' יתקע ביום השני, כי היום השני נחשב ליום הראשון של התקיעות, ולו יש את החזקה על יום זה, ולכן השני ידחה [וראה עוד בספר רץ כצבי, האם לא תוקעים בשופר בר"ה שחל בשבת מדאורייתא או מדרבנן].
