פתיחה: בפרשת אמור נצטוו הכהנים: "קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם: אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדשׁ הוּא לֵאלֹהָיו", ואף ישראל נצטוו לנהוג בכהנים ביחס של כבוד: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (ויקרא כא, ו-ח). והנה בזמן שבית המקדש היה קיים נאמר במשנה בקידושין (2) "אין בודקים מן המזבח ולמעלה ולא מן הסנהדרין ולמעלה". כלומר, אם הועד עליו שאבותיו שימשו בכהונה בבית המקדש, או שנמנו על הסנהדרין – בידוע שהוא כהן 'מיוחס' לכל דבר וענין, וכפי שנפסק ברמב"ם ((2); הלכות איסורי ביאה פ"כ ה"ב).

אולם בזמן הזה, שבעוונותינו הרבים נחרב בית המקדש ואין סנהדרין, נחשבים הכהנים ל"כהני חזקה", דהיינו שהוחזקו ככהנים למרות שאין להם כתב יחוס, וכמבואר בדברי הרמב"ם ((2); שם הלכה א) "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים". כתוצאה מכך, דנו הפוסקים בשאלות הבאות:

[א] מה ההשלכות ההלכתית לכך שכהנים היום הם "כהני חזקה" – האם פירושו של דבר שהם ודאי כהנים, או שהם רק ספק כהנים. ונפקא מינה: לאיסור כהן בפסולות לו, נשיאת כפים, פדיון הבן וחיוב קדימות לכהן מדין 'וקדשתו'.

[ב] כיצד נקבעת חזקת כהונה – האם שם משפחה 'כהן' נחשב כחזקה לאיסורי כהונה, ומה הדין באדם שאביו שאינו שומר תורה ומצוות אמר לו שהוא כהן, האם נהיה על ידי כך מוחזק לכהן. וכן, האם כיתוב 'כהן' על גבי מצבה מהווה ראיה לחזקת כהונה.

[ג] מה דינם של יהודים שבאו ממקומות שלא שמרו תורה ומצוות [כגון, עולי מדינות חבר העמים, כהנים הבאים מקיבוצים] שיש חשש גדול שבמשך השנים נתחללו מקדושתם [על ידי נישואים עם פסולות לכהונה].

א. במסכת כתובות (1) נחלקו רב חסדא ורבי אבינא האם "מעלין מנשיאות כפים ליוחסין", דהיינו, האם נשיאות כפים מהווה ראיה שהכהן הוא מיוחס, והוכיחו שאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין מדברי רבי יוסי בברייתא "גדולה חזקה", כלומר "שאין בית דין יכולין להוציא דבר מחזקתו" [רש"י שם], ונחמיה אמר לכהנים שעלו מהגולה לארץ ישראל בזמן בנין הבית השני "הרי אתם בחזקתכם, במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול, אף כאן בקדשי הגבול". ומדייקת מכך הגמרא, שלאור דברי רבי יוסי "גדולה חזקה", משמע שנחמיה לא אסר עליהם לשאת כפים [שהרי הוחזקו בה בגבולין] – ואם כן, אם נאמר ש"מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, הני כיון דפרסי ידייהו אתי לאסוקינהו". ודוחה הגמרא: "שאני הכא דריע חזקייהו" [עי"ש ברש"י ותוספות] ובהמשך הסוגיא נחלקו בביאור דברי רבי יוסי "גדולה חזקה", האם חזקת הכהונה היא חזקה גמורה, להאכילם תרומה דאורייתא.

מסוגיא זו דנו הפוסקים לענין חזקת הכהונה בזמן הזה, כפי שיבואר להלן.

ב. והנה, כאמור בדברי הרמב"ם (2) "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים". ובפשטות משמע מדבריו, שהכהנים מוחזקים כוודאי כהנים, ונוהגים בכל איסורי כהונה ככהנים ודאיים, שהרי כלל נקוט בידינו "סוקלין ושורפין על החזקות" (קידושין פ, א), ולפיכך גם כיום שהכהנים אינם מיוחסים בכתב יוחסין ובעדות "עד המזבח", ברם יש להם חזקת כהונה, ולכן הם ודאי כהנים לכל דיני הכהונה מהתורה. וכפי שכתב המבי"ט [רבי משה בן יוסף טראני, בן דורו של מרן הבית יוסף, אשר התמנה אחריו כרבה של צפת] בחיבורו קרית ספר על הרמב"ם (2) ש"אפילו בזמן הזה, כל מי שהוחזקה משפחתו בכהונה ולא קרא עליו ערער, הוא כהן לכל הדברים, דמהניא ליה חזקתו מן התורה, אפילו למידי דאורייתא, דהא סמכינן עלייהו בפדיון הבן דהוה מהתורה" [והסיבה שכתב הרמב"ם שבזמן הזה הכהנים אוכלים רק "תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס", ביאר המבי"ט משום ש"בתרומה וחלה של תורה דאית בהו חיוב מיתה לזר, חשו רבנן טפי לאצרוכי בדיקה"].

ומבואר בדבריו, שבזמן הזה, הכהנים מוחזקים כודאי כהנים. וכדבריו כתב בנו, בשו"ת מהרי"ט [(6); ח"א סימן פה. רבי יוסף טראני, יצא בשליחות הישוב בצפת לקושטא, ושם מונה מאוחר יותר לרב הראשי של תורכיה] ולמד כן ממסקנת הסוגיא בכתובות (1) "שהכהן והלוי בחזקתן הן עומדים, כדאמרינן בפרק שני דכתובות גדולה חזקה [וביאר את דברי הרמב"ם הנ"ל, שהסיבה שאוכלים רק תרומה מדרבנן, כי יש חשש שאם כהן יאכל תרומה דאורייתא יעלו אותו אף ליוחסין, אבל מעיקר הדין מי שמוחזק ככהן הרי הוא כהן גמור לכל הדינים].

ולכאורה יש להביא ראיה שהכהנים נשארו בחזקת ודאי גם בזמנינו, ואינם נחשבים כהני ספק – מכך שגם היום נושאים הכהנים את כפיהם בברכה, ואינם חוששים לדברי הגמרא בכתובות (1) שכל מי שאינו כהן ונושא כפיו עובר באיסור עשה, שנאמר "כה תברכו" ונלמד "אתם ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה עשה". ואם היה ספק בחזקת הכהונה, לא היו יכולים הכהנים לשאת כפים בברכה, מדין "ספק דאורייתא לחומרא". ומוכח איפוא מהברכה שמברכים הכהנים בנשיאת כפים, שאין כל ספק בחזקת כהונתם, והם ודאי כהנים. [אמנם על ראיה זו השיב בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן צג – לא מופיע בדפי המקורות) "אפשר לומר דאף בספק כהן גמור מותר לישא כפיו ולברך, אע"פ דזר הנושא כפיו עובר בעשה, מכל מקום כיון דכהן שאינו נושא כפיו כאילו עובר בשלש עשה, לכן אמרו חכמים דישא כפיו אם הוא ספק כהן, וכיון דמדרבנן נושא כפיו שפיר מברך"].

ג. מאידך רבים הם הפוסקים הנוקטים כי בזמן הזה הכהנים הם ספק כהנים.

בשו"ע פסק בהלכות הפרשת חלה (יו"ד סימן שכב סע' א) "מצות עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן". ובזמן הזה שכולם טמאי מתים, אין נותנים חלה לכהן, אלא שורפים אותה מאחר שנטמאת. ברם בחלה שהופרשה בחו"ל, שעיקר חיובה מדרבנן, הקלו חכמים והתירוה באכילה לחלק מהכהנים, לדעת מרן השו"ע ((4); שם סע' ה). ולכן פסק המחבר: "אם רצה להפריש חלה אחת מפריש אחד ממ"ח ונאכלת לקטן שעדיין לא ראה קרי". אולם הרמ"א כתב: "ויש אומרים כיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל, גם בשאר מקומות אין צריכין להפריש רק חלה אחת ולשרפה, וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו".

ובש"ך (ס"ק ט; (4)) ביאר את דברי הרמ"א על פי דברי המהרש"ל [רבי שלמה לוריא מלובלין, מגדולי רבני פולין לפני כארבע מאות וחמישים שנה], שהסיבה שאין נוהגין לתת חלה לכהן קטן היא "משום דלא מחזקינן בזמן הזה בכהן ודאי". ובספרו ים של שלמה (3) ביאר המהרש"ל את הדברים בהרחבה. ומתבאר לפי המהרש"ל והש"ך, שלדעת הרמ"א אין נוהגים לתת חלה לכהנים בזמן הזה בגלל שאין כיום כהן שניתן לומר עליו בוודאות שהוא כהן מיוחס. וכן דעת המג"א בהלכות פסח (4) שכיום "אין מחזיקים אותו ככהן ודאי דדילמא נתחללה אחת מאימותיו". ולפי זה ביאר המג"א (או"ח סי' רא ס"ק ב – הובא בבאר היטב שם; (4)) מדוע לא נזהרים היום להקדים כהנים לכל דבר שבקדושה מדין "וקדשתו", מכיון "דאין אנו בקיאין ביחוסי הכהונה".

ד. לאור היסוד שהכהנים היום הם בחזקת ספק, חידש בשו"ת מהרשד"ם [(5); רבי שמואל די מדינה, מגדולי החכמים הספרדים בסלוניקי, נפטר לפני כארבע מאות שנה בשנת ה"א שמ"ט] חידוש גדול לדינא, להתיר שבויה לכהן בצירוף של "ספק ספיקא". ומעשה שהיה כך היה: אשה שבויה שהעידה עליה אשה אחרת ששמעה מפי שבויה שנשבית עמה שהיא טהורה, ונשאל המהרשד"ם האם שבויה זו יכולה להינשא לכהן, שהרי כל שבויה אסורה לכהן מדרבנן "דכיון דנשבית לבין העכו"ם והם פרוצים בעריות כולנו עדים שנבעלה" (רש"י כתובות יג, ב), והשאלה היא אם נוכל לסמוך על העדות הנ"ל שהשבויה לא נטמאה.

והשיב המהרשד"ם שאמנם ספק אם אפשר לסמוך על עדות אשה המעידה ששמעה משבויה אחרת שאשה זו לא נטמאה, ומכח עדות זו בלבד לא נוכל להתירה, אולם ניתן לצרף לספק זה את הספק הנוסף שיש בחזקת הכהנים בזמן הזה, ולהתיר אשה זו מדין "ספק ספיקא". בדבריו הסתמך המהרשד"ם על מה שכתב הריב"ש [(5); רבי יצחק בר ששת, נולד בברצלונה בשנת ה"א פ"ו (1326) ונפטר בשנת ה"א קס"ח (1408) באלג'יר. היה לגדול הדור לאחר פטירת רבו, הר"ן] "שכהנים בזמנינו אינם כהנים ודאי", ואם כן "מאחר שאיסור שבויה אינו אלא איסור דרבנן וכמ"ש הרמב"ם, אם כן די לנו להחמיר במה שהוא אסור ודאי, אבל בענין ספק כזה ראוי לנו לומר ספק דרבנן לקולא".

בשו"ת שבות יעקב [(5); רבי יעקב ריישר, כיהן ברבנות בפראג, וורמייזא (גרמניה) ומץ (צרפת). נפטר לפני כשלוש מאות שנה, בשנת ה"א תצ"ג] מביא את דברי המהרשד"ם, והסתמך עליו לפסוק שאין כופים כהן שנשא חלוצה לגרשה.

*  *   *

ה. לסיכום: נתבארה דעת הסוברים שכהנים בזמן הזה הם בחזקת ספק, כתוצאה מאורך הגלות וגזירות הגירושים שגרמו לבלבול במסורת יחוסם, ולחשש שמא נתחללה אחת מאימותיו של כהן זה ונפסל מכהונה. ונפק"מ לדינא:

• לדברי המהרש"ל והש"ך בדעת הרמ"א, אין נותנים לכהנים חלה, מאחר ובזמנינו הכהנים הם בחזקת ספק.
• לדעת המג"א מטעם זה אין מקפידים על דין "וקדשתו" בימינו.
• לדעת המהרשד"ם והשבות יעקב, ניתן לצרף את העובדה שיש ספק בחזקת הכהונה בכהנים בימינו, לספקות נוספים, ולהקל באיסורי כהונה מדרבנן מדין "ספק ספיקא".

מאידך גיסא פוסקים אחרים [המבי"ט והמהרי"ט] סוברים שהכהנים מוחזקים כוודאי כהנים, ונוהגים בכל איסורי כהונה ככהנים ודאיים.

סיכום השיטות – בשו"ת יחל ישראל ((7); הרב ישראל מאיר לאו), ובמה שדן שם האם שם משפחה 'כהן' נחשב כחזקה לאיסורי כהונה, ובדין אדם שאביו שאינו שומר תורה ומצוות אמר לו שהוא כהן, האם נהיה על ידי כך מוחזק לכהן.

ו. הפתחי תשובה (יו"ד סי' שה ס"ק יב; (8)) הביא את חידושו של היעב"ץ [רבי יעקב עמדין, בנו של ה'חכם צבי', נפטר לפני כשלוש מאות שנה, מגדולי הדור בגרמניה] שמאחר ובימינו הכהנים אינם בחזקתם כבזמן המקדש אלא ספק כהנים, לכן מן הראוי שלאחר הפדיון יחזירו לאב את כסף הפדיון שמא הם אינם כהנים, והממון גזול בידם. כמו כן, חידש היעב"ץ שמכיון שיש ספק בכהן שפודה את הבכור אם אמנם הוא כהן, יש לאב לפדות את הבכור מכל כהן שיפגוש בו, כדי שאולי מבין כל הכהנים ימצא כהן אחד שהוא ודאי מיוחס.

אולם רוב הפוסקים לא חששו לדברי היעב"ץ, ולדעתם גם אם הכהנים בזמן הזה הם בחזקת ספק, אין הכהן צריך להחזיר את כסף הפדיון, וכמו שכתב המהרש"א בגליון השו"ע שם (8) על דברי היעב"ץ: "וכל זה לענ"ד אינו מחוור, דמדעתיה נותן כיון שרוצה לצאת ידי ספק אולי פוגע בכהן, ואם כן מאי חשש גזל איכא". כלומר, מאחר והאב ידע שהכהן הפודה הוא רק ספק כהן ובכל זאת נתן לו את הכסף, הרי שהנתינה נעשתה בידיעה ברורה, ואין כלל גזל.

למעשה – הכריע הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי ((8); ח"ג סימן קס) כי "ולשון הש"ס מורה יותר כהשבות יעקב [שהכהנים הם בחזקת ספק], אבל סברת ההלכה מורה יותר כמהרי"ט ודעימיה דחזקת כהונה חזקה גמורה היא מן התורה, אפילו לענייני דאורייתא כפדיון הבן ונשיאות כפים ומתנות. והגאון יעב"ץ שם מאד נכנס בפרצה דחוקה במה שפטר כהנים מפדיון הבן וחייב בת כהן ולוי בזמן הזה בפדיון הבן, וסוגיא דעלמא דלא כוותיה, וכאשר רמז על זה מרן החתם סופר יו"ד סו"ס רצ"א".

*  *   *

ז. יחד עם זאת, גם לדעת הסוברים שגם בזמנינו יש לכהנים 'חזקה גמורה' והם ודאי כהנים. לא כן פני הדברים ביהודים שבאו ממקומות שלא שמרו תורה ומצוות [כגון, עולי מדינות חבר העמים, או כהנים הבאים מקיבוצים] שיש חשש גדול שבמשך השנים נתחללו מקדושתם [על ידי נישואים עם פסולות לכהונה], כמבואר בהרחבה בשו"ת שבט הלוי [(9); חלק י סימן רכה. וראה במה שכתב שם שבכיתוב 'כהן' על מצבה במקומות הנ"ל "אין כאן חזקה ואין כאן עדות"].

נדון נוסף בדין חזקת כהונה אצל יוצאי פרס, מבואר בדברי הראשון לציון הרב בקשי דורון בשו"ת בנין אב (9), הדן בשמועה אותה הביא הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר, שבפרס היה מנהג "להדביק תואר כהן לאנשים מכובדים בעיניהם, ויש שהיו נודרים בעת חוליים שיקומו מחוליים יהיו כהנים", וצ"ע האם יש בשמועה זו כדי לערער את חזקת הכהונה אצל יוצאי פרס שמחזיקים עצמם ככהנים. וראה במה שהביא שם עדות הרבנים יוצאי פרס בענין.

ח. בשו"ע אבן העזר (3) פסק המחבר: "מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו". ברם הרמ"א כתב: "יש אומרים דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה, שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה, וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי". ותמהו החלקת מחוקק והבית שמואל על הרמ"א שהתיר לכהן לשאת כפיו על סמך דבריו שהוא כהן, והרי יש עובר באיסור עשה. ועי' בבית שמואל מה שתירץ. ועוד יש להאריך בנושא זה מדין 'שויא נפשיה חתיכא דאיסורא', ועוד חזון למועד.