פרשת כי תשא

חטא העגל

א. זכירת מעשה העגל

נתייחדה זכירה אחת מששת הזכירות לזכור את חטא העגל, כאמור בלשון הכתוב (1א) "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוקיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בואכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'. ובחורב הקצפתם את ה'". ופירש שם הרמב"ן (1ב) "ובחורב הקצפתם, הזכיר להם מעשה העגל". ובדבריו בספר המצוות (1ג) מבואר כי זו "מצוה לדורות, לדעת חסד האלוקים עלינו ושמרו ברית אבותינו, ולתת הודאה לשמו ולברך אותו על הכל". ויש לבאר מהות חטא העגל, ובמה היה מיוחד חטא זה שנצטווינו תמיד לזכרו.

ובכלל זה, מהו הלקח שעלינו ללמוד מחטא העגל בזיכרון זה.

וזאת למודעי, כי בטרם נפנה ללימוד הפרשה, יש לדעת כי מדובר בבני דור המדבר שהיו "דור דעה" [לשון מדרש אגדה המובא בדברי רש"י בספר מלכים; 1ד], אשר "אשה קטנה שבנשותיהם היתה כיחזקאל בן בוזי" [לשון הרמב"ן בפרשת חוקת; 1ה], ועל כן שומה עלינו לברר היטב במה חטאו, ומה עלינו ללמוד מכך בזיכרון חטאם.

ב. האם במעשה העגל עבדו בני ישראל עבודה זרה

הקדמה נוספת נחוצה להבנת חטא העגל.

• ראשית, בדברי הרמב"ן (1ו) מבואר פחדם של בני ישראל בכל ימי היותם במדבר ממידת הדין "וזאת טעותם במעשה העגל", כפי שיבואר לקמן בהרחבה.
• שנית, נתבונן במעלתו הנשגבת של משה רבנו המתבארת בדברי רש"י על הפסוק (1ז) "והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל", שהביא מדברי חז"ל ש"אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום השכינה, חבריהם אומרים הרי הוא באהלו של משה", ומכאן נבין עד כמה היו בני ישראל תלויים בו.

ג. מחשבת אהרן והעם במחשבת העגל, ומנגד החטא במחשבת פיגול ובמעשה זביחה

בביאור חטא העגל נלמד את דברי הרמב"ן, רבנו בחיי והכוזרי בנדון, ויש להבחין בדבריהם בין:

[א] מחשבתם של אהרן הכהן והעם בעשיית העגל, וכוונתם לשם שמים.

[ב] החטא במחשבת פיגול לכוון לעגל, הנכלל באיסור עבודה זרה "לא יהיה לך אלהים אחרים".

[ג] חטא הערב רב במעשה השתחווייה וזביחה.

ועתה ברחבה:

בדברי הרמב"ן (2ב) מבואר כי בני ישראל "בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים. אבל היו מבקשים "משה אחר" שיורה הדרך לפנינו". וכדברי הרמב"ן (פסוק ד; 3א) "כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם". והיינו שלאחר עלותו של משה רבנו לקבל התורה, הרגישו מחסור גדול בהשראת השכינה, שתמיד היתה על ידי משה רבנו, כמבואר לעיל. וחששו מפני הבאות, מי יורה להם דרך במדבר, שבו מתוחה מידת הדין, ועל כן ביקשו "צורה", שבאמצעותה ידעו מהקב"ה מה לעשות. וכפי שכתב הרמב"ן בהמשך דבריו "והכוונה לאהרן בזה, מפני שישראל היו במדבר חורב שממה, ולכן חשב אהרון כי המחריב [דהיינו העגל, העשוי מזהב, המורה על מידת הדין, כדלקמן בדברי הרמב"ן בפסוק ב; 3א] יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה עליהם רוח ממרום, כאשר נאצל על ידי משה" [ומחשבה זו לא היתה מופקעת כלל ועיקר, שהרי אחר כך נצטוו לעשות משכן שכל עניינו ליצור מציאות של קדושה ולעשות כלים להשפיע על ידם שפע, כפי שיבואר לקמן בדברי בית הלוי (6) ובשם דרך (7)].

נמצא איפוא, כי אהרן הכהן והעם שהיו עמו התכוונו באמת לשם שמים "והצורה היא כלי לכוון לעניינה", וכדברי המדרש שהביא הרמב"ן "שאמר אהרן, מתוך שאני בונה, אני בונה אותו לשמו של הקב"ה" [וכן מבואר בדברי הרמב"ן בפסוק ה (3א) ובפסוק כב (3ג) "כי מהם חשבוהו לטובה, כפי סברתם"].

אך רוב העם "דעתם על העגל אשר עשו והיו הבעלים מפגלים" [לשון הרמב"ן בפסוק ה; 3א] ועברו על איסור "לא יהיה", כמבואר בדברי הרמב"ן (3ב). וכפי שכתב הרמב"ן [פסוק ז; 3א] "כי ברובם היה החטא במחשבה רעה".

ואילו חלק אחר בעם חטאו במעשה שהיו "משחיתים וזובחים לעגל" [רמב"ן פסוק ה], והם היו הערב רב, כדברי רבנו בחיי (4). וראה בסוף דבריו: "ומכל מקום אע"פ שערב רב היו תחילה עיקר מעשה הרע, מצינו שטעו ישראל אחריו ונענשו הכל". להשלמת לימוד דברי הראשונים בביאור חטא העגל, ראה גם בדברי ספר הכוזרי (5).

ד. חטא העגל – הכנת מקום מיוחד להשראת השכינה שלא על פי ציווי מהשי"ת

לאחר לימוד פירושי רבותינו הראשונים בפרשה, עדיין צריך להבין, היאך נכשלו בני "דור דעה" בחטא העגל, ועל מה נתבעו. וביאר בספר בית הלוי (7) כי טעותם של בני דור דעה היתה "שרצו להתחכם מעצם לעשות על פי ידיעתם וחכמתם מעשה אשר לא נצטוו עליו". וה"תיקון" לחטא זה היה בעשיית המשכן, שעשו הכל רק בציווי ולא מעצמם, וכפי שנאמר בפרשת פקודי על כל פרט ופרט שעשו "כאשר צוה ה' את משה", עיין בכל דבריו הנעימים.

וראה בתוספת ביאור בדרך זו בספר שם דרך (7), ובמה שהוסיף לבאר לפי מהלך הדברים, את טעם ציווי פרשת הקרבנות לאחר מתן לוחות שניים, היות והקרבנות הם חוקים למעלה מהבנת השכל "להורותם שאין ללכת אחר השכל, ורק הדברים המסורים בתורה הם האמת המוחלטת ועומק רצון ה', ועל פיהם יש לנהוג וללכת".

והיינו דברי חז"ל, שהציווי הראשון לאחר ריצוי חטא העגל היה להקהיל קהילות ללמד תורה ברבים, כי רק לימוד התורה מגן ומציל מכל טעות ומכשול.

ה. פרה אדומה – התיקון לחטא העגל

על פי יסודות הביאור בחטא העגל שנתבארו לעיל, ביאר הבית הלוי (9) מדוע הפרה האדומה היא התיקון לחטא העגל "דפרה אדומה הוא סייג וגדר גדול לאדם המתבונן בשכלו לחקור בטעמי המצות, לבל יכשל בהם לדון אחר שכלו ולהרוס ולומר אנכי הרואה לידע טעמם, ועל ידי זה יוכל להיכשל להוסיף או לגרוע. רק צריך לעשות הכל בכל הפרטים, כפי מה שקבלנו מרבותינו, על פי כללי התורה וההלכה הקבוע בלי נטות מאומה מדברי השו"ע. ונמצא דמצות פרה הוא מנגד ממש למעשה העגל, והיא סייג וגדר שלא להיכשל עוד ברעיונות כאלה לבדות מלבו עבודות ומעשים חדשים שלא נתקבלו מרבותינו הלכה".

וראה בתוספת ביאור והטעמה בשיחותיו של הרב נבנצל (10) ובמה שכתב שם בביאור חובת הציות לחכמי התורה.

ו. התיקון לחטא העגל – תשובה שלימה בשברון לב

בדברי הרמב"ן (11ג) מבוארת ה"תשובה הגדולה והחרטה" העמוקה של בני ישראל שהתאבלו על חטאם בעגל. ומכאן הפתח להבנת דברי חז"ל (11א) "לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה", ופירש רש"י שם: "גיבורים ושליטים ביצרם היו, ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהן. אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם, כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה".

וביאר האדמו"ר הנתיבות שלום (11ב), שדרך התשובה של יהודי היא "שברון הלב", וכמאמר הכתוב "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה". וזו "הוראת התשובה לרבים, שאפילו לאחר מעשה העגל ולאחר המחולות, מכיוון שהיה להם הכרת החטא ויתאבלו, קבלם הקב"ה ושוב קרא להם בני ישראל" [וראה גם בדברי רבי אייזיק שר (12א) שראויים היו ישראל לסייעתא דשמיא לעמוד בנסיון העגל, ולא זכו לה כדי שיינתן פתחון פה לבעלי תשובה].

ז. התביעה בחטא העגל – על חוסר שימת הלב למכשול שעלול לצאת מהעגל

מפרשת חטא העגל נוכל ללמוד לקח נוסף – גודל הזהירות הנצרכת בכל מעשה, פן יגרום למכשול לאחרים, כדברי רבי אייזיק שר (12א). וביותר, כביאורו של רבי ברוך מרדכי אזרחי, בספרו ברכת מרדכי (13) לדברי הרמב"ן, שאהרן הכהן נתבע גם על העגלים שעשה ירבעם.

ח. השורש לחטא העגל – הבהלה ואיבוד העשתונות כתוצאה מירידה רוחנית

דברי רבי חיים שמואלביץ בספרו שיחות מוסר (14).