חיים של תורה

א.  בדברי הגמרא במסכת פסחים (1) מבואר ייחודו של חג השבועות, שבו ניתנה התורה, משאר החגים, במאמרו של  רבי אליעזר "אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא". והיינו שצריך לשמוח בו באופן מיוחד במאכל ומשתה, כדי "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה בו תורה" [רש"י שם]. ומסופר בסוגיא על רב יוסף שביקש שיכינו עבורו בחג השבועות "עגלא תלתא" באומרו: "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", ופירש רש"י: "אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם". ומאליה מתעוררת הפליאה העצומה, וכי ביום שניתנה בו תורה יש חיוב לאכול, והרי אדרבה, יותר היה צריך לקיים ביום זה "כולו לה'" בלימוד תורה והתעלות רוחנית, ולא בעינוג גשמי חומרי, וצ"ע.

• קושי דומה מתעורר בטעם המנהג לאכול מאכלי חלב בשבועות משום שהתורה נמשלה לדבש וחלב, וכפי שהביא בספר התודעה (1) משמעות הדבר "ששנים אלה רומזים על כח התורה, שכל העוסק בה יוצא מטומאתו ונטהר. שכן הדבורה – שרץ טמא, והדבש שהיא עושה – טהור. אף החלב תחילתו דם שהוא אסור, וממנו נעשה חלב שהוא מותר. שכך אמרו חכמים: 'דם נעכר ונעשה חלב". וגם כאן תמוה, מדוע ציון ערכה המופלא של התורה צריך לבוא לידי ביטוי באכילה גשמית ולא בלימוד ועשיה רוחניים.
• חג השבועות נקרא בשם "עצרת" רק על ידי חז"ל ולא נזכר בשם זה בתורה, וצ"ע בפשר הדבר.
• עוד יש להבין, מדוע דווקא בחג השבועות הקריבו בבית המקדש את הקרבן היחיד הבא מן החמץ – קרבן "שתי הלחם". וכמו כן צ"ב מדוע קרבן שתי הלחם הוקרב לאחר ספירת העומר.
• • •

ב. בשמעתתא דקבלת התורה (2) שבת פח, ב), גילו חז"ל את הדין ודברים שבין משה רבנו והמלאכים בשעה שעלה משה למרום לקבל התורה, וטענו מלאכי השרת להקב"ה שלא יעלה על הדעת למסור את התורה לילוד אשה בשר ודם, אלא יש ליתנה בשמים לשכלים הנבדלים הרוחניים, באומרם (2) תהלים מזמור ח) "ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים". ויש להבין את תשובתו של משה רבנו, מדוע אמנם עיקר נתינת התורה נקבע לבני האדם שיש בהם קנאה ותאווה לדברים גשמיים.

בביאור הדברים כתבו הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, בספרו לב אליהו (6), כי בעוד שהפילוסופים היוונים, דגלו בדיכוי החומר לשם עליה רוחנית, הרי שהשקפת התורה היא לקדש את החומר, דהיינו להשתמש בכלי הגוף הגשמי להתקדשות ועבודת ה'. והדברים מפורשים בביאורו של הרמב"ן (3) לציווי  "אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק", שקיום מצות הדבקות בהקב"ה פירושה המעשי "שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי, עד שיבוא מזה מה שאמרו (אבות פ"ב מי"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו, יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה'". וכפי שנקבע להלכה כסימן מפורש בשו"ע או"ח (4) "שכל כוונותיו יהיו לשם שמים".

לאור זאת, ביאר הלב אליהו (6) את עליונות מעלתו של האדם על כל הנבראים, תחתונים ועליונים  "אשר לו ניתן הכח והממשלה לכבוש תחת יד שכלו – היינו נשמת חיים אשר בו, את ענייני חומר גופו והיו לאחדים". יכולתו של האדם לקדש את החומר איננה קיימת אצל המלאכים. רק לאדם ניתן הכח והממשלה לכבוש תחת יד שכלו, היינו נשמת חיים אשר בו, את ענייני חומר גופו ולהפכם לרוחניות. ובכך מעלתו עליונה אף על המלאכים שמהותם רוחנית.

ג. מעתה מבוארת תשובתו של משה רבנו לטענת המלאכים שראוי לתת את התורה לבני העולמות העליונים, כפי שהרחיב לבאר המשך חכמה (5) בדבריו הנפלאים, שאדרבה, מאחר והאפשרות לקדש את החומר לא קיימת אצל המלאכים, וכפי שנראה ממצוות התורה אשר סובבות סביב ציר הדברים הגשמיים והחומריים שיש להעלות מתוכם את הקדושה והרוחניות. ופוק חזי ממשה רבנו עצמו שנתעלה למדרגת קידוש החומר עד שגופו הזדכך ולא תפס מקום גשמי כלל ועיקר, והיינו שלא ידע איש את קבורתו.

על פי האמור, ביאר רבי חיים יעקב גולדוויכט, ראש ישיבת כרם ביבנה (7) את מעשיו של יעקב אבינו, שחזר כדי לקחת את הפכים הקטנים, והפלא עצום, מדוע הסתכן יעקב אבינו כדי ליטול את הפכים ששכח. ברם לפי יסוד הדברים המבואר לעיל, היא הנותנת, דווקא ברגע שבו סיכן יעקב אבינו עצמו על פכים קטנים, גילה שהנקודה האלוקית טמונה בכל חלק מחלקי החומר, ולכן כל עוד לא מיצה יעקב את החלק האלוקי בפכים הקטנים, היה עליו לשוב ולקחתם. יעקב אבינו חזר איפוא על הפכים הקטנים, כדי לקדש את החומר.  זהו תפקיד האדם עלי אדמות.

ד. כעת נמצא בידינו המפתח לביאור דברי הגמרא בפסחים (1) – מדוע דווקא היום שבו ניתנה תורה מיוחד יותר מכל יום טוב לטובת צרכי הגוף, ופתרון הענין עולה מתשובת משה רבנו למלאכים שנתינת התורה לילודי אשה היתה בגלל שרק לבני האדם מעלת קידוש החומר. ומשום כך דווקא בעצרת, חג מתן תורה, הכל מודים דבעינן לכם, כי זהו תכלית התורה לזכך את החומר ולקדשו על פי התורה, אשר תיישר כל מצעדי גבר בעולם המעשה.

ולפיכך אע"פ שבשאר ימים טובים, סבר ר' אליעזר שרשאי אדם להקדיש כולו לה' ולעסוק כל היום עם נשמתו, אבל בזמן מתן תורתנו הוא מודה שהאדם חייב לצרף לשמחה הרוחנית גם את שמחת הגוף, כי ביום מתן תורה יש להדגיש את השלמות האמיתית היכולה לבוא רק ע"י שילוב נכון של הגוף עם הנשמה, וכדברי המשך חכמה (5) "וזה שבעצרת הכל מודים דבעינן לכם, דזהו תכלית מן התורה שכולם יזכו ויזככו החומר וכוחותיו על פי התורה אשר תיישר כל צעד בעולם המעשה". בשל כל, דווקא בחג מתן תורה ראוי להדגיש זאת על ידי אכילה ושתיה. וראה בתוספת ביאור והטעמה בספר לב אליהו (5) ובלקט שיחות המוסר (7) של רבי אייזיק שֶר [ראש ישיבת סלבודקה ב"ב].

נמצא איפוא, כי דרכה של תורה לקדש את החומר על ידי שימוש בכל הכלים הגשמיים לצורך עבודת ה'. ועל פי זה הטעמנו בספרנו עקבי דרך (13) את מנהג ישראל לאכול מאכלי חלב בשבועות, זכר לדברים שאליה נמשלה תורה – דבש וחלב הנעשים מדברים ששורשם טמא, ויש בכך רמז לכח התורה שכל העוסק בה יכול לצאת מטומאתו ולהיטהר –  שכן רק בכח התורה ניתן להפוך גם את הטמא לטהור ולהוציא יקר מזולל, על ידי קידוש החומר.

ה. ממוצא הדברים ביאר האדמו"ר מסלונים בספרו נתיבות שלום (8) מדוע דווקא בחג השבועות הקריבו בבית המקדש את הקרבן היחיד הבא מן החמץ – קרבן "שתי הלחם". ולכאורה הדבר תמוה, שהרי "חמץ" מסמל את כח הרע שבאדם "ואם כן מדוע ביום הקדוש של שבועות וקבלת התורה, כל עיצומו של חג והמדרגה הגבוהה ביותר שבו שמקריבים בו מנחה חדשה של שתי הלחם מן החמץ דווקא".

והתשובה, כי "שתי לחם רומז לב' עניינים שנקראו לחם, לחם כפשוטו, ולחם כדרשת חז"ל עה"פ (בראשית לט, ו) כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל – היא אשתו אלא שדיבר בלשון נקיה. עיקר נסיונות החיים של איש יהודי הם בב' עניינים אלו. וזו היא העבודה בחג הקדוש הזה, שיקריב ויעלה את ענייני שתי הלחם האלו להשי"ת. שכאשר יהודי מתקדש בהם, יכול הוא להגיע לקבלת התורה". ועי"ש שביאר כי מטעם זה הוקרב קרבן שתי הלחם לאחר עבודת ימי ספירת העומר, שהם מתקדשים "להעלות את כל ענייני העולם הזה לה'.

ובהמשך דבריו הוסיף לבאר, כי בחינת "שתי הלחם" נמצאת בכל שבת קודש, ומרומזת בענין ה"לחם משנה", דהיינו "ב' העניינים הנקראים לחם", ולכן שבת הוא יום שנועד להתענג בתענוגים ברוב מטעמים ורוח נדיבה". וזהו גם סוד ה"נשמה היתירה" בשבת, כמבואר בלקט שיחות מוסר (7).

ו. מיסודם של הדברים, ביאר מו"ר הגר"ד כהן, ראש ישיבת חברון, בספרו מזמור לדוד (9)-(11) מדוע חג השבועות נקרא בשם "עצרת" רק על ידי חז"ל ולא נזכר בשם זה בתורה, בהקדם ביאור דרגת "קודש קודשים" אליה מגיעים על ידי התורה [ראה בלשון הרמב"ם (3) בסוף הלכות שמיטה ויובל] שהיא מדרגת ישראל שיש להם מעלה יתירה על המלאכים שהם בדרגת "קודש", ובני אדם הם "קודש קודשים" על ידי קידוש החומר לרוחניות.

ביציאת מצרים התעלו בני ישראל "ממדרגת האנושיות החומריות להיות ראויים להתעטר בעטרות הקדושה [דהיינו השליטה על החומריות מכח התורה] במתן תורה. ומאז ועד היום, זוהי עבודת ימי הספירה בטהרה ופרישות לקדש את ענייני החומר הגשמיים כהכנה לקבלת התורה. ובחטא העגל איבדו ישראל את מעלת "עטרות הקדושה", וקילקלו את בחינת "עצרת" ש"נעצרו" שם להשיג את עטרות הקדושה, ועל כן בתורה לא נקרא חג השבועות בשם זה.

• • •

מעלת האדם לעסוק בדברים הגשמיים ולקדש אותם – "אליה שמינה היא, אבל קוץ גדול בה", כדבריו הנוקבים של הגה"צ רבי אליהו לאפיאן  (6)  – שכשם שיכול האדם לעלות בגופו אורח חיים למעלה למשכיל, כך מאידך גיסא עלול להפוך ח"ו את הקערה על פיה ולרדת מטה לשאול, אם ח"ו יעשה את החומר והגשמיות לעיקר ויזנח את הרוחניות.

נסיק איפוא מסקנות, מהו היחס הנדרש מאיתנו לצורכי החומר, ונזכה וכל מעשינו יהיו לשם שמים.