חיי שעה

סיכון חיי שעה עבור סיכוי לחיי עולם

אמי שתחי' (זיסל הניה בת אסתר שבע לרפו"ש), עברה בדיקה שגילתה כי עליה לעבור בדחיפות ניתוח מורכב בלבה. ללא הניתוח נשקפת סכנה לחייה, אך גם הניתוח טומן בחובו סיכונים, ונשאלנו להלכה ולמעשה האם מותר וצריך לנתח, על כל הסיכונים הכרוכים בו, או להשאיר את המצב על כנו ומן השמים ירחמו. יהיה הלימוד בסוגיא זו לזכותה להתרפא במהרה בתוך שאר חולי ישראל, לאורך ימים ושנים.

א. במשנה במסכת עבודה זרה (1) מובא האיסור להתרפא רפואת "נפשות" מרופא עכו"ם, מחשש שיהרגנו. ואמר רבי יוחנן: "ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן [רש"י: חולי שאם לא ירפאנו רופא ספק יחיה ספק ימות, אין מתרפאין מהן, דעכו"ם ודאי קטיל ליה ומוטב שיניח אולי יחיה] ודאי מת מתרפאין מהן מת" [רש"י: היכא דידעינן שאם לא ירפאנו ימות ואין כאן ישראל לרפאותו, מתרפאין מהן. דעכו"ם מאי עביד ליה, הא בלאו הכי מיית, ושמא ירפאנו העכו"ם]. ותמהו, היאך יתכן שאם החולה עומד למות מותר להתרפא מעכו"ם, והרי על כל פנים יש לו "חיי שעה", שאותם הוא מעמיד בסכנה כאשר הוא מקבל את הטיפול הרפואי מהעכו"ם. [ופירש רש"י: "חיי שעה – שהעכו"ם ממהר להמיתו ושמא יום או יומים יחיה"]. ותירצו: "לחיי שעה לא חיישינן". כלומר, אין חוששים לסכנה שמא ימות, כאשר יש סיכוי לריפוי.

בגמרא הובא מקור לדין זה מהמעשה בארבעת המצורעים [גיחזי ושלושת בניו], שהעדיפו להסגיר עצמם למחנה ארם מאשר לגווע ברעב בשומרון, באומרם: "אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ. וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ", וקשה "דהא איכא חיי שעה" – איך עשו כן, הרי היה להם "חיי שעה" אותם סיכנו כאשר הפילו עצמם למחנה ארם והסתכנו במוות מיידי, ומכאן מוכח איפוא: "אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן" [רש"י: לא חיישינן – הואיל וסופו למות כאן"]. ומבואר בדברי הגמרא שכאשר אדם עומד למות תוך זמן קצר ויש סיכוי להצילו, אין חוששים לחיי שעה שמסכנים להצילו.

והקשו התוספות (שם ד"ה לחיי) מדברי הגמרא במסכת יומא (1) שמחללים שבת לפקח גל אבנים שנפל, גם עבור מי שיחיה "חיי שעה", ומשמע כי ל"חיי שעה" יש ערך כ"חיי עולם" [וכן מוכח מהסוגיא במסכת שבת (1) שאסור לעשות פעולה כלשהי שעלולה לקרב את מותו של הגוסס, וכפי שנפסק בשו"ע (2) בהלכות ביקור חולים – כי לכל רגע מחיי האדם ערך בלתי ישוער, אשר בקיצורו נחשב רוצח רח"ל]. ותירצו התוספות: "דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו, דהתם [במסכת יומא] אם לא תחוש ימות, והכא [במסכת ע"ז] אם תחוש ולא יתרפא מן העובד כוכבים ודאי ימות, וכאן שבקינן הוודאי למיעבד הספק". כלומר, בכל מקרה צריך לפעול לטובתו של האדם [החולה] השרוי ב"חיי שעה". ולפיכך חייבים אפילו לחלל שבת עבור הצלתו, ואסור כמובן לקרב את מותו. ובד בבד, אם הדבר לטובתו של החולה, אין חוששים ל"חיי שעה" שלו, ומותר לסכנם אפילו עבור ספק "חיי עולם" שלו. ולכן, כשיש אפשרות להציל את החולה ל"חיי עולם", אך מאידך עלולים לקצר את "חיי השעה" – אין חוששים ל"חיי שעה", ועושים את מה שצריך כדי להצילו ל"חיי עולם" [וכן מבואר בדברי הריטב"א בסוגיא בעבודה זרה (1) ובתוספות רבנו אלחנן (1) שם].

דברי הסוגיא במסכת עבודה זרה נפסקו בשו"ע (2) בהלכות עכו"ם: "אם הוא ודאי מת מתרפאים ממנו [מרופא עכו"ם] דלחיי שעה לא חיישינן בהא". והט"ז (שם) העתיק להלכה את דברי התוספות בעבודה זרה הנ"ל.

ב. מדברי הגמרא והתוספות בעבודה זרה דנו הפוסקים האם חולה שנותרו לו "חיי שעה", רשאי לעבור טיפול רפואי עם סיכויי החלמה מלאה – ויחיה "חיי עולם", אך עם סיכון שהטיפול יגרום למותו מהר יותר מהמהלך הטבעי של מחלתו, כפי שציין בגליון המהרש"א (2) על דברי השו"ע בהלכות עכו"ם, וכדברי השבות יעקב (3) המובא בקצרה בפתחי תשובה בהלכות ביקור חולים (2) שדן בחולה "שחלה את חוליו שקרוב למות בו, וכל הרופאים אומדים שודאי ימות תוך יום או יומיים, אך אומדים שיש עוד רפואה אחת שאפשר שיתרפא מחוליו, וגם אפשר להיפך, שאם יקח רפואה זו אם אינו תצליח ח"ו ימות מיד תוך שעה או שתים – אי מותר לעשות רפואה זו, או חיישינן לחיי שעה ושב אל תעשה עדיף".

בפתיחת דבריו ציין השבות יעקב כי "דין זה הוא דיני נפשות ממש, וצריך להיות מתון מאוד בשאלה כזו מש"ס ופוסקים בשבע חקירות ובדיקות". ולמעשה, בהסתמכו על דברי התוספות בע"ז (1) הכריע: "כיון שודאי ימות, מניחים הוודאי ותופסים הספק, אולי יתרפא", והוסיף כי "צריך להיות מתון מאד בדבר לפקח עם רופאים מומחים שבעיר, על פי רוב דעות, דהיינו רובא דמינכר שהוא כפל, לפי שיש לחוש לקלי דעת. ע"כ יעשה על פי רוב דעות הרופאים והסכמת החכם שבעיר". וכדבריו פסק לדינא רבי יעקב עטלינגר בשו"ת בנין ציון (3), המדגיש כי ניתן לעשות את הרפואה אפילו על ידי רופא יהודי.

אמנם עדיין יש לברר מהי הגדרת "חיי שעה" – זמן מועט – ימים ושבועות, י"ב חודש או יותר.

ומהו שיעור אחוזי הסיכויים להצלחת הטיפול, הנדרשים להתיר טיפול המסכן את חיי החולה – "ספק שקול" של חמישים אחוזי הצלחה, או אפילו "ספק רחוק" להצלה.

הגדרת "חיי שעה"

ג. רש"י במסכת ע"ז (1) כתב בתוך דבריו: "חיי שעה – שהעכו"ם ממהר להמיתו, ושמא יום או יומים יחיה".

אולם הפוסקים לא קיבלו את דבריו כשיעור מוחלט, וכפי שכתב המהרש"ל [רבי שלמה לוריא] בהגהות חכמת שלמה על השו"ע (2) "שיעור חיי שעה לא נתפרש", וקבע כי השיעור הוא י"ב חודש: "ונראה כיון דטריפה אינו חי י"ב חודש, ומוכח מזה דכל שאינו יכול לחיות י"ב חודש, לא נחשב חייו חיים, לכך אם עומד למות י"ב חודש מחולי זה, אז נחשב כמת בוודאי והיו חייו רק חיי שעה, אבל אם עומד למות מחולי זה אחר שנה, זה לא נחשב חיי שעה".

הראי"ה קוק כתב במשפט כהן (4) כי "הרמז מטריפה יש להשיב עליו מכמה אנפי", והוסיף: "מ"מ לענ"ד פשוט שהקצבת יום או יומיים שבדברי רש"י אינה כי אם אורחא דמילתא" [והוכיח זאת מהמעשה בגיחזי "דיום או יומים לאו דווקא, דכיון דלמדנו ממיתת רעב למיתת ההריגה, ומיתת רעב היא שבוע ימים, עי"ש]. ואמנם למעשה לא נתבאר בדבריו שיעור קבוע ומוחלט ל"חיי שעה", אלא "כל שאנו יודעים ברור שימות, מתוך מאורע זה שנתהווה, לזמן קצוב, אפילו אם יהי' הזמן ארוך נחשב כבר חיי שעה".

רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי [ראב"ד וילנא] דן בשו"ת אחיעזר (4) "בדבר השאלה בחולה והרופאים המומחים אומרים כי בלא ניתוח לא יחיה יותר מששה חדשים, וע"י ניתוח אפשר שיחיה, אך הניתוח מסוכן מאוד וקרוב יותר שימות מהרה". ופסק כדעת השבות יעקב (3) והבנין ציון (3) על פי דברי הגמרא והתוספות בע"ז (1) "דלחיי שעה לא חיישינן היכא דאפשר שיתרפא אף באופן רחוק, כל שנתיאשו מרפואתו", והוסיף: "והסברא פשוטה דאין חילוק בין חיי שעה לזמן מועט של יום או יומיים או איזה חדשים", ומדבריו נראה לכאורה כי שיעור "חיי שעה" הוא חצי שנה.

ברם האגרות משה (6) יו"ד ח"ג סימן לו) הביא את דברי האחיעזר וכתב "כי עד שנה יש להתיר ולא יותר, והטעם הוא דכיון שראוי לחיות יותר מי"ב חדש הוא חיות גדול ואין לסמוך אומדנא של הרופאים שאמרו שתהיה חיותו כאופן חיי שעה, שדבר רחוק הוא מאד שבמצב כזה יהיה יותר משנה, ולכן כיון שאין לנו בזה אלא דברי האחיעזר, אין לנו להוסיף עוד יותר. אך שאף שהוא כתב ששה חדשים, אין זה הוספה מה שכתבתי דהוא עד שנה, דלא מצינו חילוק בחדשים בין ששה חדשים לעד שנה, אבל ליותר משנה שמצינו חלוקים הוא הוספה שאין לנו להוסיף".

אחוזי הסיכויים להצלחת הטיפול הנדרשים להתיר טיפול המסכן את חיי החולה

ד. האחיעזר (4) הביא בשם ספר משנת חכמים "דצריך שיהיה ספק השקול שיחיה כמו ספק שימות מיד", אך דחה את דבריו וכתב: "אולם מהא דלחיי שעה לא חיישינן משמע דאין חילוק בדבר. ובאופן שימות בודאי בלי הניתוח לא חיישינן לחיי שעה כמש"כ השבות יעקב".

והנה באגרות משה (6) יו"ד ח"ג סימן לו) הביא ראיה לדעת המשנת חכמים מהפסוק שהגמרא הביאה מהמעשה דגיחזי ובניו: "אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ" – "דאפשר שהיה שם רק ספק השקול דטוב להם ליקח אותם יותר לעבדים, ואפשר דרק בכהאי גוונא מתירים ולא כשאינו ספק השקול".

אולם בתשובה אחרת הוכיח האגרות משה (4) יו"ד ח"ב סימן נח) מהגמרא בע"ז (1) כדעת האחיעזר, שגם בפחות מ"ספק השקול" – חמישים אחוזי הצלחה – מותר להסתכן ולהתרפא: "משום דעכו"ם לחשש מיתה הוא יותר מספק השקול הרבה, וכן מוכרח מגמרא דלכן היה מותר להם ליפול אל מחנה ארם אף שודאי יותר קרוב במלחמה שימיתום, אלמא דלחיי שעה לא חיישינן אף כשהצלה הוא בספק רחוק ויותר קרוב שיהרגום תיכף".

וכן נקט רבי אריה לב גרוסנס [אב"ד לונדון] בשו"ת לב אריה (5) להוכיח מהגמרא בע"ז ורש"י שם (1) "שרובם של רופאים עכו"ם חשודים שימיתו, ומ"מ היכא שבוודאי ימות אמרינן שם שמתרפאים ע"י עכו"ם משום דאיכא מיעוט רופאי עכו"ם שאינם ממיתים, ובשביל זה המיעוט מותר לסכן ודאי חיי שעה. ומוכח דלאו דווקא היכא דאיכא ספק שקול, אלא אפילו היכא דאיכא הרוב מתים ורק מיעוט מתרפאים". וכן הורה להלכה ולמעשה האגרות משה (4) יו"ד ח"ב סימן נח) "שמותר לחולה שבלא הניתוח ודאי ימות לעשות הניתוח אף שהוא ספק רחוק שיתרפא, ואם לא יתרפא מזה ימות קודם, משום שלא חיישינן לחיי שעה כיון שהוא לטובתו דשמא יתרפא מזה ויחיה כראוי".

כעין "פשרה" בין המשנת חכמים והאחיעזר, כתב רבי יצחק זילברשטיין בשם חותנו הגרי"ש אלישיב [הובא בספר שיעורי תורה לרופאים (11) ד"ה תשובה לדוגמא ב) ובאינצקלופדיה הלכתית רפואית (12) סמוך להערה 50א] "שגם לשיטת האחיעזר המתיר לנתח חולה מסוכן שחייו חיי שעה וסיכויי ההצלחה הם פחות מחמישים אחוז, דבריו אמורים כשיש לפחות כשלושים אחוז סיכויים לחיים, אבל בפחות מזה אין להתיר. שאין לנו להרחיב כל כך את המחלוקת בין המשנת חכמים לאחיעזר, וכיון שלשיטת המשנת חכמים אין לנתח כי אם כשהספק שקול, אם כן יש להניח שהאחיעזר, המיקל יותר, סובר שאין צורך בספק שקול, אבל לפחות שיהיה צד הצלה גדול".

וראה בהרחבה בשיעורי הגר"י זילברשטיין (10)-(11)-(12) ומסקנתו: "אם לפי הערכת הרופאים יש שלושים-ארבעים אחוזים שהטיפול הרפואי יצליח, לעומת ששים-שבעים אחוזי תמותה ודאית, אין לבצע את הטיפול. אבל אם לפי ההערכה יש ששים אחוזי הצלחה, מומלץ על פי ההלכה לבצע את הטיפול, כדי לזכות בחיים ארוכים".

סיכון "חיי שעה" כדי לזכות ב"חיי עולם" – חובה או רשות

ה. במידה ומותר לעבור טיפול רפואי המסכן "חיי שעה" כדי לזכות ב"חיי עולם", נשאלת השאלה, האם זו חובה המוטלת על החולה או רשות בלבד.

בשו"ת לב אריה (5) דייק מלשון הגמרא בע"ז (1) "מתרפאים מהם", ולא אמר "מחוייבים להתרפא מהם", שאין חיוב אלא שמותר להתרפאות, ואם אינו רוצה אינו מחוייב. אולם הוסיף שיתכן כי זה אמור דווקא ברופאים עכו"ם "דליכא רק מיעוט, אז אינו מחוייב, אבל היכא דאיכא ספק שקול, ומכל שכן רוב, אפשר שהוא מחוייב להתרפאות".

אולם האגרות משה (6) שדבריו הם מענה לתשובת הלב אריה, כתב כי מלשון הגמרא "מתרפאים" אין לדייק, אך מלשון השו"ע שלא נקט "חייב" יתכן לדייק שאין חיוב. אבל  "כשהרוב הוא לחיים מסתבר שחייב, אבל בספק השקול מסתבר שאין לחייבו". והסביר זאת, כי בעצם יש לתמוה איך למדו הלכה מהמעשה בגיחזי ובניו שאין להם חלק לעולם הבא "ואם כן הרי מעשיו אינם ע"פ דרך התורה אלא על דעת רצון עצמו. ולכן צריך לומר דר' יוחנן אומר דדין התורה תלוי בזה בדעת האינשי, דכיון שחזינן דלאינשי עדיף ספק חיות גמור מודאי חיי שעה, לכן אמרינן דמותר גם מדיני התורה ליכנס בספק הצלת חיים גמורים אף שמסכן בזה ודאי דחיי שעה שלכן לא חיישינן". ומבואר בדבריו כי בשאלות מסוג זה, יש להתחשב ב"הגיון האנושי" בחישוב נטילת סיכון לעומת הסיכוי לרפואה. יעו' בדבריו שהמחיש זאת בדוגמאות מסיכונים שנוטלים בעסקים, וראה בדברי הגר"י זילברשטיין (12) בנדון זה.

• • •

ו. מובן מאליו, כי הדברים שנתבררו לעיל הם בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד", ונציין לנדונים נוספים בסוגיא זו:

• סיכון "חיי שעה", כאשר הטיפול רפואי לא ירפא את החולה באופן מלא – בשו"ת לב אריה (5) הסתפק האם גם באופן זה מותר לסכן את "חיי השעה", אולם האגרות משה (6) השיבו: "מסתבר שאין להתיר בזה", יעו' בדבריו.
• כאשר המחלה אינה גורמת לסכנת חיים מיידית אלא סבל רב או מוגבלות – בשו"ת לב אריה (5) צידד להיתר "דכיון שחייו הם חיי צער ויהיה אסור במטה, וע"י הניתוח יהיה אפשר לו לחיות כמו כל אדם, אפשר דמותר לו לעשות הניתוח ולסכן החיי שעה שלו שאינם חיים", ונשאר "בצע"ג לדינא". אולם האגרות משה (6) תמה עליו שנסתפק בזה, ונקט כדבר פשוט שאסור לעשות זאת.
• סיכון חיי "חיי שעה" על ידי מתן תרופה או טיפול "נסיוני" – בשיעורי תורה לרופאים (11) הביא את דעת הגרי"ש אלישיב "שעל נסיונות לא מצאנו שמותר לסכן חיי אדם, והסיכון מותר רק כשהאבחנה ברורה".
• האם יש הבדל בין רופא יהודי לרופא נכרי – המבצע טיפול רפואי שיש בו סיכון "חיי שעה" לצורך הצלת "חיי עולם", יעו' בדברי האחיעזר (4) והבנין ציון (3) ובמש"כ בלב אריה (5).
• קדימות בטיפול לחולים שניתן להצילם ל"חיי עולם", מאשר חולים "סופניים" – שו"ת שבט הלוי (7).
• ספקות נוספים בדיני "חיי שעה" – ראה בספר משנת פקוח נפש (8) בנדון נכרי אומר לישראל שיבלע סם המוות ועל ידי זה ימות בעוד שעה, ואם לא יעשה כן יהרגנו לאלתר; בנדון קפיצה מבית בוער כשיש סיכוי קלוש להינצל; ובמה שהביא מדברי הגראי"ל שטיינמן, האם הותר איסור רציחה לצורך חיי שעה.

סיכום הנושאים שנתבררו בשיעור זה – אינצקלופדיה הלכתית רפואית (12)-(13).