א. במסכת עבודה זרה (1) מובא: "תנו רבנן, הנשאל לחכם וטימא, לא ישאל לחכם ויטהר. לחכם ואסר, לא ישאל לחכם ויתיר". ומבואר שיש איסור לשאול חכם שני, כדי שיתיר לו את מה שהחכם הראשון אסר עליו. והקשו תוספות שם, מדוע נאסר על השואל לשאול חכמים אחרים, אדרבה, אולי טעה החכם הראשון, וכשידונו החכמים בשאלה ישיבוהו מהוראתו השגויה. ובדברי התוספות התחדשו כמה חידושים להלכה ולמעשה:

[א] האיסור לשאול חכם נאמר רק אם השואל לא הודיע לחכם השני שכבר שאל את החכם הראשון ואסר לו. "אבל אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם, מותר". וכן נפסק להלכה ברמ"א (4) "ולכן אין איסור לשואל [לשאול] לשני, ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור".

[ב] אפילו אם מודיע לחכם השני שכבר שאל חכם ראשון ואסר לו, אין לחכם השני להתיר מה שהחכם הראשון אסר, כמפורש בגמרא בנדה (1) "חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חברו רשאי להתיר", אלא אם אם כן יוכל להחזירו, כגון "שטעה בדבר משנה" או אפילו "בשיקול הדעת וסוגיא כאידך", וכמבואר בסוגיא במסכת סנהדרין (3) שחכם שטעה "בדבר משנה", מחזירים ומבטלים את מה שהורה, ואם גרם החכם לנזק בהוראה זו, עליו לשאת בכל הנזקים שגרם. ופירש רש"י שם: "טועה בדבר משנה, שטעותו מצוי בדבר המשנה, אין דינו דין לגמרי וחוזר". וגם דין זה נפסק להלכה ברמ"א (3) "טעה [החכם הראשון] בדבר משנה, יוכל [החכם השני] להתיר".

[ג] האיסור על החכם הוא רק להתיר את מה שחברו אסר, כדברי הגמרא בנדה (1). אבל אם החכם הראשון התיר, רשאי החכם השני לאסור. ואף שבירושלמי משמע שגם באופן זה אין לחכם השני להורות דלא כהוראת החכם הראשון,  יעו'ש ביאורם של התוספות לירושלמי, ולהלן יבואר כי להלכה נחלקו הראשונים והפוסקים בדין זה.

[ד] התוספות הביאו מדברי הגמרא בחולין בדף מ"ט ע"א "ההיא מחטא דאשתכח בסמפונא רבה דכבדא, הונא מר בריה דרב אידי טריף, רב אדא בר מניומי מכשר". וקשה, היאך הכשיר רב אדא בר מניומי, את מה שהטריף הונא מר בריה דרב אידי. ותירצו תוספות: "התם שניהם היו בבית המדרש שנשאלה השאלה". כלומר, אין זה נחשב ש"חלה" הוראת החכם הראשון, ועל כן לא נאמר בזה דין "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר.

[ה] תירוץ זה הובא גם בתוספות בחולין (1) בסוף דבריהם, ושם כתבו תוספות תירוץ אחר: "אי נמי לא ידע [החכם השני] שאסר חברו".

ב. דין "חכם שאסר", הובא בסוגיא נדה (1) בהקשר למעשה ב"ילתא", אשתו של רב נחמן, שהראתה מראה דם לרבה בר בר חנא, והוא טימא את המראה. ואז הלכה ילתא והראתה את מראה הדם לרב יצחק בריה דרב יהודה, והוא טיהר את המראה. והקשתה הגמרא: "והיכי עביד הכי, והתניא חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר". ותירצו: "מעיקרא טמויי הוה מטמי לה [רב יצחק משום כבודו של רבה בר בר חנא, רש"י],  כיון דאמרה ליה [ילתא] דכל יומא הוה מדכי [מטהר] לי כי האי גוונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, דכי [טיהר] לה [רב יצחק]". בהמשך הסוגיא מובא תירוץ אחר: "רב יצחק בר יהודה אגמריה סמיך", דהיינו שהוא סמך על "קבלה" שהיתה בידו בהוראה בדין זה. וחידשו התוספות בנדה בתירוצם השני: "דהשתא הדר ביה משינויא קמא, והיכא דאגמריה סמיך רשאי להתיר אע"ג דחכם כבר אסר". והתוספות בחולין (1) ביארו לפי זה את המעשה במחטא דאשתכח בסמפונא רבה דכבדא, שרב אדא בר מניוני הכשיר את מה שהטריף הונא מר בריה דרב אידי "דהתם אגמריה סמיך".

ופסק הרמ"א (3) כדעה זו: "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר משיקול הדעת, אבל  אם יש לו [לחכם השני] קבלה שטעה [החכם הראשון], יוכל [החכם השני] להתיר". אמנם הרשב"א בחולין (3) חלק על התוספות, ולדעתו החכם השני אינו יכול להתיר על פי קבלתו. וגם הש"ך (3) ס"ק נה) האריך לחלוק על הרמ"א ולהוכיח שדין "חכם שאסר" נאמר גם כשיש לחכם השני קבלה להתיר. אולם החכמת אדם (4) הכריע כהרמ"א. וכתב הפתחי תשובה (3) ס"ק יז) כי לדעת הרמ"א מועילה "קבלת" החכם השני, רק כאשר שני החכמים מתבטלים לאותה "קבלה", אבל אם יש לחכם הראשון "קבלה" אחרת, או ש"רב גובריה" לחלוק על "קבלת" החכם השני, אין החכם השני יכול להתיר על סמך קבלתו.

ועי' בדברי הרשב"א בחולין (3) לאחר שהביא את שני תירוצי התוספות בחולין לבאר את המעשה במחטא דאשתכח בסמפונא רבה דכבדא, תירץ באופן אחר: "לא אותה הבהמה עצמה הכשיר לאכילה, אלא הורה בה שמותרת היתה". והיינו, שדין "חכם שאסר" פירושו שדווקא באותה חתיכה שהורה בה החכם, אין חברו רשאי להתיר, אבל בחתיכה אחרת רשאי להתיר. וכן נפסק ברמ"א (4) "וכל זה [דין "חכם שאסר"] באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר, פשיטא שיכול להורות מה שנראה לו".

מחלוקת הראשונים בטעם האיסור לחכם להתיר מה שאסר חברו והנפקא מינה לדינא בזה

ג. הר"ן במסכת ע"ז (2) הביא בשם הראב"ד הרמב"ן והרשב"א (3), כי סיבת האיסור "דכיון דאסרה [החכם] הראשון שוייה חתיכה דאיסורא, ושוב אין לה היתר, דאפילו התירה שני, אינה מותרת".

וראה מה שהביא בספר מעדני יום טוב (6) הרב יום טוב זנגר, רב בית המדרש תלמידי ישיבת פוניבז' (צעירים) בבני ברק) בביאור סברת "שוייה חתיכה דאיסורא", מחלוקת האחרונים האם השואל אסר על עצמו את הדבר, או שיש כח ביד החכם לאסור את הדבר. ונפקא מינה, כשחכם אסר, האם האיסור לשאול חכם שני הוא דווקא על השואל, או שמא החכם שוויה לחתיכה דאיסורא, ואז נאסר לא רק לשואל אלא לכל העולם כולו.

אבל הר"ן דחה טעם זה, ובסוף דבריו כתב שטעם האיסור הוא משום "כבודו של החכם הראשון. ועוד, כדי לא תראה תורה כשתי תורות, הללו אוסרים והללו מתירים". וסיים הר"ן: "כך נראה לי להלכה, אבל למעשה אין בי כח לחלוק על אבות העולם ז"ל".  ונפקא מינה טובא בין שני טעמים אלו:

[א] בדין חכם שהתיר האם חכם אחר רשאי לאסור – לפי הראב"ד שטעם דין "חכם שאסר" הוא משום "שוייה חתיכה דאיסורא", טעם זה כמובן אינו שייך כאשר החכם הראשון התיר [והיינו דעת התוספות בע"ז (1) שאם החכם הראשון התיר, רשאי החכם השני לאסור]. ברם טעם הר"ן משום "כבודו של החכם הראשון", ודאי שייך גם כאשר החכם הראשון התיר, ויחזירו את הוראת הראשון רק בהסכמתו. וכדעה זו פסק הרמ"א (4) "ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו, אין לשני לאסור מכח שקול הדעת". ואמנם כבר תמה עליו הש"ך (ס"ק נט) מדוע לא פסק כדעת התוספות וסיעתו שהתירו לחכם השני לאסור. ועי' במעדני יום טוב (6) במה שביאר תירוץ רעק"א בזה. ובספר עינים למשפט (5) רבי יצחק אריאלי, ראש ישיבת מרכז הרב בירושלים) כתב בשם הרדב"ז, שגם לטעמו של הר"ן, רשאי השני להחמיר "דלאו כל כמיניה שמשום כבודו נתיר את האיסור".

[ב] כאשר החכם השני יותר גדול מהראשון – בדברי ראב"ד שכתב הטעם משום "שוייה חתיכה דאיסורא", מפורש שאין כח לחכם השני הגדול מהראשון להתיר את מה שכבר נאסר, וכתב הש"ך (3) ס"ק נג) שכן נראה דעת הרמ"א שסתם וכתב "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר", משמע אפילו הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין.  אולם הש"ך הביא שהמהר"יק סבר "דדווקא חברו אמרו, אבל כל שהוא גדול ממנו, רשאי להתיר מה שאסר הראשון". וכנראה משום שלדעתו טעם דין "חכם שאסר" הוא משום "כבודו של החכם הראשון", וכאשר החכם השני יותר גדול מהחכם הראשון, אין כאן פגיעה בכבודו של החכם הראשון.

[ג] הוראה במעשה אחר – הרמ"א (4) פסק את דברי הרשב"א (3) כי "במעשה אחר, פשיטא שיכול להורות מה שנראה לו". וביאר בעינים למשפט (5) דהיינו לטעם הראב"ד משום "שוייה חתיכה דאיסורא", ולכן חתיכה אחרת רשאי להתיר, שהרי מעולם לא נעשתה "חתיכה דאיסורא". אך אם הטעם משום "כבודו של חכם הראשון", גם "במעשה אחר", כיון שהחכם השני משנה את הוראתו, הוא פוגע בזה בכבודו של החכם הראשון.

וראה במה שחקר בספר עינים למשט (5) בעיקר גדר דין "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר", האם חל איסור "חפצא" על החתיכה שנאסרה, או שיש איסור "גברא" על השואל, וכתב כמה נפק"מ בזה.

• בירור שיטת הרמ"א – ראה בהערות על חידושי הרשב"א (3) הערה 75; הערה 83) ובספר עינים למשפט (5).
• מדוע השמיט הרמב"ם את דין "חכם שאסר" – ראה במה שכתבו ערוך השלחן (4) ובספר עינים למשפט (5).

פרטים נוספים בדין "חכם שאסר"

סיכום הדינים – בספר שיעוריו של רבי נסים קרליץ, גאב"ד בד"צ בני ברק, חוט שני (8)-(9).

ועי"ש במה שכתב שם מי נקרא "חכם" לענין דין "חכם שאסר" • בדין חכם שהורה לאיסור מחמת ספק או מדין "ספק דאורייתא לחומרא", האם נאמר בזה דין "חכם שאסר" • הנושא ונותן עם כמה רבנים לברר הלכה למעשה, האם יש בהוראתם דין "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר".

• דין "חכם שאסר" וחזר בעצמו להתיר מה שאסר – מעדני יום טוב (6) הביא מדברי התומים דשפיר רשאי לחזור.
• דין "חכם שאסר" בזמן הזה – בספר מעדני יום טוב (7) הביא מחלוקת הפוסקים בדין זה.
• האם "בית דין הגדול לערעורים" רשאי להתיר הוראה לאיסור של בית דין רבני – פסקי בית דין ירושלים (9).