א. הלכות נטילת ידים

• נטילת ידים: במסכת עירובין (1) כא, ב) אמרו חז"ל, כי בשעה שתיקן שלמה המלך נטילת ידים לפני אכילת חולין, יצאה בת קול ואמרה "בני אם חכם לבך, ישמח לבי גם אני" [וראה ביאורו של מו"ר הגרש"ז ברוידא (8) מה החכמה המופלאה שבתקנה זו]. ופירש רש"י, בטעם התקנה "לעשות סייג לטהרות", כדברי הגמרא במסכת חולין (1) קו, א) "נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה", וכביאורו של המשנה ברורה בריש הלכות נטילת ידים (4) סי' קנח ס"ק א) "והיינו כיון דידים עסקניות הן, ונוגעים בכל דבר, ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה, היו צריכים ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה, כדי שלא יטמאוה בנגיעתם. וכדי שיהיו רגילים הכהנים בזה גזרו גם כן על כל איש ישראל האוכל פת, שאסור לאכול עד שיטול ידיו. וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלים תרומה מפני הטומאה, לא בטלה תקנה זו, כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרה". והוסיף המשנה ברורה: "ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה, וסמכו בגמרא (1) ברכות נג, ב) אקרא דוְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים – וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם, אלו מים ראשונים".
• מהו מקום הנטילה על הידים: במסכת חולין (2) תנו רבנן: "נטילת ידים לחולין עד הפרק". ופירש רש"י: "עד הפרק השני שבאמצע אצבעות, דכיון דמשום סרך תרומה בעלמא הוא, דיו אם נטל במה שנוגע במאכל, דהיינו ראשי אצבעות". ובהמשך הסוגיא: "אמר רב עד כאן לחולין [פרש"י: "מראה היה בידו], עד כאן לתרומה. ושמואל אמר, עד כאן, בין לחולין בין לתרומה לחומרא [פרש"י: "החולין והתרומה שוין ולחומרא בפרק השלישי [של האצבעות] שבגב היד"] ורב ששת אמר, עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא" [דהיינו עד חיבור האצבעות לכף היד]. ובשו"ע (5) סי' קסא סע' ד) הביא את מחלוקת הפוסקים להלכה: "שיעור נטילת ידים כל היד עד קנה של זרוע [דהיינו עד סוף פיסת היד, שהוא מקום חיבור היד והקנה, משנ"ב ס"ק כ], ויש אומרים עד מקום חיבור האצבעות לכף היד". ומרן השו"ע הכריע: "וראוי לנהוג כדעת ראשון" [וכתב המשנה ברורה: "רצונו לומר, אף דמדינא מי שירצה להקל כדעה שניה אין מוחין בידו, דכל ספק בנטילת ידים לקולא, וכדלעיל בסימן ק"ס סעיף י"א, מכל מקום לכתחילה ראוי להחמיר כדעה הראשונה, וכן נוהגים העולם. ובספר עצי אלמוגים הוכיח שהרבה גדולי ראשונים סוברים כן, ויש ליזהר מלהקל בזה"].

חציצה בטבילה

ב. בפתיחת דיני חציצה בנטילת ידים, הקדים המשנ"ב (4) סי' קסא ס"ק א) את יסודות דיני חציצה בטבילת הגוף:

במסכת עירובין (ד, א-ב) אמרו חז"ל "חציצין [חציצה הפוסלת בטבילה] – הלכה למשה מסיני". ובסוגיית הגמרא נתבארה הלכה זו: "דבר תורה, רובו ומקפיד עליו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד, משום רובו המקפיד, ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד". אולם מיעוט שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ כלל, וכפי שנפסק בשו"ע בהלכות נדה (2). וכדברי המשנ"ב בפתיחה הנ"ל: "לא אסרו חכמים אלא אם כן כשדרך בני אדם להקפיד עליו שישאר כך אף שעתה בעת הטבילה אין מקפיד על זה, אבל דבר שאין דרך להקפיד אינו חוצץ, אלא אם כן היה מכוסה רוב הגוף, דאז אסור מדרבנן אפילו כשמודבק עליו דבר שאין דרך להקפיד עליו" [וראה בדברי רבי אלחנן וסרמן בקובץ הערות (3) ביישוב קושיית  האחרונים מדוע "רובו ואינו מקפיד" אינו חוצץ מדאורייתא, והרי אסור מדרבנן, ואם כן דינו כרובו ו"מקפיד" [שאסור מהתורה], ובמה שכתב הקהילות יעקב (3) בנדון זה].

כללי יסוד בהלכות חציצה

• האם "מקפיד" נמדד לפי אותו אדם או לפי כללות דרך בני אדם – נחלקו הפוסקים, כמובא במשנה ברורה (4) ס"ק ז).
• מה הדין אם הרוב אינם מקפידים אך הוא מקפיד – נחלקו הפוסקים, כמבואר בהלכות נדה (2) בט"ז ובש"ך, ובמשנה ברורה (4) ס"ק י) החמיר, שחוצץ כיון שמקפיד. אך בספר הגיוני הפרשה (10) הביא כי דעת השו"ע הרב להקל.
• הגדרת "אינו מקפיד" ומדוע אינו מקפיד אינו חוצץ – בספר הגיוני הפרשה (10) הביא מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה במקוואות, כי "מקפיד" [שחוצץ] היינו "שאיכפת לו קיום הדבר ורוצה בסילוקו". ו"אינו מקפיד" [שאינו חוצץ], היינו "שלא איכפת לו באותו דבר ואינו שם לב אם ישאר על גופו או לא ישאר". ובפתחי תשובה (2) הביא מדברי שו"ת זכרון יוסף, כי הקפידא היא בדבר שמסיר מעליו לעיתים מזומנות, כדוגמת טבעת מהודקת באצבע שהאשה מסירה בשעת לישה, אפילו כמה פעמים ביום "אבל אם אינה מקפדת רק פעם אחת לזמן מרובה, לא חוצץ". וראה בשו"ת אגרות משה (3) במש"כ לבאר את חילוקו של הזכרון יוסף, ובביאורו מדוע "אינו מקפיד" אינו חוצץ.
• כאשר בני אותה אומנות אינם מקפידים על חציצה מסוג זה – אינו חוצץ, כמפורש בשו"ע (5) סע' ב).
• חציצה בדבר שעשוי לנוי – אינו חוצץ, כמפורש בשו"ע (5) סע' ב) וכמבואר בשו"ת קרן לדוד (6)
• • •

חציצה בנטילת ידים

ג. במסכת חולין אמרו (2) "כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים", וכתב המשנה ברורה (4) סי' קסא ס"ק א) "לענין נטילת ידים, אף שהוא מדרבנן,  כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ועל כן אם יש חציצה על רוב היד, דהיינו על רוב מקום הנטילה, אסור אפילו אם אין דרך בני אדם להקפיד עליו. ואם היה רק על מיעוט היד, אינו אסור אלא אם כן הדרך להקפיד על זה".  סיכום כללי היסוד בדיני חציצה בנטילת ידים – פסקי תשובות (12).

ומעתה נבוא לדברי הפוסקים בפרטי דיני חציצה בנטילת ידים:

• לכלוך מתחת לציפורניים – הרא"ש (2) כתב: "כל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה, כגון צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר, ובצק שתחת צפורן אפילו כנגד הבשר", וכפי שנפסק שו"ע (5) סע' ב). וראה במשנ"ב שם, ובבן איש חי (6).
• ציפורניים צבועות בלק – בשו"ת קרן לדוד (6) ובליקוט יוסף (9) סע' ד) כתבו שאין זה חציצה, יעו"ש בטעמם.
• טבעות לנשים וגברים – בשו"ע (5) סע' ג) נפסק: "צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידים", וכתב הרמ"א: "ואפילו אינו מקפיד עליו בשעת נטילה, הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה שלא יטנפו. ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי, אבל יש להחמיר כי אין אנו בקיאים איזה מיקרי רפוי". ובמשנה ברורה (ס"ק יט) הביא את מסקנת האחרונים "דדווקא אשה שדרכה להקפיד להסיר הטבעת בשעת מלאכה [היינו בשעת לישה], אבל איש שאין דרכו להקפיד להסירו בשעת מלאכה כי אין דרכו ללוש, אין צריך להסיר אותו בשעת נטילה, אפילו אם אינו רפוי. רק אם יש בו אבן טוב, שגם איש דרכו להקפיד להסיר בשעת נטילה שלא יתלכלך מהמים, אז יש לחוש להסירו משום חציצה". וראה בדברי הבן איש חי (6) ושו"ת אור לציון (6) וילקוט יוסף (9) סע' ג) בנדון. ובספר שערי אליהו (7) כתב לצרף כמה סברות להקל לאשה שיש לה כאב בהורדת טבעת המהודקת על ידה, שאין הטבעת חוצצת בנטילה.

שמן ומשחה מרוחים על היד – בילקוט יוסף (9) סע' א) כתב שאינם חוצצים, משא"כ כשיש בהם ממשות, שחוצצים.

פרטי דיני נוספים בחציצה בפצעים שעל היד – ראה בפסקי תשובה (12)-(13), בנדון קוץ תחוב בידו; פצעים – מוגלה, גליד, ודם שעל פצע; פיסות עור סביב לציפורניים ובשאר מקומות שביד; בועות כוויה ויבלות.

• נטל את ידיו ונתברר שהיה עליהם דבר חוצץ – המשנה ברורה (4) סי' קסא ס"ק א) כתב כי "תלינן להקל שנתהווה אחר כך, אך לכתחילה ראוי שיעיין קודם נטילה אם אין עליו דבר חוצץ". וכתב בפסקי תשובות (12) אות ה) דהיינו רק כשיש מקום לתלות שנתהווה אחר כך, אם אם אין מקום לתלות, צריך ליטול ידיו שוב, ויעו"ש אימתי מברך.

נטילת ידים כאשר תחבושת על ידו

ד. הרא"ש (2) כתב: "מי שיש בידו מכה ורטיה עליה, יטול שאר היד שלא במקום במקום הרטיה. אמנם צריך להיזהר שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד". כלומר, בנדון זה, שיש לדון משתי פנים: האם התחבושת חוצצת בנטילה, מכיון שהמים לא מגיעים לכל ידו. והאם כשאין חציצה, יש חשש שיחזרו המים שעל התחבושת ויטמאו את הידים הטהורות. והנה בשו"ע (4) סי' קסא סע' א) נפסק כי "רטיה שעל בשרו" חוצצת. וכתב המשנ"ב (4) ס"ק ה) "ואף דמבואר בסימן קס"ב (5) סע' י)  דאין צריך ליטול כלל על מקום הרטיה, ומטעם דכיון שאינו יכול ליטול באותו מקום הוי כמו שנקטעה אצבעו, דאינו צריך ליטול רק שאר מקום היד. התם [סימן קס"ב] הלא מיירי ביש לו מכה, ולכך לא חיישינן שיסיר מקום הרטיה ויגע בבשרו להאוכלים דכאיב ליה, אבל הכא [סימן קס"א] מיירי שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא במקום הנטילה, ואין לו צער בנטילתו, ויוכל להסיר הרטיה מתי שירצה, אם כן יש לחוש שיסיר הרטיה בתוך הסעודה ויגע בבשרו להאוכלים, ולכך צריך להסיר הרטיה וליטול ידיו, דאם יטול כשהרטיה על ידו יהיה חציצה". ובספר נשמת אברהם (8) הביא בשם הגרש"ז אויערבך, שאפילו אם רוב היד  מכוסה בתחבושת יטול רק החלק שאינו מכוסה ודיו [ועי"ש מה נוסח הברכה כאשר נוטל רק יד אחת].

סיכום הדינים – ראה בספר הגיוני הפרשה (11) שלושה פתרונות מעשיים כיצד יטול את ידיו באופן זה. ובדברי הפסקי תשובות (13) בנדון רטיה שיש מעליה תחבושת נוספת, ורטיה שנפלה באמצע הסעודה, האם חייב ליטול ידיו.

[*] השיעור נערך על פי הספר 'הגיוני הפרשה' – חומש ויקרא, פרשת תזריע, מאת הרב אריה דוד וסרמן, תש"ע.