פרשת ויגש

טהרת המעשים

א. טהרת מעשיו של יוסף הצדיק במצרים קודם מינויו למשנה למלך

ידועים דברי חז"ל (1א) אודות התביעה שהיתה על יוסף הצדיק בדבריו אל שר המשקים "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה". מאידך גיסא, את דבריו "וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם", פירש הרמב"ן (1ב) שאמר זאת "בעבור שיבחרו אותו", לא מצאנו שמץ של תביעה – וצ"ע מדוע.

וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל בספרו שם דרך (1ג) שמכאן נלמד עד כמה מופלא היה טוהר מעשיו של יוסף שידע לקלוע כחוט השערה מתי מעשיו הם כדי להשתדל למצוא חן בעיני פרעה ומתי לא.

והוסיף לבאר כי גם ממעשים שנוספים של יוסף הצדיק, נוכל ללמוד על טהרת מעשיו, שנעשו ללא שמץ של תערובת נגיעות משל עצמו:

• מהתנהגותו עם אשת פוטיפר – הרמב"ן (1ה) פירש מדוע עזב יסף הצדיק את בגדו בידה של אשת פוטיפר: "לכבוד גברתו לא רצה להוציאו מידה בכוחו הגדול ממנה והסיר אותו מעליו, כי היה בגד שיתעטף בו כמעיל וצניף". וביאר בספר שם דרך (2א) "הבה נצייר לעצמנו את תמונת המצב באותו רגע: אשת פוטיפר מנסה להכשיל אותו בעברה מחפירה ונפשעת, ואילו יוסף לא מאבד את צלילות שיקול דעתו, וגם ברגע קשה זה שכל חושיו צריכים להיות נתונים במאמץ כיצד להיחלץ ולעמוד בנסיון הקשה עומד לנגד עיניו כבוד גברתו".
• כאשר עלה מן הבור להתייצב לפני פרעה – הביא רש"י (1ו) את דברי המדרש "ויגלח, מפני כבוד המלכות". גם מכאן נלמד, שלמרות שתים עשרה השנים בהן ישב בבית הסוהר ללא כל אור בקצה המנהרה, והנה כעת יש לו הזדמנות וסיכוי לצאת מכלאו – התורה מעידה עליו שגילח עצמו והחליף שמלותיו אך ורק "מפני כבוד המלכות". מול עיניו של יוסף עמד אך ורק הקיום הצרוף של ההלכה המחייבת לנהוג בכבוד המלכות "הרחק הרחק מכל תערובת נגיעות אישיות. היש טוהר נפש מופלא מזה".

ב. נקיון כפיו המושלם של יוסף הצדיק במעשיו כמשנה למלך מצרים

טוהר מעשיו ונקיון כפיו המושלמים של יוסף הצדיק באו לידי ביטוי נפלא, בכל פעולותיו והנהגתו בשבתו על כס המשנה למלך מצרים:

• כאשר ביקש שאביו ואחיו יעלו למצרים ושם יפרנסם, ולא ישלח להם מזון לביתם בארץ כנען – כדברי הרמב"ן מדוע ביקש מהם שיבואו למצרים ושם יזון ויפרנסם, וכי לא יכול היה לשלוח להם ממצרים מזון ולספק את כל צרכיהם שיוכלו להישאר במקום מושבם בארץ כנען ולא יצטרכו לטרוח ולבוא למצרים בניגוד לרצונם: "כי אני לא אוכל לשלוח לך לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך, כי יחשדו אותי שאני מוכרו שם לעשות לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארצי ואל מולדתי, ובבואכם וידעו כי אתם אבי ואחי יתן לי המלך רשות". במעשה זה מתגלה לפנינו טוהר נפשו של יוסף בכל שלמותו. כדאי היה לו להטריח את אביו הזקן ועמו כל אחיו ובני ביתו על נשיהם וטפם – והכל כדי שלא יחשדו בו שהוא מבריח את המזון לבני משפחתו כדי למוכרו ולקחת לעצמו את הכסף. ומה בסך הכל הבטיח לאביו ולאחיו, לא כסף וזהב ולא בגדים ומתנות, אלא מזון וכלכלה מינימליים המספיקים לקיומם, וגם בזה חשש פן יחשדו בו, וכדי להסיר חשד קלוש זה העדיף לבקש מהם שיבואו למצרים ולא לשלוח להם מזון לארצם!
• פרעה ידע שאם לא יצווה על יוסף לכלכל את אביו ואחיו, הוא לא יעשה זאת ללא רשות ממנו – כדברי הרמב"ן .
• כאשר נתן לאביו ובניו "אחוזה במיטב ארץ מצרים" ברשות פרעה – כדברי הרמב"ן (2ה) "אתה צויתה זאת עשו, אמר הדבר בצואה לו מדעתו מוסר יוסף כי איננו שולח יד בהון המלך ולא ידע אתו מאומה, על כן חשב פרעה אולי לא ירצה לשלוח לאביו דבר, על כן אמר לו אני מצוה אותך שתעשה זאת על כל פנים". וכן מפורש ציוויו של פרעה ליוסף שיעשה טובה עם אביו ואחיו בדברי הרמב"ן (3ב) על הפסוק (3א) "ויאמר פרעה אל יוסף לאמר אביך ואחיך באו אליך", וז"ל: "והנכון בעיני שיאמר אביך ואחיך אליך באו, לשמע כבודך, ועליך השליכו יהבם, ראה שתעשה עמהם טובה, כי עליך הדבר ויש לאל ידך". וראה גם בדברי הרמב"ן (3ד) על הפסוק (3ג) "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס כאשר צוה פרעה". ופירש הרמב"ן: "וטעם ויושב יוסף ויתן להם אחזה וגו', שהושיב אותם במיטב הארץ ובאחוזה שנתן להם, כי לא רצה שיהיו כגרים בארץ, וקנה להם בתים ונחלת שדה וכרם נתן להם, וזה מרשות פרעה".

ג. יוסף הצדיק – "איש אמונים"

הרמב"ן (3ו) מסכם את מסכת נקיון כפיו וטוהר מעשיו של יוסף הצדיק  שהיה "איש אמונים": "סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען. אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי ה' הוא המצליח את יראיו".

וראה עוד בספר שם דרך (3ז) במה שהוסיף ללמוד זאת מהתנהלותו במשך שנות הרעב בנאמנות מוחלטת לפרעה.

ד. טהרת המעשים של יוסף הצדיק – בפגישה עם יעקב אבינו ובשיחתו עם אחיו

ונראה ללמוד עוד ממעשיו של יוסף הצדיק על טוהר מעשיו:

• "יוסף נראה אל אביו" אך ורק כדי לשמחו ולא למלאות את רצונותיו הפרטיים – כפי שביאר רבי חיים שמואלביץ את פשר לשון הכתוב (4א) האמור בפגישת יעקב אבינו ויוסף הצדיק "וירא אליו", ופירש רש"י: "יוסף נראה אל אביו", הנראה כמיותר, כי כשנפל על צוואריו בידוע שתראו יחדיו, וכבר עמד בזה הרמב"ן (4ב) שם. שהכתוב העיד על יוסף הצדיק "שעל אף שהיה רצונו עז לראות את אביו, והיה זה רצון כשר בתכלית, מכל מקום כבש את רצונו, וכשעלה לקראת אביו לא היה בלבו אלא רצון אחד להראות אל אביו, והיינו על מנת שאביו יראהו ותהיה לו שמחה גדולה בראותו אותו, וזו היתה מטרתו היחידה, ללא תערובת שום כוונה למלאות את רצונו שלו, לראות את אביו, אלא רק למען הסב נחת רוח לאביו".
• כאשר יוסף נגלה לאחיו "ריחם עליהם", כדי שיהיה לבו נקי בשעה שדיבר עמם קשות – שיחות מוסר שם (5).

ה. שורש טהרת מעשיו של יוסף הצדיק – במעשיהם של יעקב אבינו ורחל אימנו

נראה כי השורש לטהרת מעשיו של יוסף הצדיק, טמון בהוריו – יעקב אבינו ורחל אימנו, שמעשיהם נעשו בתכלית הטהרה, וללא כל נגיעות אישיות:

• יעקב אבינו נתן עיניו לגרש את לאה רק בגלל שרימתה את אחותה – כדברי הרמב"ן (6ב), ומזה נלמד על גדלותו של יעקב אבינו ושלמות נקיון מעשיו, שלא נתן לנגיעות האישיות להשפיע עליו, ונתן דעתו לגרש את לאה לא מחמת שרימתו אותו אלא רק בגלל שרימתה את אחותה".
• רחל אימנו בשתיקתה לא נטתה אחר הנגיעות, אלא פעלה בשיקול דעת נבון ונכון – שם דרך (6ו).

ו. המידות – שורש המעשים

לאור האמור, נשכיל להתבונן בשורש כל מעשה שאנו עושים, לתור אחר מקורותיו  ומניעיו האמיתיים. ומאחר והמידות הם שורש המעשים, יש לברר בכל מעשה מי עושה את המעשה ומה הן באמת הסיבות לעשייתו, וכפי שביאר רבי יהודה ליב חסמן (7ב) מדוע ציוה יוסף את אחיו "ועתה אל תעצבו" (7א) "כלומר, אל תעצבו במחשבתכם כי לקויים אתם במידת הרחמים, שמכרתם אותי מצרימה, כי למחיה שלחני אלקים לפניכם, ולא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים".

ויש להוסיף בהטעמת הדברים, את הדיוק הנפלא שיש בסיפור המעשה על רחל בתו של כלבא שבוע, אשת רבי עקיבא, שבחזרתו לביתם לאחר י"ב השנים, מסופר במסכת נדרים (8א) "שמע מן אחורי ביתיה דקאמר לה חד רשע לדביתהו שפיר עביד לך אבוך", ואילו במסכת כתובות (8ב)מסופר המעשה בלשון: "שמעיה לההוא סבא דקאמר לה עד כמה קא מדברת [פרש"י: מתנהגת] אלמנות חיים". וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא בספר שם דרך (8ג) שמכאן נלמד כי בכל מעשה ניתן למצוא מקור ומניע אחר. וראה עוד בדברי רבי חיים פרידלנדר בספרו שפתי חיים (9א).

ז. ערך המעשים וגדלותם

ממוצא הדברים נלמד להכיר שבכל מעשה, אפילו הפשוט ביותר, טמונים עניינים גבוהים ונשגבים – ראה בדבריו המאלפים של רבי יצחק אייזיק שר, בספר לקט שיחות מוסר (9ב)-(10).