א. במסכת סוכה (1) הובאו דיני "הולכי הדרכים" בימי חג הסוכות ["לדבר מצוה" או "לדבר רשות"] הפטורים ממצות הישיבה בסוכה. ויש לעיין אימתי הותר לצאת לדרך בימי הסוכות, ומדוע אין בכך "הפקעה" ממצות סוכה.

ומבואר ברש"י (שם ד"ה הולכי דרכים) ותוספות (ד"ה הולכי) כי מלשון הכתוב (ויקרא כג, מב) "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", למדו חז"ל שגדר ישיבת הסוכה הוא "תשבו כעין תדורו", והיינו שבימי חג הסוכות, משמשת הסוכה כ"תחליף" לבית, והאדם מצווה לדור בסוכה במקום ה"דיור" שלו בביתו במשך כל ימות השנה. ולכן, כשם ש"אין אדם דר במקום שמצטער", כך גם ה"מצטער" בסוכה, פטור מלשבת בה, מכיון שאין זה "דיור" שרגילים בו. וכמו כן הולכי הדרכים פטורים מסוכה בשעת הליכתם, שהרי גם במשך כל ימות השנה, האדם אינו נמצא כל הזמן בביתו אלא יוצא מביתו לצרכיו. ולכן גם כשיוצא מן הסוכה בימי חג הסוכות לדרכו, אינו חייב "לדור" בסוכה בשעת הליכתו. ומהגדרה זו במצות הישיבה בסוכה "תשבו כעין תדורו", למדנו:

[א] מותר לצאת לדרך בימי חג הסוכות, כשם שהדר בבית יוצא לדרך מעת לעת.

[ב] כאשר נמצאים בדרך אין חיוב בסוכה, כי מצות ישיבה בסוכה היא כעין ישיבה בבית, מה שאין כן בשעת ההליכה בדרך, אין זו קביעות של "כעין תדורו", ולכן אין בשעה זו כל חיוב לשהות בסוכה. וכמו שכתב בשו"ע הרב (1) סעי' טו) "המהלך בדרך בימי הסוכות אם הוא אוכל וישן על פני השדה במקום שאין שם ישוב כלל, אינו צריך לטרוח ולעשות לו סוכה, לפי שהסוכה היא כעין דירת ביתו בכל השנה, ואין אדם קובע דירתו במקום שאין שם ישוב כלל".

ב. להלכה נפסק בשו"ע (2) או"ח סי' תרמ סע' ז-ח) "שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה. הולכי דרכים ביום, פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. הולכי דרכים בלילה, פטורים בלילה וחייבים ביום". והוסיף הרמ"א שלעיתים גם הולכי דרכים [לדבר הרשות] פטורים מהסוכה אפילו בחנייתם: "ודווקא כשיוכלו למצוא סוכה, אבל אם אינם מוצאים סוכה יוכלו לילך לדרכם, אף שלא ישבו בה לא יום ולא לילה, כשאר ימות השנה שאינו מניח דרכו משום ביתו. ואע"פ שאינו הולך רק ביום פטור אף בלילה, דאין לעשות לו שם דירה".

ובביאור הלכה (2) ד"ה הולכי) הביא את מחלוקת הלבוש והמג"א בכוונת הרמ"א, אימתי הולכי דרכים מחוייבים בסוכה בשעת חנייתם "כשיוכלו למצוא סוכה", ואימתי פטורים. האם מחוייבים לחפש סוכה, ורק אם לא מצאו, אינם מחוייבים לבנות סוכה, אלא אוכלים ולנים מחוץ לסוכה [לבוש]. או שבמקום שלא נמצאה סוכה, מחוייבים לבנות סוכה, וה"פטור" הוא רק אם הגיע למקום שאינו יכול לבנות סוכה [מג"א]. ומחלוקתם היא:

[א] בשעת הליכתם – כאשר יכול למצוא סוכה, לדעת הלבוש פטור אפילו מלחפש סוכה. ולדעת המג"א חייב לחפש אחר סוכה, אך פטור מלבנותה במידה ולא מצא סוכה קיימת.

[ב] בשעת חנייתם – כאשר הגיע למקום שאין בו סוכה, ויכול לבנותה בעצמו. לדעת הלבוש, פטור מבניית הסוכה [וחייב רק לחפש אם היא בנמצא], אך לדעת המג"א חייב לבנותה [ואפילו אם צריך להוציא על זה מעט מעות אפשר דצריך להשתדל על זה]. ורק אם הגיע למקום שאינו יכול לבנות סוכה בשעת אכילתו, פטור מלבנותה [ויש לציין כי מחלוקת הלבוש והגמ"א כבר הובאה כבר בדברי המאירי (1) יעו"ש בדברי המהדיר].

המשנה ברורה (2) ס"ק מב ובשער הציון ס"ק סא) סתם בדבריו כשיטת הלבוש, אולם המעיין בביאור הלכה ימצא כי אין הכרעה ברורה במחלוקת הלבוש והמג"א. ומתוך כך חידש העמק ברכה (2) כי ראוי שלא לצאת לדרכים בסוכות, כי "איך שיעשה הוא נכנס בחשש איסור דאורייתא, להקל או במצות סוכה, או באיסור מלאכה בחול המועד. ועל כן ראוי למנוע מזה" [וראה במאמרו של צבי רייזמן (8) במה שהביא מדברי הגר"מ פיינשטיין לדחות את טענת העמק ברכה].

יציאה מהסוכה ל"טיול ותענוג בעלמא"

ג. עוד צ"ע בנדון פטור "הולכי הדרכים" ממצות ישיבה בסוכה, האם ההיתר לצאת מהסוכה ולשהות מחוצה לה בשעת הליכתו בדרכים, הוא רק כאשר היציאה היא לצורך פרנסה, אך אם יצא לטיול ולתענוג בעלמא, אינו יכול להפקיע עצמו מחיוב הישיבה בסוכה. או שההיתר הוא גם כשיצא לטיול ולתענוג בעלמא.

והנה רש"י בסוגיא (1) ד"ה הולכי) פירש: "כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה, כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע". ומשמע מדבריו, שההיתר לשהות מחוץ לסוכה בשעת הליכתו בדרכים, הוא רק כשהיציאה לצורך פרנסה, אך ביציאה לטיול ולתענוג בעלמא, אינו יכול להפקיע עצמו מחיוב הישיבה בסוכה. ברם מאידך, יתכן כי  רש"י נקט זאת כדוגמא בלבד, שהרי הסברא המבוארת בדבריו [לעיל אות א] היא, שגם במשך כל ימות השנה, האדם אינו נמצא כל הזמן בביתו אלא יוצא מביתו לצרכיו. ולפי זה יהיה רשאי לצאת לטייל גם שלא לצורך מצוה אלא "לתענוג בעלמא", שהרי גם בכל השנה האדם יוצא מביתו לטיול ולענוג בעלמא.

ואכן, נחלקו הפוסקים בשאלה זו. בשו"ת אגרות משה (3) או"ח ח"ג סימן צג) נקט שההיתר לצאת לטיולים בסוכות הוא רק "לצורך של ממש [כגון מסחר], אבל לטיול ולתענוג בעלמא שאין לזה שום צורך, אינו כלום מה שבשביל תאוותו והנאתו היה יוצא מביתו, כיון שלא היתה יציאתו אף מביתו לצורך" [עם זאת ראוי לציין כי בתשובה אחרת התיר האגרות משה (3) אבן העזר ח"ד סימן לב) לצאת מהסוכה לטיולים בנסיבות נוספות, יעו' בדבריו].

רבי משה הביא הוכחה לדבריו מהמבואר בגמרא במנחות (3) שב"עידנא דריתחא" [דהיינו בזמן שמידת הדין מתוחה ומדקדקים להקפיד על מעשי בני אדם באופן מיוחד], מענישים גם את מי שהכניס עצמו למצב שיהיה פטור מקיום מצות עשה [כגון מצות ציצית]. ולכן הוא הדין, מי שפטור ממצות סוכה מדין "הולכי דרכים", עלול להיענש "בעידנא דריתחא" על כך שהכניס עצמו למצב שיהיה פטור מקיום מצות הישיבה בסוכה.

טעם נוסף לאסור טיולים בסוכות מובא בשם הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה (4) כי "למטיילים אין דין הולכי דרכים, שהרי יכולים הם לערוך את הטיול בזמן אחר, ולפיכך חייבים בסוכה". והמקור לכך הביא הגרש"ז מההלכה שהמקיז דם חייב בסוכה "ואחד הטעמים הוא, מפני שהיה יכול להקיז הדם לפני החג, או לדחות הדבר לאחריו". ומכאן נלמד שאם אפשר לעשות את הטיול במועד אחר מימי חול המועד, אסור לטייל בחול המועד, כי טיול שניתן היה לעשותו בתאריך אחר מימי חול המועד, אינו מתיר את היציאה מן הסוכה מדין "הולכי דרכים".

וכן נקט לדינא הגר"ע יוסף בספרו יחוה דעת (4) ש"עדיף להימנע מטיולים בחול המועד ולהקדיש זמנו לתלמוד תורה" [וראה במה שהוסיף "שאם נוסעים במכונית טנדר, ישנה אפשרות לעשות סוכה על המכונית"].

ד. לעומתם יש פוסקים המתירים לצאת מהסוכה גם "לטיול בעלמא".

רבי בנימין זילבר, כתב בשו"ת אז נדברו (4) ש"למטיילים יש לו דין הולכי דרכים, שבטח גלוי לפני כבודו הדין בסי' תרמ סעי' ח', ואין לחלק בין הולכי דרכים לשם מסחר או סתם טיול" [יחד עם זאת, בסיום דבריו הוסיף: "אבל בשום אופן אין להם דין של הולכים לדבר מצוה"]. וראה בדברי רבי ברוך רוזנברג [ראש ישיבת סלבודקה, בבני ברק], בקובץ ישורון (4) במה שכתב לדחות את ראיית הגרש"ז מדין המקיז דם, ולדעתו היוצאים "לטיול בעלמא" נחשבים כהולכי דרכים לדבר מצוה [שבוודאי מותרת לכתחילה, ובשעת ההליכה והחניה פטורים מהסוכה] "לענין נסיעות לביקורים או אפילו טיולים בחול המועד, הוי לכאורה צורך מצוה, שזהו שמחת המועד למי שדרכו בכך". ואף רבי יעקב אריאל [רבה הראשי של רמת גן] כתב בשו"ת באהלה של תורה (5) "ללמד זכות על המטיילים בסוכות ונאלצים לאכול מחוץ לסוכה, כי לציבור הדתי אין הרבה הזדמנויות לטייל בארץ. בימות החול עסוקים, בשבת אסור לנסוע ולטייל, נשאר בעיקר חול המועד, שהוא הזמן הטוב ביותר לטייל בארץ. והרי יש מצוה לטייל ד' אמות בארץ ישראל".

וגם במאמרו של הרב רובין (6) אות ח) הביא כי הגרי"ש אלישיב דן לחלוק על האגרות משה, והתיר גם לצאת לטיול בעלמא. ועוד דן שם בדברי הגרש"ז, כי "שאני פטור של מצטער, שבזה י"ל שאם האדם תכנן את המצב לימות החג אוסרים עליו, דהיה לו לעשות כן קודם. אבל נדון דידן הוא פטור אחר מטעם הולכי דרכים "דתשבו כעין תדורו", ובזה אדרבה ניחא ליה לילך במועד שאז פנוי הוא מטרדותיו, וצ"ע".

וראה בדברי צבי רייזמן (9) במה שכתב כי לפי פסק הרמ"א בהלכות שבת (5), שהפלגה לצרכי פרנסה או ראיית פני חברו נחשבת "דבר מצוה", ורק הפלגה לטיול בעלמא נחשבת "דבר הרשות" – כך גם בסוכות, כאשר יוצאים מהסוכה לצורך סחורה או ראיית פני חברו, היציאה היא לדבר מצוה, והיוצאים פטורים לגמרי מישיבה בסוכה [גם בזמן חנייתם], כדין הולכי הדרכים לדבר מצוה. וכל פרטי וחילוקי הדינים של פטור הולכי הדרכים לדבר הרשות נאמרו על היוצאים לטיול בעלמא [שהרי היוצאים לסחורה נכללו בגדר היוצאים לדבר מצוה].

ומכל מקום, בספר חוט שני (8) פסקי רבי נסים קרליץ, אב"ד בני ברק) כתב: "הרי זו שטות לאבד מצוה יקרה בשביל טיול, אף שמעיקר הדין הוא פטור".

ה. פרטים בדין "הולכי דרכים"

• מה מוגדר "דרך – בספר חוט שני (8) כתב: "גדר הולכי דרכים אין זה תלוי בשיעור אורך הדרך או במספר שעות שצריך להיטלטל בדרכים, או לפי טרחת הדרך. אלא תלוי שאם זה דרך שבאמצע הדרך נעשה לו צורך לאכול או לישון, או כגון שזה הזמן הקבוע שלו לצרכים אלו, אזי לגבי זה הרי הוא נחשב כהולכי דרכים".
• בחורי ישיבות הנוסעים לעיר אחרת להקביל פני רבם או לשמחת בית השואבה בישיבתם – עוד מובא בספר חוט שני (8) כי בנדון זה "צ"ע אם חשיב עדיין כהולכי דכים, שאם לא הגיע למקום שיוכל לעשות בו צרכים של בית, כגון אכילה ושינה, אין לו דירה ולא חשיב כהגיע למקומו, אם כן עדיין יחשב כהולכי דרכים, אף שהגיע למחוז חפצו".
• דין הולכי דרכים המתביישים לבקש אכסניה במקום שיש סוכה – בספר הליכות שלמה (4) מובא בשם הגרש"ז אויערבך: "הולכי דרכים ביום שהגיעו בלילה למקום ישוב ללון בו, אם בושים הם לבקש אכסניה אצל אחרים, יש לדון שפטורים מהסוכה". וטעם הדבר, כי מי שגם בכל ימות השנה היה מוותר על שינה בתוך בית כדי שלא להטריד אחרים וכד', יתכן דשפיר פטור משום דתשבו כעין תדורו בעינן, ותו לא".
• טיסה בימי חול המועד סוכות – ראה במאמרו של צבי רייזמן (8)-(9) במה שדן בפרטי הדינים בזה, ובאופנים ששונים של טיסה לצורכי פרנסה או למטרת ביקורים משפחתיים או טיולים וחופשות – האם בשל כך צריך להימנע מאכילת קבע [שמחוייבת להיות בסוכה] במשך הטיסה, או שיש אופנים בהם הדבר מותר על פי ההלכה.
• • •

ו. עיונים בגדר מצות ישיבת סוכה "תשבו כעין תדורו"

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, שגדר ישיבת הסוכה "תשבו כעין תדורו" פירושו, שבימי חג הסוכות, משמשת הסוכה כ"תחליף" לבית, והאדם מצווה לדור בסוכה, כפי נוהג ב"דיור" שלו בביתו במשך כל ימות השנה, דן רבי צחק מרדכי הכהן רובין (6)-(7) רבה של קהילת בני תורה, הר נוף, ירושלים) בשאלות הבאות:

• ההולך ללמוד בבית מדרש ודרכו בכל השנה כשהוא עייף להניח ראשו ביני עמודי – האם גם בסוכות מותר לנהוג כמנהגו. ויש לומר כי "חז"ל לא עשו את הסוכה לבית האסורים שאסור לצאת ממנה, כדי שלא יהיה במצב שצריך לאכול ולישן חוץ לסוכה, אלא אמרו דהנהג בהם מנהג דרך ארץ. וכמו שכל ימות השנה אדם עוזב את ביתו, כך בימי הסוכה אדם עוזב את סוכתו, ולאחר שעוזב את סוכתו, תו לא אכפת לן שאוכל חוץ לסוכה, דאז יש בו הפטור של הולכי דרכים. והיינו ששורש הפטור הוא עצם ההיתר של היציאה לדרך, וממילא הוא נפטר מהסוכה". ולפי זה, אם בכל השנה דרכו ללמוד בבית המדרש ובתוך כדי כך להניח ראשו ביני עמודי, לא אסרו עליו בסוכות לשנות ממנהגו הקבוע לצאת מביתו ללמוד בבית המדרש, ולנהוג כפי שנוהג בכל ימות השנה.
• היודע שבשעה שהולך לשמוע שיעור בבית המדרש עלול להירדם, האם צריך להימנע מכך – יש לדון ע"פ האמור בגדר מצות ישיבת סוכה "תשבו כעין תדורו", שמאחר וכל ימות השנה אדם לא נמנע מלצאת מביתו לדרך, גם בסוכות לא מנעו אותו מלצאת לדרך, והיינו שלא חייבו את האדם לשנות מהרגלו שרגיל כל השנה בענין ישיבת ביתו. ואם כן יש לומר שאם בכל שבמשך השנה רגיל לצאת מביתו ולשמוע שיעור, ופעמים שנרדם בשיעור, אין כל מניעה לצאת גם בימי חג הסוכות לשמוע את השיעור, ואף שנרדם בשיעור, שהרי אינו יכול לשמוע את השיעור בסוכתו. ועל כן לא אסרו לו לצאת מסוכתו בגלל החשש שירדם [ועי' בדבריו במה שדן בחידושו של הגרא"מ הורביץ שדווקא המשכיב עצמו לישון אז חשיב כישן מחוץ לסוכה].
• האם מותר לצאת לנסיעה כשיודע בעצמו שמן הסתם יֵרדם בשעת הנסיעה – "מי שנוסע בדרך ונרדם אין זה בכלל ישן חוץ לסוכה, אלא יש בו את הפטור של הולכי דרכים. דכמו שהולכי דרכים ביום יכולים לאכול מחוץ לסוכה, הוא הדין שאם נרדמים בדרך יש בהם את הפטור של הולכי דרכים. ויש לעיין אם דין זה של הולכי דרכים נאמר דווקא ביוצא מעיר לעיר וכדומה, או גם במי שנוסע בתוך עירו ונרדם".
• ההולך לבקר את הוריו בסוכות, וכשהגיע התברר שאין שם מקום – "הוא בכלל עוסק במצוה שפטור הוא מן המצוה. ולכן אם השתדל למצוא סוכה בבית הוריו ולא מצא, יש לדון בו שפטור מן הסוכה מדין עוסק במצוה. אך בוודאי שעל כל אחד להשתדל לעשות טצדקי למצוא לו סוכה ללון ולאכול בה".

הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפָלֶת