א. טומאת "אהל" מטמאה בשלוש דרכים: [א] כאשר המת האהיל על האדם או על הכלי. [ב] כשהיה המת עם האדם או הכלי תחת אהל אחד [ג] כאשר האהילו האדם או הכלי, אפילו מחט, על המת [עי' ברמב"ם בהלכות טומאת מת (1) ובאינצקלופדיה תלמודית (1) המקורות לדינים אלו].

עוד זאת למדנו, כי שכשם שאהל מביא טומאה על מה שבתוכו, כך הוא חוצץ בפני הטומאה [ובמסכת אהלות (1) נשנו פרטי הדינים – אלו דברים "מביאים" את הטומאה, ואלו "חוצצים"  בפני הטומאה, יעו"ש בפירוש המשניות לרמב"ם].

והנה מאז הפכה התעבורה האווירית במטוסים לנחלת הכלל, דנו הפוסקים האם מותר לכהנים המוזהרים מלהיטמא למת באהל, כמפורש בשו"ע (1), לטוס במטוסים החולפים מעל בית קברות.

בעשור האחרון, עלה נושא זה לדיון להלכה ולמעשה, בעקבות הידיעה כי נתיב היציאה בטיסה מישראל לכיוון מערב, עובר מעל בית הקברות בחולון [ראה פרטים בעמ' (12) הערה 6]. והפוסקים נדרשו להכריע האם מותר לכהנים לטוס במטוסים החולפים מעל בית הקברות, ולהלן נביא מדבריהם שהסתעפו לכמה נדונים בהלכות טומאת אהל.

• • •

"אהל זרוק"

ב. בראש ובראשונה, דנו הפוסקים, האם המטוס נחשב ל"אהל זרוק" ויש בזה חציצה בפני הטומאה.

"אהל זרוק" הוא אהל המיטלטל ממקום למקום, כגון שידה תיבה ומגדל. ובסוגיית הגמרא במסכת עירובין (2) ובמסכת נזיר (2) נחלקו תנאים האם "אהל זרוק" נחשב כאהל החוצץ בפני הטומאה, או לא. לדעת רבי "אהל זרוק" אין שמו אהל, ואינו חוצץ בפני הטומאה, אך לדעת רבי יוסי ב"ר יהודה, שמו אהל וחוצץ. להלכה, פסקו רוב הראשונים שאהל זרוק אין שמו אהל, שהלכה כרבי מחברו, אך לדעת הרשב"א והריא"ז אהל זרוק שמו אהל.

והנה במסכת אהלות (1) מפורש במשנה "הָעוֹף הַפּוֹרֵחַ, וְטַלִּית הַמְנַפְנֶפֶת, וּסְפִינָה שֶׁהִיא שָׁטָה עַל פִּנֵי הַמָּיִם – לֹא מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין". ומכח משנה זו חידשו התוספות בעירובין (2) ד"ה מר) ובנזיר (2) ד"ה שמיה אהל) שאם האהל זרוק באויר ממש, כגון עוף הפורח וטלית המנפנפת באויר, לדברי הכל אינו אהל, ולא נחלקו אלא כשהשידה תיבה ומגדל מיטלטלים באויר על ידי אדם או בהמה שמוליכים אותם, והיינו שרגלי הנושאים את האהל נוגעות בארץ.

ובביאור הסברא, מדוע בעוף הפורח אין דין אהל, כתב רבנו תם בספר הישר (1) "דסתם אהל אינו משמע אלא דבר שנח. אבל עוף פורח וטלית מנפנפת על ידי רוח וספינה שהיא שטה, כיון שהן מנענעים תדיר ואין נחים על הטומאה (כלל), אין שם אהל כלל עליהן להביא טומאה" [וראה תוספת ביאור בדברי הגר"ח מבריסק על הרמב"ם (3) יעו"ש].

ובשו"ת שבות יעקב [הובא באנציקלופדיה תלמודית (3) ובדברי הפוסקים שדנו בנדון דידן] חידש כי מהתורה אהל זרוק שמו אהל לדברי הכל, ולא אמר רבי שאין שמו אהל אלא מדרבנן.

הגאון מקוז'יגלוב, רבי צבי אריה פרומר [שימש כראש ישיבת חכמי לובלין לאחר פטירת מהר"ם שפירא] הביא בשו"ת ארץ צבי (4) את דברי רבנו תם בספר הישר, וחידש כי לדעת הרמב"ם בדבר שביד אדם לעכבו באמצע ולהורידו לארץ, אהל זרוק שמו אהל וחוצץ בפני הטומאה, ולכן כיון שיכול "לעכב את המטוס" ממעופו, המטוס חוצץ בפני הטומאה.

גם הרב אפשטיין, כתב בתחומין (8) צירף את שיטות הפוסקים שאהל זרוק שמו אהל, וכן את דעת השבות יעקב, שמדאורייתא אהל זרוק שמיה אהל, וכן את דעות הפוסקים שכל הדברים שנשנו במסכת אהלות כאינם חוצצים בפני הטומאה, היינו דווקא למי שמאהיל על המת, ולא כאשר מאהיל על אהל המת. ולפיכך "הטס מעל קבר, כיון שאינו מאהיל על המת עצמו [הקבור באדמה] אלא רק עובר מעל האהל, אינו נחשב כאהל זרוק, והמטוס חוצץ מהטומאה".

אולם הרבנים הלברשטט וגולדמינץ העומדים בראש ארגון "כנפי יונה" העוסק בנושא טיסת הכהנים מעל בתי קברות, דחו את דברי הרב אפשטיין במאמרם בתחומין (10) וכתבו: "רוב מנין ובנין של הראשונים פוסקים שאהל זרוק לאו שמיה אהל. וגם אם הא דלאו שמיה אהל הוא מדרבנן, ומדאורייתא שמיה אהל [כדברי השבות יעקב] – מכל מקום, אין להקל באיסור דרבנן. אך בלאו הכי אין כלל מקום לדיון באהל זרוק בנידון דידן, וזאת משני טעמים: ראשית, אהל זרוק הוא רק כאשר רגלי הנושאים אותו נוגעים בארץ. כך כתבו התוספות בכמה מקומות, כדי להבדיל בין אהל זרוק לבין טלית המנפנפת. טלית המנפנפת ברוח היא במצב שאין לה שום שייכות עם הארץ.  שנית ויתר על כן, אהל מעצם הגדרתו הוא דבר שמקומו קבוע, ובזה נחלקו התנאים אם אהל זרוק נחשב כקבוע, אבל ודאי שאהל שאיננו נח אינו יכול להיחשב כקבוע. כך עולה מדברי רבנו תם בספר הישר (1), חילוק דומה כתב הגר"ח סולובייצ'יק בחידושיו על הרמב"ם (3). כשדנו הפוסקים בהקשר לטומאת אהל באהל זרוק, היה זה רק לגבי עגלות, רכבות ומכוניות, הנוסעות ע"ג גלגלים. יש להן אחיזה בקרקע, ויכולות הן להיחשב כקבועות. משא"כ מטוס הפורח באויר".

וכן נקטו להלכה הרבנים מונק ולומברד, שמטוס דינו כ"עוף הפורח" שאינו חוצץ מטומאה, ראה בקובץ ישורון (13).

טומאת הקברים – מאחר ויש בקברים אהל טפח הטומאה אינה בוקעת ועולה

ג. במסכת ברכות (1) אמר רבא: "דבר תורה, אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה. ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן". בתוספות שם כתבו שראש הארון פתוח, ועל כן אין הוא נחשב כקבר סתום. אבל אם הוא סתום, ובפנים פותח טפח – מטמא כל סביביו, ולמעלה בוקע ועולה". ובמאמרו בתחומין הביא הרב אפשטיין (8) את שיטות הפוסקים שאם יש אהל טפח מעל המת – בתוכו טמא, אבל מעליו ובצדדיו טהור. ואם כן, מכיוון שברוב הקברים בארץ [שלא קוברים בארון], יש בחלק מהקבר חלל של טפח על טפח, ושם יש אהל הטומאה ואין הטומאה עולה, ובפרט שלאחר כשנה, ברוב המקרים, כבר יש חלל טפח מעל העצמות, ועל כן רוב הקברות אשר המטוס טס מעליהם אינם מטמאים מעליהם.

אולם הרבנים הלברשטט וגולדמינץ דחו את דברי הרב אפשטיין במאמרם בתחומין (10) וכתבו: "לא בכל התקופות הקפידו על מבנה בלוקים זה, וכן יש עדות הנוהגות למלא את החלל שתחת הבלוקים בחול. בלוקים אלו עלולים להישבר ברבות הימים, כפי שנוכחו לראות בכמה פעמים כשנאלצו לפתוח קברים (בהיתר כמובן). וכמו כן מפולות עפר עלולות למלא את החלל שבין הבלוקים לבין גופת המת. אין ספק שהמטוס, בעוברו מעל שטח גדול המלא בקברות, עובר גם מעל קברים כאלו".

יתכן ומטוס מורכב ממתכות שאינן נטמאות או שאינו טמא "טומאת מדרס"

ד. הרב אפשטיין (8) הביא כסניף נוסף להיתר, את חידושו של האגרות משה (5) כי המטוס אינו מורכב משש המתכות שהוזכרו בתורה כטמאות, ולכן אינו חוצץ מפני הטומאה. והוסיף עוד, כי המטוס אינו טמא בטומאת "מדרס", ולכן הוא חוצץ בפני הטומאה. וראה בדברי הרבנים הלברשטט וגולדמינץ (10)- (11) במה שדחו את דבריו [וראה גם  בישורון (13) הערה 22) מדברי הגר"ד פיינשטיין, כי אביו הגר"מ לא סמך על סברתו להלכה, ועי"ש במה שכתבו כי כיום כרבע מהחומרים המרכיבים את המטוס הם ברזל ונחושת, הנחשבים כ"מעמיד" את המטוס, ולכן המטוס נחשב כמקבל טומאה].

כלי הבא במידה

ה. במשנה מפורש (1) כי "כלי הבא במידה" [כלי גדול המחזיק ארבעים סאה] חוצץ בפני הטומאה. ובקובץ ישורון (13) דנו האם גם מטוס נחשב "כלי הבא במידה", והעלו לדינא כי בכלי מתכות לא נאמר דין זה.

היתר מדין "צמיד פתיל"

ו. בלשון הכתוב (1) מפורש, כי כלי שהיה חתום ב"צמיד פתיל", אינו נטמא באהל [ועי' בדברי הרמב"ם (3) בפרק כ' ובפרק כ"א מהלכות טומאת מת]. וראה בקובץ תחומין (11) שנתבאר כי המטוס הסגור לחלוטין בשעת הטיסה, אינו נחשב ככלי מוקף "צמיד ופתיל", יעו' בקובץ תחומין (11).

• ההצעה להשתמש בשקיות גדולות ואטומות שהכהן יכנס לתוכן – והן אמורות להציל את הכהן מהטומאה מדין "צמיד ופתיל", יעו' בדברי הרבנים הלברשטט וגולדמינץ בקונטרס כנפי יונה (12) שפקפקו בדבר.

צירוף שיטות וספקות לקולא

ז. הגרי"ש אלישיב נשאל בקובץ תשובות (7) האם ניתן לצרף כסניפים לקולא את שיטת הר"ש במסכת כלים (5) שעוף הפורח אינו מביא טומאה, וכן את דברי הפוסקים שבזמן הזה לא בקיאים ביחוסי כהונה, וכן את שיטת הראב"ד שכהנים בזמן הזה אינם מוזהרים על הטומאה מכיון שכולנו טמאי מתים – וכתב שאין לצרף שיטות אלו, יעו"ש.

• • •

בשו"ת ארץ צבי (5) וחלקת יעקב (6) וכן הרב אפשטיין (9) כתבו שיש לצרף את שיטות הפוסקים שיוצא מדבריהם להקל, וכן ספקות שונים בדין זה, בכדי להקל מדין "ספק טומאה ברשות הרבים, טהור" [וכן מדין "אינו מתכוון", כיון שאין זה "פסיק רישא", מחמת שיש ספק בדבר]. ברם לטענת הרבנים הלברשטט וגולדמינץ (11)-(12) הפוסקים שהקלו, דנו במצב של ספק, משא"כ בטיסות היוצאות מישראל שידוע בוודאות שהכהן טס מעל קברים, יעו' בדבריהם.