ילדי תימן בהלכה

נאמנות הטוענים לירושה ודיני קביעת יורשים

פרשיית החשד לחטיפת "ילדי תימן" עלתה לאחרונה על סדר היום הציבורי, ובעקבותיה השאלה: במידה ואכן יתברר כי יש אח נוסף שלא היה ידוע אודותיו – האם זכאי לקבל חלק בירושה שחולקה במשפחה במשך השנים. ושאלה נוספת: יורשים שהשביחו נכסי ירושה ולאחר מכן נודע שיש להם עוד אח – מי מקבל את השבח שהשביחו הנכסים, והאם מקבלים שכר על טרחתם.

להלן ננסה לדון בשאלות הלכתיות אלו ואחרות, בסייעתא דשמיא.

א. בסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (1) מסופר על מרי ברי איסק שירש את אביו, ובא אדם ממקום שנקרא "בי חוזאי" וטען שהוא אחיו של מרי בר איסק ומגיעה לו מחצית מהירושה, ומרי בר איסק טען לעומתו שאינו מכירו.

כאשר בא הנדון לרב חסדא, הצדיק את מרי בר איסק, וציווה על הטוען לירושה שיביא עדים להוכיח שהוא אחיו [ומסופר שם, שמרי בר איסק היה "גברא אלימא" ומאחר והטוען שהוא אחיו לא הצליח להביא עדים להצדיק את דבריו, ציווה רב חסדא על מרי בר איסק להביא עדים שהטוען אינו אחיו]. התוספות (1) ד"ה שיצא) הביאו את דברי המשנה במסכת בבא בתרא (1) "האומר זה אחי, אינו נאמן" [ליורשו ולהורישו עם אחיו, רע"ב שם] וכתבו כי החידוש בסוגיא דמרי בר איסק שנאמן למרות שטוען "שמא" שאינו יודע שיש לו אח אחר, לעומת טענת "ברי" של המערער, ואעפ"כ נאמן המחזיק ועל המערער להביא ראיה.

בסופו של המעשה, באו עדים להעיד שהטוען לירושה היה אחיו של מרי בר איסק, ואז הוא דרש לקבל מחצית מהכרמים והפרדסים ששתל מרי בר איסק בקרקעות הירושה. ומסקנת הסוגיא, שיורשים גדולים שטיפלו בנכסים, חולקים את השבח עם אחיהם הקטנים, וכן אח שירש נכסים והשביחם, ונתברר שהיו לו יורשים נוספים קטנים, חולק עמהם את השבח. אבל אח שירש נכסים והשביחם, ולא ידע שיש יורשים נוספים גדולים, מקבל שכר כ"אריס".

מסקנות הסוגיא נפסקו להלכה בטור ושו"ע חושן משפט (2):

• בסימן ר"פ סע' ו' (2) נפסק: "הרי שיושב בנחלתו, ובא אחד ואמר לו אחיך אני חלוק עמי, וזה אומר לו איני מכירך, נאמן, אפילו שיצא קול שיש לו אח במדינת הים".
• בסימן רפ"ז סע' ג' (2) נפסק: "מי שירש את אביו, והשביח הנכסים ונטע ובנה, ואחר כך נודע שיש לו אחים במדינה אחרת, אם קטנים הם, השבח לאמצע. ואם היו גדולים, הואיל ולא נודע שיש לו אחים, שמין לו כאריס".

הנה כי כן, מתבאר ללא חולק, שהטוען לירושה צריך להביא הוכחה ברורה לטענתו. ובפשטות, הכוונה לעדות שני עדים כשרים שיצדיקו את טענתו.

ומעתה עלינו לברר מה יהיה הדין כאשר הטוען לירושה מוכיח את דבריו באמצעות עד אחד בלבד או שיש "אומדנא" המוכיחה כטענתו. ומה דינם של רישומים במסמכים רשמיים, או הוכחה על סמך בדיקת D.N.A..

כמו כן בעיקר דיני ירושה על פי ההלכה, צ"ע האם יש הבדל בין דיני קביעת מות המוריש לדיני קביעת זהות היורשים.

• • •

קביעת דיני ירושה על פי עד אחד בלבד

ב. בסוגיית הגמרא במסכת כתובות (2) מבואר שבעדות עד אחד בלבד שמעיד שאדם פלוני מת, אשתו מותרת להינשא [כי משום "עיגונא" הקלו שתינשא גם על פי עד אחד], אך בניו ובנותיו אינם יורשים מנכסיו על סמך עדות זו.

וכן נראה מדברי הרמב"ם שפסק בהלכות נחלות (3) פ"ד ה"ז) "כל היורשים יורשים בחזקה, כיצד עדים שהעידו שזה מוחזק לנו שהוא בנו של פלוני או אחיו, אע"פ שאינם עדי יחוס ולא ידעו אמיתת היוחסין, הרי אלו יורשים בעדות זו" [ודבריו הועתקו להלכה בשו"ע (3) סי' רפ סע' א]. ומשמע שניתן להכריע בדיני ירושה רק על סמך עדות שני עדים ולא על פי עדות עד אחד בלבד. וכן נראה מדברי הריב"ש (3) סימן מו) שכתב בתוך דבריו "ומה שהעיד העד האחד אין בו די, לפי שאינו כי אם אחד, ואין אחר מעיד כמותו שיצטרף עמו". וכן נפסק להלכה בדברי הרמ"א (4) סי' רפד סע' א) "ולא מורידים קרוב לירושה על פי עד אחד", וכדבר הש"ך (ס"ק ב) "הכי איתא להדיא בש"ס כתובות (2) דף ק"ז ע"א.

אולם "השואל" בשו"ת ריב"ש בתשובה אחרת (5) סימן קמה) הביא הסבר אחר בדברי הגמרא בכתובות (2) ובדברי הרמב"ם, ולפיו עד אחד אינו נאמן בהלכות ירושה רק כאשר מדובר על "עד מפי עד", אבל "בעד אחד כשר יורדים לנחלה על פיו מפני שהוא דבר העשוי להיגלות". והסבר זה הוא מדברי התשב"ץ [הובא בספר משפטיך ליעקב (6)] וכדבריו נקט להלכה הנודע ביהודה, שעד אחד נאמן להוריד לנחלה "דבכל דבר דעבידא לאיגלויי נאמן עד אחד מהתורה. ודחה הראיה דהסוגיא בכתובות דמיירי ששמעה האשה שמת מפי עד אחד, ובית הדין לא שמעו מהעד רק ממנה. אך אם היו שומעים הבית דין מפי העד אחד, היו גם היורשים יורדים לנחלה. ומבואר בדבריו דס"ל דמורידים לנחלה על פי עד אחד".

וראה בדברי רבי מרדכי טולידאנו [אב"ד בית הדין הרבני בירושלים] בקובץ שורת הדין (8) בנדון קביעת דיני ירושה על פי עד אחד בלבד, ובמה שחילק בין דיני קביעת מות המוריש לדיני קביעת זהות היורשים.

קביעת יורשים על סמך בדיקת D.N.A..

ג. בנושא זה דן רבי צבי בן יעקב [דיין בבית הדין הרבני בתל אביב] בספרו משפטיך ליעקב (6)-(7).

ובדבריו הרחיב את היריעה בנושא הסתמכות על "סימן מובהק ביותר" בהלכות עגונות, ומה מוגדר "סימן מובהק ביותר", וכתב במסקנת דבריו [אות ד] "הכלל העולה, דכל היכא שהסימן הוא דבר זר ומופלג עד אשר יכול להיות רק באחד מאלף סימן דומה, הוי סימן מובהק ביותר שמשיאים על פיו עגונה. לפי זה יש לבחון את בדיקת D.N.A.. האם התוצאה הינה בבחינת סימן מובהק ביותר, האם אחוזי הטעות גדולים מאחד לאלף, דהיינו שאחוזי הדיוק הם 99.9%". ומאחר ו"אחוזי הדיוק משתנים מסוג בדיקה לסוג בדיקה, ממעבדה למעבדה, ומזמן לזמן", כתב הרב בן יעקב: "לא ראיתי לנכון לקבוע מסמרות בדבר הנתון לשינויים. אולם הכלל שריר וקיים, ובכל מקום וזמן יש לבחון האם אחוזי הדיוק מגיעים ל 99.9%, אם לאו, כדי שיהיו בכלל סימן מובהק ביותר לענין היתר עגונה.

ומתוך כך הוא קובע לענין ירושה, כי ניתן להסתמך כסימן על "טביעות עינא דקלא" להוריד לנחלה על פיה "ולכאורה נראה דבדיקת D.N.A.. לא גרעה מטביעות עינא דקלא ואף עדיפא מינה".

תוקפם ההלכתי של רישומים בספרי רשויות המדינה – תעודת פטירה בדיני ירושה

ד. בנושא שאנו דנים בו, יש לברר, האם כשיתברר ברישומים מוסמכים בספרי רשויות המדינה, כי אדם פלוני הוא אח במשפחה, האם ניתן להסתמך על כך לקביעה שהוא יורש על פי ההלכה.

והנה הרשב"א בתשובותיו (4) כתב שיש נאמנות ל"ספר הערכי" שכותבים הערכאות. ודבריו הובאו להלכה ברמ"א (4) "ספר שכותבים הערכאות הוי כשטר שלהם". וכתב הסמ"ע: "פירוש, כרך שלהם שכותבים בו כל דבר הבא לפניהם כנהוג גם כן בזמנינו, אמרינו בו גם כן לא מרע נפשייהו לכתוב בו שקר".

ואכן בשו"ת אגרות משה [הובא ברץ כצבי (11)] כתב "דהבירור מהתעודות של שלטון העיר כשליכא חשש זיוף, שהרי ודאי אפשר להשתדל שיראו בפנקסאות שנמצא שם משנה ההיא, הוא בירור גדול כעדים". ומבואר בדבריו כי רישום בתעודות "שלטון העיר" נחשב "בירור גדול כעדים", אשר ניתן לסמוך עליו גם בדיני יוחסין. ונלמד מדבריו שניתן להסתמך על הרישומים המופיעים במסמכים רשמיים של הרשויות, משום "דלא מרע נפשייהו".

וראה בדברי הרב טולידאנו (9) במה שדן האם מסתמכים למתן "צו ירושה" על "תעודת הפטירה" חתומה על ידי רופא ומאושרת ע"י משרד הבריאות, והאם יש לתעודה זו דין "שטר העולה בערכאות". ובמה שכתב בנדון כשרות עדים מחללי שבת למתן "צו ירושה", וקביעת יורשים על פי "אומדנא", שלמעשה נהגו בבתי הדין להסתמך על "תעודת פטירה", בצירוף "אומדן דעת" של הדיינים להכריע בדין הבא לפניהם, ומצרפים לזה גם פרסום מודעה בעיתון האם יש תובעים לירושה, וכן מזהירים את העדים על עונש מאסר בעדות שקר.

וכן מתבאר למעשה בדברי בנו, הרב עובדיה יוסף טולידאנו [דיין בבית הדין דרכי תורה בירושלים], בספרו משפט העדים (12)-(13),  שבהכרת יורשים יש נאמנות גם לעדים פסולים במה שהוא "מילתא דעבידא לאגלויי".