א. האיסור לצאת מארץ ישראל מפורש בש"ס בכמה מקומות, בגמרא בגיטין (1) ובבא בתרא (1) וקידושין (2). ונפסק להלכה במפורש ברמב"ם (1) [ובהבלעה בשו"ע בהלכות חול המועד (8) "ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים והוא שלא יצא מא"י לחו"ל לטייל". [נוסף לכך מצינו איסור מיוחד לכהן לצאת לחו"ל משום טומאת ארץ העמים, וכאן לא נעסוק באיסור זה].

ומצאנו בדברי חז"ל שבחים רבים בגודל מעלת הישיבה בא"י, באומרם במסכת כתובות (2) שלעולם ידור אדם בא"י "שכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, וכל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים" [ופשר הדברים צ"ב כמובן, היתכן שהדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, ולהלן יבואר].

ב. בטעמו של איסור יציאה מא"י נחלקו הראשונים אם הוא משום שעל ידי יציאתו הוא מבטל מצוות ישיבת א"י או שהוא משום שמפקיע את עצמו ממצוות התלויות בארץ.

הרשב"ם בבבא בתרא (1) כתב שטעם האיסור הוא כי "מפקיע עצמו מן המצוות" התלויות בארץ. וכדבריו מבואר במש"כ רבינו חיים כהן המובא בתוספות בכתובות (2) "דעכשיו אין מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולים להיזהר ולעמוד עליהם". ומבואר בדבריו שמצות ישיבת א"י תלויה בקיום המצוות התלויות בה, ולכן לדעת ר"ח כהן אין מצות ישוב א"י בזמן הזה, כי אי אפשר לקיים את כל המצוות התלויות בה. ולפי זה יוצא שגדר איסור היציאה מא"י הוא משום שמפקיע את עצמו ממצוות התלויות בארץ, כשיטת הרשב"ם.

ג. אולם לדעת הרמב"ן טעם האיסור הוא משום ביטול מצות ישוב א"י. וזהו לשיטתו שיש מצות עשה לישב בארץ ישראל, כפי שהוא מפרש פשוטו של מקרא "והורשתם את הארץ" (3) שזו מצות עשה של ישוב א"י גם בזמן הזה, וחזר על דבריו גם בספר המצות, במנין מצוות העשה ששכח הרמב"ם למנות לדעת הרמב"ן (3). ומפורש בדברי הרמב"ן שם, שאיסור היציאה מא"י הוא מכלל מצות העשה לרשת את א"י ולשבת בה.

[ובפירוש הרי"ף המובא בעין יעקב, מפרש את מאמר חז"ל "כל הדר בא"י דומה כמי שאין לו אלוה", הן לפי דרכו של הרשב"ם, שהאיסור לצאת מא"י הוא משום שמפקיע עצמו ממצוות התלויות בארץ, והיינו שדומה כאילו אין לו אלוה לקבל עליו עול מלכותו כי מראה שרוצה לפרוק מעליו עול זה. ולדרכו של הרמב"ן, פירוש מאמר חז"ל הוא שהדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה כי הוא יושב תחת השפעת שרי מעלה ולא בהשפעה ישירה של השי"ת. וכמו שהרחיב הרמב"ן בביאור ענין זה בפירושו על התורה בחומש ויקרא פרק יח פסוק כה].

מתוך דברי הרמב"ן שיש מצות עשה לישב בא"י גם בזמן הזה, תמה המהרי"ט (4) על דברי הר"ח כהן, שהרי אין מצות ישוב א"י תלויה בקיום המצוות התלויות בארץ אלא משום קדושת הארץ, וקדושה זו קיימת אפילו בחורבנה כדברי הרמב"ן שיש מצות עשה של ישוב א"י. עד שבא למסקנא, שדברי הר"ח שאין מצוה לגור בא"י הם טעות מהגהת תלמיד ואין לסמוך עליהם.

ובספר פאת השלחן (4) פסק את דברי הרמב"ן, שמצות ישוב א"י היא מהתורה גם בזמן הזה, והסכימו עמו התשב"ץ והרשב"ש. [והאריך לדחות את כל דברי הרב בעל מגילת אסתר (3) שביאר בדעת הרמב"ם בספר המצוות, שמצות ישוב א"י נוהגת רק בזמן הבית, עי"ש בדבריו].

*    *    *

ד. נפקא מינה משני טעמים אלו – [א] יציאה מארץ ישראל לעבר הירדן.

רבי אשתורי הפרחי כתב בספרו כפתור ופרח (5) שמעלות הישיבה בארץ ישראל וסגולותיה אינן תלויות בכיבושה, ועוד מימי האבות היו כבר מעלותיה של א"י ידועות, ולכן גם בזמנים שהארץ היתה חרבה, אולם קדושתה לענין מעלותיה וסגולותיה נותרו על כנם, והוא מסכם: "ואם כן, כל מה שבתוך גבולות א"י הנזכרים בפרשת אלה מסעי, הכל לכל הפחות קדוש בקדושת א"י לכל התועלות המבוקש ממנה".

ולפי זה יוצא שיש נפק"מ בין הטעמים לאיסור היציאה מא"י, לענין היציאה מא"י לעבר הירדן. וכפי שביאר רבי יוסף ליברמן שליט"א בשו"ת משנת יוסף (6), שקדושת השכינה ומעלות א"י אינם בעבר הירדן, בעוד שהמצוות התלויות הארץ חייב גם בעבר הירדן מדרבנן. ונמצא איפוא, כי לשיטת הרמב"ן שאין לצאת מא"י בגלל ביטול מצות הישיבה בה בשל סגולותיה ומעלותיה, אסור לצאת לעבר הירדן, כי גם ביציאה זו מבטל את מצות הישיבה בא"י ומעלותיה. ברם לשיטת הרשב"ם שכל האיסור לצאת מא"י הוא בגלל הפקעתו מהמצוות התלויות בארץ, זה אינו כשיוצא לעבר הירדן, כי גם שם עדיין מחוייב במצוות התלויות בארץ. [וכן נפקא מינה כשיוצא ממקום שכבשו עולי בבל למקום שכבשו עולי מצרים, לטעם הרשב"ם שמפקיע עצמו מן המצוות, הרי בכיבוש עולי מצרים שהוא קדושה ראשונה שפסק הרמב"ם שקדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא, מפקיע עצמו מהמצוות התלויות בארץ, ולכן אסור. משא"כ לטעם הרמב"ן שמבטל מצוות ישיבת א"י, לדברי הכפתור ופרח הנ"ל, ודאי יש מצות ישוב א"י גם במקומות שכבשו עולי מצרים, ולכן יהיה מותר לצאת ממקום שכבשו עולי בבל למקום שכבשו עולי מצרים].

ה. עוד נפקא מינה בין שני טעמים אלו כתב הרב גולדברג (6) – [ב] האם לאשה אסור לצאת מא"י.

לדעת הגר"א, דוקא האיש מצווה לטרוח ולקיים מצוות התלויות בארץ, ולא האשה [וכן מפורש בדברי המהרי"ט (4) שאם חיוב הישיבה בא"י הוא משום קיום המצוות התלויות בארץ, אשה אינה חייבת]. ומסתבר שכשם שאין עליה מצוה לעלות לא"י לקיים המצוות הנהוגות שם, כך אינה אסורה לצאת מא"י ולהפקיע עצמה מן המצוות. משא"כ לטעם שמבטל ממנו מצות ישיבת א"י, גם האשה אסורה בו כאיש.

וכן נפקא מינה –  [ג] האם האיסור לצאת מארץ ישראל הוא מהתורה או מדרבנן.

לטעם הרשב"ם שמפקיע את עצמו ממצוות התלויות בארץ, מסתבר שעצם האיסור של הפקעה מן המצוות לא מציגו שהוא מן התורה ונראה שהוא רק מדרבנן. ולדעת הרמב"ן וסיעתו שיש גם בזמן הזה מ"ע מן התורה לדור בא"י, יש להסתפק אם הוא מן התורה כיון שמבטל מצות ישיבת א"י.

ו. עוד נפקא מינה בין שני טעמים אלו כתב הרב יהושע ארנברג, אב"ד ת"א, בשו"ת דבר יהושע (7) – [ד] האם כשיצא לחו"ל בהיתר [לצורך מצוה], רשאי להשתהות שם [כגון לטיול]. לפי הרמב"ן שאסור לצאת מא"י בגלל המצוה לשבת בה, מחוייב לחזור מיד ולא להתעכב. כי מאחר וישב בא"י ונתחייב לדור בה, אסור לו להתבטל שלא לצורך מחיוב מצוה זו אפילו רגע אחד.

ברם לפי הרשב"ם שהאיסור לצאת מא"י הוא בגלל ההפקעה מהמצוות התלויות בארץ, יש לומר שאם יצא בהיתר, מאחר שנפקע מחיוב המצוות שוב אינו מחוייב להכניס עצמו לחיוב המצוות. [ועי"ש שביאר לפי זה בטוב טעם את הסוגיא בקידושין (2) שרבי יוחנן התלבט בסברא זו].

[ובמאמר המוסגר, יעו' בשו"ת דבר יהושע שנקט כי מצות ישוב ארץ ישראל היא מצוה קיומית [כבגד ד' כנפות שאם יש לו, מחוייב בו בציצית] ולא מצוה חיובית, ומתוך כך לימד זכות על יושבי חו"ל שאינם מחוייבים לעלות לארץ ישראל בזמן הזה. וכתב בתוך דבריו "שלא מצא לסברא זו חבר". אמנם יעו' בשו"ת אגרות משה (7) שהוא "חבר" לסברא זו. ומכל מקום, הגר"ע יוסף (7) פקפק בדבריהם, יעו"ש במש"כ שיש חובה על יהודי הגולה לעלות לא"י].

ז. ונראה נפק"מ נוספת בין שני טעמים – [ה] האם מותר לצאת מארץ ישראל לזמן מועט כשדעתו לחזור.

בתוספות במסכת ע"ז (8) מפורש שהותר לצאת מא"י דווקא כשדעתו לחזור אליה, במצוות חשובות בלבד כגון ללמוד תורה ולישא אשה, ולא לצורך מצוות אחרות. אמנם הביאו התוספות את שיטת השאילתות, שגם לצורך מצוות אחרות יכול לצאת מא"י. ומבואר לפי תוספות בע"ז וכן משמע מהרמב"ם (1) שלדבר הרשות אין היתר כלל ואפילו כשדעתו לחזור. ורק לב' מצוות אלו או [תלמוד תורה ולישא אשה] וגם לסחורה [כמבואר ברמב"ם] מותר לצאת, ורק בתנאי שדעתו לחזור.

אולם בשלטי גיבורים (8) מפורש שבכל יציאה מא"י כשעתו לחזור אין כל איסור, ואפילו לדבר הרשות, כדבריו "דהיציאה על מנת לשוב אינה עבירה, דעיקר ההליכה והיציאה תלוי בדירה". וכן נקט השדי חמד (8) שביוצא על מנת לחזור אין כל איסור, ולכן התיר לצאת מא"י לצורך השתטחות על קברי צדיקים, כיון שדעתו לחזור [ומכל מקום התנה זאת, שלא יתבטל על ידי כך מלימוד התורה].

ונראה כי עיקר השאלה אם יש איסור ביציאה על מנת לחזור אפילו לדבר הרשות, תלויה בשני הטעמים של איסור יציאה מא"י. לטעם הרשב"ם שמפקיע עצמו ממצוות התלויות בארץ, יש לומר שכל שיוצא על מנת לחזור אינו אסור, שלזמן מועט שעוזב את הארץ נחשב כאילו אין לו מה לאכול באותו זמן, ואינו מפקיע עצמו מן המצוות אלא אם כן עוזב לצמיתות. משא"כ לטעם הרמב"ן שמבטל מעצמו מצות ישיבת א"י, ודאי שגם כשיוצא על מנת לחזור אסור לו לעזוב את הארץ שכן באותו רגע הרי הוא מבטל מצוות ישיבת א"י.

ח.  והנה כלל גדול נקבע בדברי הפוסקים בהיתר היציאה לחו"ל, שעיקר האיסור הוא לצאת מארץ ישראל דווקא כשיוצא לטייל, אבל כשיוצא לצורך כגון לסחורה או לקבל פני חברו אין איסור בדבר [לענין מי שרשאי לגלח במועד כשיצא בהיתר לחו"ל וחזר ממדינת הים ברגל או בערב הרגל ולא היה לו שהות לגלח רשאי לגלח במועד, אבל ביצא באיסור דהיינו לטייל אינו רשאי לגלח במועד], כמפורש בשו"ע ובמשנה ברורה (8) בהלכות חול המועד.  [ומקור לדברים במש"כ הרמ"א בהלכות שבת (או"ח סי' רמח) וז"ל: "יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חברו חשוב הכל דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות והליכת שיירא תוך שלשה ימים כי חושבים הכל לדבר מצוה ואין למחות בידן הואיל ויש להם על מי שיסמוכו"].

ולפי זה רצה הרב שמואל אלעזר שטרן (9) להתיר לצאת מא"י על דעת לחזור כדי להשתטח על קברי אבות או קברי צדיקי עולם הטמונים. אלא שהביא שהגר"ח קנייבסקי אסר זאת, עי"ש מה שדן בדבריו, ולדעת הרב שטרן למה יגרע יציאה לצורך תפילה ובקשת רחמים על קברי צדיקים מקבלת וראיית פני חברו. ועוד חידש שם, שנסיעה לצורך קברים אינה בגדר צרכי מצוה אלא כצרכי עצמו, שכן אין כוונת הנוסעים בדרך כלל לקיים מצות פקידה והשתטחות לשם מצוה אלא עיקר כוונתם היא לצורך עצמם לשפוך שיח תחנונים בכדי לפעול ישועות בכלל ובפרט.

ט. וראה במה שכתבו הגר"ש ואזנר והגר"י זילברשטיין (9) מה הם האופנים שמותר לצאת מארץ ישראל לצורך טיול לראות נפלאות הבריאה ולצרכי הבראה, להינפש במנוחה שלימה.

ועי' במה שהביא בשם הגרי"ש אלישיב עצה, שהיוצא לחו"ל לנופש והבראה יראה להשפיע על יהודי לשמור איזה מצוה, ואז תיחשב נסיעתו לחו"ל כדבר מצוה. וכעין זה מבואר גם בדברי שבט הלוי, שבכוחו להפוך כל טיול לדבר מצוה, והכל הולך אחר הכוונה.