א. בדברי חז"ל מפורש כי המלכות עוברת בירושה, כמובא בדברי רש"י עה"פ "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו אחריו בקרב ישראל" (1). וכן הכהונה הגדולה עוברת בירושה, יעו' ברש"י עה"פ "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו" (1), ובגמרא ביומא (1) למדו זאת מהכתוב "ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו". [וצ"ע מדוע הוצרכו חז"ל ללמוד את דין הירושה בבניו של כהן בגדול מפסוק מיוחד, ולא למדו כן מדין ירושת המלכות שהוא הדין בכל שררה וגדולה שירושה לבניו. קושיה זו הקשה החתם סופר (5) ויבואר לקמן].
דין ירושה בשררת הנשיאות מפורש גם בגמרא בכתובות (2), שרבי [רבי יהודה הנשיא] אמר לפני פטירתו: "שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא". וביארו בסוגיא את כוונתו, שרבן גמליאל הבכור יהיה נשיא, למרות שאחיו שמעון חכם ממנו. כי ירושת המלכות והנשיאות עוברת לבן הבכור שהוא "ממלא מקום אבותיו", והגם שהיה שמעון ברבי חכם יותר מאחיו הבכור רבן גמליאל, מכל מקום מכיון ש"ביראת חטא" היה רבן גמליאל "ממלא מקום אבותיו", אמר רבי שימנוהו לנשיא. ומתוך דברים אלו פסק הרמב"ם בהלכות מלכים (2) את דין הירושה במלכות, והוסיף: "וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויים שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידים אותו במקום אביו ומלמדים אותו". ושנה הרמב"ם את דין הירושה בכהונה גדולה גם בהלכות כלי המקדש (3), עי' בנושאי כלים שציינו את המקורות מדברי חז"ל המובאים לעיל.
ב. במושכל ראשון, לכאורה שוה דין ירושה ברבנות לכל ירושת שררה ומינוי, שמפורש דינה ברמב"ם שהם "ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם", וכן משמע בשו"ת הריב"ש [(3); רבי יצחק בר ששת, נולד בברצלונה לפני כשש מאות שנה ונפטר באלג'יר. מגדולי הדור לאחר פטירת רבו, הר"ן], וברמ"א (3) שכתב "מי שהוחזק לרב בעיר אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדולתו אע"פ שבא לשם גדול ממנו, אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת" [יעו"ש בביאור הגר"א שציין את המקורות לדברי הרמ"א].
אמנם הדבר צ"ע, ובהקדם דברי שו"ת הרשב"א (3) שנפסקו ברמ"א (או"ח סי' נג סעיף כה; (4)) אודות "ש"צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקום אביו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם, ואין הצבור יכול למחות בו". ודין זה פשוט, ומקורו מדברי חז"ל הנ"ל, וכדין כל שררות העוברות בירושה [אם כי, לכשנדקדק בלשון הרשב"א שכתב "לפי מה שאני רואה ממנהג אותם המקומות הבנים מתמנים מדעת הציבור לחזנים תחת אבותיהם", צ"ע מדוע תלה הרשב"א את דין הירושה ב"מנהג", והרי זהו דין המפורש בחז"ל, וכן תמוה מדוע הדבר תלוי ב"דעת הציבור", וכפי שעמד בזה החתם סופר (5), וצ"ע].
אלא שעל דברים אלו הביא המג"א (שם ס"ק נג; (4)) את דברי המהרשד"ם ((4); רבי שמואל די מדינה, מגדולי החכמים הספרדים בסלוניקי, נפטר לפני כארבע מאות שנה] ש"בחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרינן דין ירושה". וסיים המג"א "ובספר עשרה מאמרות כתב דכל המנויין שהם כתר תורה אין בניהן קודמין רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין". המהרשד"ם הביא ראיה לדבריו ממאמר הגמרא ביומא (1) "ג' זרים הם, וכתר תורה אינה ירושה, אלא כל הרוצה ליקח יבוא ויקח".
ומפורש איפוא שיש מקום לחלק בין שאר מינויים ושררות לבין רבנות, וזאת בשל הסברא ש"אין התורה ירושה" [ומדברי המג"א נראה שהסכים לדבריהם, ועי' במשנה ברורה (4). וראה במה שדחה בשו"ת דברי מלכיאל ((4); רבי מלכיאל טננבוים, אב"ד לומז'ה, נדפס בתרנ"א) את ראיית המהרשד"ם מהגמרא ביומא, שאין כוונת הגמרא למינוי הבא מכח התורה, רק על עצם החכמה בתורה, שכל הרוצה לבוא וליטול כתר תורה יבוא ויטול].
נמצא כי דין ירושה ברבנות שנוי במחלוקת הפוסקים, ועתה נרחיב בבירור פרטי הדברים.
ג. בדברי החתם סופר יש לכאורה סתירות בין תשובותיו. בשו"ת (או"ח סי' יב; (5)) כתב שהעיקר כשיטת המהרשד"ם והרמ"ע מפאנו שאין ירושה ברבנות, והוכיח מחמת הקושיות שהבאנו לעיל על דברי הגמרא ביומא (1) ובלשון שו"ת הרשב"א (3), שיש לחלק בין מנויי שררה שעוברים בירושה ל"כל מינויי קדושה" שאינם בכלל זה. ובחתימת דבריו (6) כתב החתם סופר "ראיה גדולה מכולן" שאין דין ירושה ברבנות, מדברי המדרש (1) בענין בקשת משה רבנו מהקב"ה שימנה את בניו במקומו (1). ומסקנתו בתשובה הנ"ל "דאם אין רוב הציבור מסכימים עליו להיות להם לרב ותופס ישיבה, אין לו להשתרר עליהם מטעם נחלת אבותיו כלל".
אך בתשובה הסמוכה (סימן יג; (6)) נראה לכאורה מדברי החתם סופר שחזר בו, כי לאחר שהזכיר את מה שפסק שאין ירושה ברבנות, כתב "ואמנם היום חזרתי ועיינתי בזה לקיים דברי הרמ"א (יו"ד סי' רמה; (3)) דוודאי נשיא התורה בזמן חז"ל היה כעין מינוי קדושה לבד לא שירות, וזה איננו בירושה, אך עכשיו [הרב] הוא כמשועבד לקהל לעשות צרכיהם בשכר ולא גרע מש"צ, ואטו מפני שהוא גם כן שר התורה מגרע גרע", וסיים החתם סופר: "וב"ה שזכיתי להפך בזכות דת"ח ובניהם אחריהם". ומשמע שחזר מהפסק הקודם [תשובה זו היא משנת תק"צ, ואילו התשובה הקודמת משנת תק"פ]. אלא שלהלכה פסק שם כיון שהנדון היה להיות רב המדינה [במדינת מעהרין] לא נאמר בזה דין ירושה, כי רב המדינה צריך להיות גדול מכל רבני מקומו. [ובעיקר דעת החתם סופר בדין ירושה ברבנות, כתב בנו הגדול, בשו"ת מכתב סופר (6) שהחתם סופר הנהיג בסוף ימיו ברחבי מדינת הונגריה דין ירושה ברבנות].
ד. גם תלמידו המובהק של החתם סופר, המהר"ם שיק, כתב (7) שהחת"ס [בסי' יג] "חזר קצת מדבריו", ונקט ש"קשה לדחות הלכה הרווחת" שיש דין ירושה ברבנות. ברם, המהר"ם שיק חידש בזה שני חידושים להלכה:
[א] אף לפי השיטות שאין ירושה ברבנות, אין זה אלא כשיש אחר הראוי יותר לרבנות והוא גדול מהבן בתורה וביראה, אבל כאשר הם שווים, לכו"ע צריך להקדים את הבן. [ב] אף אם יש דין ירושה ברבנות, מכל מקום צריך גם את הסכמת הציבור, שהרי אמרו בברכות (נט, א) "אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בצבור" [ומצא לכך רמז בלשון הכתוב בפרשת מינוי המלכות (1) "הוא ובניו בקרב ישראל". וע"ע במהר"ם שיק הנ"ל, ובשו"ת דברי מלכיאל (7) ובשו"ת אבני נזר (אות מ-מא; (9)) במה שדחו את ראיית החתם סופר מהמדרש בענין בקשת משה רבנו שבניו ירשוהו].
ה. בשו"ת אבני נזר (9) (8) דן האדמו"ר מסוכטשוב בהרחבה בענין הירושה ברבנות [ובפרט, בנדון חתן, האם הוא יורש את רבנות חותנו]. תחילת דבריו נסבו בענין דברי הרמב"ם (8) בדין משיחת מלך מפני המחלוקת, והמסתעף מהם לענין ירושה ברבנות כאשר יש מחלוקת. ואף שהתפלפל בארוכה בדברי החתם סופר, ומסקנתו (אות נד-נה; (9)) שיש דין ירושה ברבנות. מכל מקום העיד בנו האדמו"ר בעל השם משמואל מסוכטשוב [במוסגר, אותיות כא-כט], שלמעשה היתה דעת האבני נזר שאין הבן קם במקום אביו אלא אם כן הוא נתמך ברוב בנין או רוב מנין של בני העיר.
ו. ובעיקר גדר דין ירושה ברבנות, כתב רבי אשר וייס, בספרו מנחת אשר (10) (9) שגם לפי השיטות שיש ירושה ברבנות, ודאי ששונה דין ירושה זו מירושת ממון ופרשת הנחלות, כפי שמוכח מסדר העברת הירושה ברבנות השונה מדיני הירושה בנחלות, ומוכח כן גם ממה שרב זקן יכול להמליך בנו תחתיו בחייו, ובדין ירושה פשיטא שאין ירושה מחיים, ובוודאי אין כאן דין ירושה ממש אלא הלכה מיוחדת בדיני שררה בישראל, שהבן קם תחת אביו למלאות מקומו, והלכה זו אין מקורה בפרשת נחלות אלא מפרשת המלך, עי"ש ראיות נוספות לגדר זה ובמה שדן שם בדברי האבני נזר, ובפרטים נוספים בדיני חתן, קרובים ובן הבת – בירושת שררה ורבנות [וביישובו לתמיהת המהרי"ק שלפי מה שכתבו הראשונים שאין ירושה בטובת הנאה מכיון שאין בה ממש, לא מובן היאך מצינו ירושה בשררה].
ולפי יסוד זה קבע הרב וייס, שאין שייך לומר בנדון ירושה ברבנות "ספק תורה לחומרא", מכיון שזו רק "זכות", ולכן הקהל נחשב כמוחזק, והבן הוא ה'מוציא', ומספק אינו יכול לתבוע את הרבנות מן הקהל. ועוד בענין דיני 'תפיסה' ו'מוחזקות' ברבנות כאשר יש מחלוקת – ראה במאמרו של רבי נפתלי נוסבוים (13).
ז. והנה בהגדרת תפקידו של הרב, חידשו רבי שמואל הלוי ואזנר בשו"ת שבט הלוי (11) ורבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (11) – שתפקיד הרבנות בזמנינו השתנה ללא הכר מבעבר, ונפקא מינה לדין ירושה ברבנות.
ח. ירושה באדמו"רות – הן לענין בעלות על הרכוש והן לענין ירושת ההנהגה לציבור החסידים, ראה בדברי האדמו"ר הדברי חיים מצאנז (12), ובמש"כ רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (12). ובמאמרו של רבי נפתלי נוסבוים (13).
ט. זכות ירושה בהגדת שיעורים בישיבה – ראה בדברי רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (12).
