א. על פי התורה כאשר אדם נפטר, רק הבן יורש, ואפילו הניח אחריו גם בנות, כדברי המשנה במסכת בבא בתרא (1) "סדר נחלות כך הוא, אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ (במדבר כז, ח), והעברתם את נחלתו לבתו, בן קודם לבת". ובסוגיית הגמרא (1) נתבאר הלימוד מהפסוק: "טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן, בן קודם". ועוד למדו בסוגיא, שרק הבן יורש מהפסוק "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה" (ויקרא כה, מו) – "בניכם ולא בנותיכם". ודין זה נפסק להלכה בשו"ע (2) "סדר נחלות כך: מי שמת בנו יורשו, לא נמצא בן רואים אם יש לבן זרע, בין זכר בין נקיבה עד סוף כל הדורות עומד במקומו ויורש הכל. לא נמצא זרע לבן, אם יש לו בת תירשנו. לא נמצא לו בת, אם יש לה זרע בין זכר בין נקיבה עד סוף כל הדורות יורש הכל, לא נמצא לה זרע תחזור הירושה לאביו של מת" [וראה בדברי רבי אשר וייס (9) גאב"ד דרכי הוראה בירושלים, בביאור גדר ירושת הבן והבת, שהבן "קם תחת אביו, וכאילו האב קיים", וביאר לפי זה את לשון הכתוב "והעברתם" נחלתו בבתו, לעומת לשון "נתינה" שנאמר בשאר יורשים. וראה גם במאמרו של ר"א טייטלבוים (11) שבירושה הקנין נפעל מאליו ללא מעשה קנין, וללא גמירות דעת בין הקונה למקנה. ויסוד הדבר הוא, מחמת שענין הירושה הוא שהבן קם תחת אביו משום ש"כרעא דאבוה הוא"].
יחד עם זאת מצינו בדברי הגמרא והשו"ע אופנים בהם יכול האב לצוות ירושה גם לבתו, וכמו שציין הרשב"ם בבבא בתרא (1) קי, א ד"ה והבנות) לתקנת חכמים לתת לבנות "עישור נכסים" מהירושה, כמפורש בגמרא בכתובות (2) ובשו"ע אבן העזר (2) סימן קיג סע' ד) "הניח בנות רבות. כל שתבוא לינשא נותנין לה עישור הנכסים, ושל אחריה עישור מה ששיירה הראשונה, ושל אחריה עישור מה ששיירה שניה". וכן מצינו ברמ"א אבן העזר (2) סימן רפא הלכה יד) קיג סע' ד) שנהגו לכתוב באשכנז "שטר חצי זכר", והיינו שהאב כותב לבתו מחצה מחלק הירושה של הבן.
ב. והנה בסוגיית הגמרא במסכת נדרים (3) למדנו כי "דינא דמלכותא דינא". ופירש הרשב"ם [מובא ב"ליקוטי רש"י על גליון הגמרא] "כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם, דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, והלכך דין גמור הוא, ואין למחזיק בממון חברו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל" [ועי' בר"ן בנדרים (3) שכתבו בשם התוספות כי "דינא דמלכותא דינא" נאמר דווקא במלכי עכו"ם ולא במלכי ישראל].
ומעתה על פי דברי הרשב"ם היה מקום לומר, שמכיון ובזמנינו מקובל בכל מדינות העולם, שגם הבנות יורשות שוה בשוה עם הבנים על פי החוק, יחולו חוקים אלו על פי ההלכה – והבת תירש מ"דינא דמלכותא דינא".
אולם מרן הבית יוסף (3) הביא את את תשובתו של הרשב"א באב שמתה בתו, ותבע את חתנו בערכאות שיחזיר לו כל הנדוניה בטענה שאע"פ שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו, מכיון שבדיני עכו"ם כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא, ועל פי המנהג תחזור הנדוניה לאב. והשיב הרשב"א בדברים נחרצים: "לנהוג כן מפני שהוא משפט העכו"ם אסור, וזהו שהזהירה התורה לפניהם ולא לפני העכו"ם. ואם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה, הסומך על משענת קנה רצוץ זה ועושה אלה מפיל חומות התורה. וכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא". דין זה הובא להלכה ברמ"א (3) בסוף סימן שסט) שביאר טעמו: "דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך, או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עכו"ם, דאם כן בטלו כל דיני ישראל".
ומדברים אלו עולה כי אין כל תוקף לדיני ערכאות בהלכות ירושה משום "דינא דמלכותא דינא". והוא הדין איפוא בירושת הבת [וכן נקט בפשיטות מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (4)]. ולפיכך בת התובעת את חלקה המגיעה לה בירושה על פי חוקי המדינה, ממון גזול בידה.
ג. אמנם נחלקו האחרונים בנדון נחלה שנפלה לפני בנים ובנות, וכל עוד לא תחתום הבת על ויתור לא יוכלו הבנים להיכנס לנחלתם לפי "דינא דמלכותא", האם חייבת הבת לחתום לבנים שהיא מוותרת על חלקה המגיע לה בדיניהם על מנת לאפשר לבנים לזכות בשלהם [מכיון שהירושה לא מגיעה לה על פי דין התורה]. או שמא זכותה לאלצם להתפשר עמה על ידי מניעת חתימתה.
רבי יוסף שאול נתנזון [אב"ד לעמברג-לבוב, פולין] בשו"ת שואל ומשיב (4) הביא ראיה מסוגיית הגמרא בבבא קמא (4) בדין שואל שור בחזקת תם ונמצא מועד, שצריך השואל לשלם חצי נזק. ונתבארו בסוגיא הטענות שיכול היה השואל לטעון כדי להיפטר מחיובו, ואחת הטענות היא "אי תם הוא, הוה מעריקנא ליה לאגמא". דהיינו, מכיון שתם משלם את הנזק מגופו, היה יכול להבריחו "לאגמא", למקום שלא ימצאוהו, וכך לא יוכלו לגבות ממנו את החוב, משא"כ מועד שמשלם מהעליה. והקשו התוספות: "תימה מה טענה היא, אם כן היה עושה שלא כדין". ותירצו: "ונ"ל שרוצה לומר מתוך דברים אלו שהייתי עושה, היה ניזק מתפשר עמי בדבר מועט, והיה מוחל לי". והוכיח מכאן השואל ומשיב "דמותר לעשות טצדקי אף שלא כדין, כדי להכריח את בעל דינו להתפשר עמו" [וראה במנחת אשר (10) במה שדן בראיה זו].
ויעו' בתשובתו של מרן הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (5)-(6) שהקיף את הנושא, והביא את מה שכתב רבי משה בנבנשיתי [ראש ישיבה בקושטא, תורכיה, נפטר בשנת תל"ח] בשו"ת פני משה, ג' דעות הפוסקים בזה:
[א] שיטת רבי ירמיה מורוגנאטו, שהבת יורשת את חלקה משום "דינא דמלכותא דינא". וכתב עליו הפני משה "שכל חכמי דורו חלקו על הוראתו, ומחו לה מאה עוכלי בעוכלא, ישתקע הדבר". והוסיף הבן איש חי, כי שיטה זו דחויה מדברי שו"ת הרשב"א המובא בבית יוסף (3) שאין כל תוקף לדיני ערכאות בהלכות ירושה משום "דינא דמלכותא".
[ב] שיטת מהר"י באסן [אב"ד קושטא, תורכיה, נפטר בשנת שפ"ו] "דאין הבנות חייבות לחזור ולכתוב אותו החלק על שם הבנים היורשים באמת, ואם על כל פנים הוא צריך הבן ההוא לכתוב נחלתו על שמו הנה הוא צריך לפייס את אחותו בזה" [אמנם לא נתבאר בדבריו מה שיעור ה"פיוס"].
[ג] שיטת המהרי"ט שסובר כי הבת צריכה לחתום חינם אין כסף מדין השבת אבידה, כי הירושה נחשבת "אבידה" של היורשים האמתיים על פי דין התורה.
ולמעשה הכריעו הפוסקים כשיטת המהר"י באסן. ובשיעור ה"פיוס" שצריך לתת לה, כתב הרב פעלים (5) בשם מהר"א אלפאנדארי ומהר"ח פלאג'י שהוא "כמו עשרה למאה ממה שנוגע לחלקו", והוסיף: "דטעמו הוא מתורת שכר שכיר". וסיים: "העולה מכל האמור לעיל שיכולות הבנות לסרב עד שיפייסם בדמים, וסך הפיוס הוא לפי ראות עיניהם של הבית דין שבעירם, ומשם הגדולים הנזכרים לעיל שמענו, שעשו השערה עשרה למאה מחלק המגיע להם". וגם בשו"ת דברי חיים [הובא בציץ אליעזר (7)] כתב האדמו"ר מצאנז "שכן נוהגים כו"ע שמפשרין בזה והוא כהיתר בעיני העולם בעד שכר אמירה וחתימה".
ומהר"ח פלאג'י כתב טעם נוסף להתפשר עם הבת "שיש בכך גדר שלא יפנו לערכאות לשם קבלת צו ירושה", כדבריו: "שבכך אנחנו ניצולים שלא לגרום שיבואו לפני ערכאות של עובדי גילולים וידונו הפך תורתנו".
סיכום השיטות וההכרעה למעשה בנדון זה – יעו' בשו"ת ציץ אליעזר (7) ובפסק בית הדין הרבני (8)-(9) ובספר מנחת אשר (10) ובספר משפטיך ליעקב [(13) רבי צבי בן יעקב, אב"ד הרבני בתל אביב]. ומסקנת הפוסקים למעשה, שאין בידינו לכפות את הבת לחתום על צו ירושה הנעשה בערכאות ללא כל פיצוי ["הגון", ראה בדברי המהרש"ם המובא במשפטיך ליעקב (13)], כיון שיש גדולי עולם ובראשם מהר"י באסן שפסקו כן, וביכולתה לטעון "קים לי" בשיטתם.
ועי' בפסק בית הדין הרבני (8)-(9) במה שדנו האם כאשר יש לבת "טענת ברי" שמגיע לה חלק בירושה, היא רשאית לעכב את חתימתה על כתב הויתור על הירושה.
ד. עוד דנו הפוסקים, האם מותר לתקן תקנות הקהל, שהבת תירש חלק שוה עם הבן. יעו' בציץ אליעזר (7) ובספר משפטיך ליעקב (13) שהביאו תקנות הקהילות שדיני ירושה, והכלל העולה מתוך הדברים, שיסוד האיסור להסתמך על "דינא דמלכותא" בדיני ירושה נובע מפני שיש בזה עקירת דיני הירושה על פי התורה, אבל "הרבה והרבה גדולים מחכמי הדורות שקדמונו לא היססו מלתקן תקנות גם במשפטי הירושה, כל שהשאירו היכר בהם למשפטי התורה ולא עקרו מעיקרו משפטי הנחלה".
- כספי ירושה שנתקבלו על ידי חוקי המדינה, האם יש להשיבם לידי היורשים על פי דין התורה – ראה במאמרו של ר"א טייטלבוים (11)
- בעלת תשובה שאחיה מחללי שבת, וב"דינא דמלכותא" היא יורשת, האם פטורה מלחתום על ויתור הירושה, משום שאין חיוב השבת אבידה למחללי שבת – ראה בדברי רבי אברהם דוד שלזינגר [אב"ד שטרסבורג] בשו"ת קנין תורה בהלכה (12).
[*] שיעור זה נכתב על פי מראי מקומות ששלח לי בשעתו ידידי הבלתי נשכח, הר"ר אברהם טיילבוים זצ"ל (11), מוקיר ורחים רבנן ואיהו גופיה צורבא מרבנן, אשר השתתף ואף מסר בעצמו שיעורי 'עולמות' בבית הכנסת 'שלייכער' בבני ברק, ת.נ.צ.ב.ה.
