א. במסכת כתובות (1) מסופר כי בשעת פטירתו של רבי אמר לבניו "הזהרו בכבוד אמכם". ומקשה הגמרא: "דאורייתא היא, דכתיב כבד את אביך ואת אמך". ותירצה הגמרא: "אשת אב הואי". ושוב הקשתה הגמרא: "אשת אב נמי דאורייתא, דתניא כבד את אביך ואת אמך, את אביך – זו אשת אביך, ואת אמך – זו בעל אמך, וי"ו יתירה [כלומר, האות ו' במלה "ואת" אמך] לרבות אחיך הגדול. ומתרצת הגמרא: "הני מילי [שחייב בכבוד אשת אביו, רש"י] בחיים, אבל לאחר מיתתו, לא". ומפשטות הסוגיא משמע כי החיוב לכבד את אחיו הגדול הוא מהתורה, ונלמד מייתור הכתוב "ואת אמך". אמנם יעו' בדברי המאירי (1) שכתב: "ודבר זה מצוה מדברי סופרים, וסמכוה מן המקרא. ואע"פ שהזכירו בסוגיא זו שכבוד אשת אב דאורייתא, לא אמרוה אלא דרך סמך".

והרמב"ם כתב בהלכות ממרים (2) "חייב אדם לכבד את אשת אביו אע"פ שאינה אמו, כל זמן שאביו קיים, שזה בכלל כבוד אביו וכו', ומדברי סופרים שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו". והיה מקום לדייק ממה שנקט בלשון "מדברי סופרים", שהחיוב הוא רק מדרבנן. אולם כבר כתב הכסף משנה (שם), וביתר הרחבה במנחת חינוך (2) שהביטוי "דברי סופרים" בלשון הרמב"ם אין פירושו דין מדרבנן, אלא דין שלא נכתב בתורה במפורש, כדבריו: "אחיו הגדול נמי מדאורייתא, רק הרמב"ם קורא לה מדברי סופרים, אבל המצוה היא מן התורה", עי"ש.

וכן נקט החפץ חיים (2) בתוך דבריו בענין דיבור לשון הרע על אחיו הגדול, ש"עובר גם כן על מצות עשה דכיבוד אב ואם", דהיינו שזהו חיוב מהתורה. וראה סיכום השיטות בענין מצות כיבוד אחיו הגדול אם הוא מהתורה או מדרבנן, בספר יושר הורי (6). וכמובן, נפקא מינה בכל מה שיבואר להלן בנדונים המסופקים בחיובי המצוה, שיש להחמיר בספקות כדין ספיקא דאורייתא לחומרא.

ב. בגמרא מפורש שהחיוב לכבד את אשת אביו ובעל אמו הוא רק מחיים, וכן נפסק בשו"ע [(4; סע' כא) אמנם סיים בשו"ע: "ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה", ובבאר הגולה (שם) ציין: "מהא דצוה רבינו הקדוש לבניו, עי"ש"].  ודייק המנחת חינוך (2) מסתימת סוגיית הגמרא בכתובות (1) שרק בחיוב כיבוד אשת אביו ובעל אמו נאמר שחייב בחיי אביו ואמו בלבד. אבל על חיוב כבוד אחיו הגדול, לא נאמרה קולא זו שחייב בכבודו רק כל זמן שאביו קיים. ומשמע איפוא, שמחוייב בכבוד אחיו גם לאחר מיתת אביו. ודייק זאת המנחת חינוך גם מדברי הרמב"ם (2), שרק בדין כבוד אשת אביו ובעל אמו, כתב שהחיוב הוא "כל זמן שהם קיימים". אך בדין כבוד אחיו הגדול, סתם הרמב"ם וכתב "חייב אדם בכבוד אחיו הגדול", ולא הוסיף "כל זמן שאביו קיים", ומשמע שחייב בכבוד אחיו הגדול גם לאחר פטירת הוריו [ודיוק זה הוא גם בדברי השו"ע (4). אלא שלפי דיוק זה, הביא החיד"א בספרו ברכי יוסף (7) כי מדברי הרא"ש במסכת קידושין (1) והרי"ף, יש לדייק הפוך, שכן הם העתיקו את דברי הגמרא שמחוייב בכבוד אשת אביו ובעל אמו רק בחייהם גם על מצות כיבוד אחיו הגדול. ועי' במה דחה הברכי יוסף דיוק זה, ומש"כ ביושר הורי (6) בזה].

אמנם, לדעת הרמב"ן בספר המצות (3; שורש ב) גם החיוב בכבוד אחיו הגדול הוא רק בחיי האבות מחמת כיבודם, כי רצונם בכך, כדבריו: "אבל אחיך הגדול, אם חשבו הראשונים שאין כמצוה כן אלא בחיי האבות, לפי שהוא גנאי להם שיתבזו תולדותם והם מצטערים בזה הרבה, ומנהג כל האנשים לייסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם. וכן נראה שלא נתרבה בו"ו יתירה אלא כעין מה שנתרבה בעיקר התיבה, ואם כן הכל חוזר אל כבוד האבות".

וצ"ע מהו יסוד מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן.

ג. בביאור הדברים ידועים דברי האחרונים [הובאו בספר רץ כצבי (5) ויושר הורי (6)] אשר נתבארו בקיצור בדברי הפתחי תשובה (4) ס"ק יח) שכתב: "עיין בתשובת כנסת יחזקאל שהביא שיש פלוגתא בין הרמב"ן והרמב"ם בספר השרשים אם חייב בכבוד אחיו הגדול גם לאחר מיתת אביו ואמו, או טעם הכבוד הוא רק משום כבוד אביו ואמו, כמו באשת אביו, ואינו חייב לכבדו רק כל זמן שאביו ואמו קיימים".

והיינו שיש לחקור מהו יסוד החיוב בכבוד אשת אביו ובעל אמו וכבוד אחיו הגדול, האם הם חיובים בפני עצמם, שכדוגמת כיבוד אב ואם, חייבה התורה חיובים נוספים, ולהם מהות משל עצמם. ולפי צד זה, אחיו הגדול הוא גברא שמחוייבים בכבודו כשם שמחוייבים בכבוד אב ואם. או שגדר חיובים אלו הוא אינם חיובים נפרדים העומדים בפני עצמם אלא חיובים הנובעים מחיוב כיבוד אב ואם וחלק מחיוב זה, ואין להם מהות נפרדת משל עצמם. ולפי צד זה, בזה  שהוא מכבד את אחיו הגדול הרי הוא בעצם מכבד את אביו ואת אמו. ונפקא מינה מחקירה זו, האם מצווים בחיובים אלו גם לאחר מיתת האב והאם. אם הם חיובים בפני עצמם, מסתבר שיש חיוב גם לאחר מיתת האב והאם. מה שאין כן אם הם חיובים הנובעים מחיוב כיבוד אב ואם, לאחר מיתת האב והאם מסתבר שאין כבר חיוב.

והנה בכבוד אשת אביו ובעל אמו לית מאן דפליג שחיובם רק בחיי אביו ואמו, וכמפורש בגמרא, ואם כן גדר החיוב בכבודם הוא חיוב הנובע ושייך מחיוב כבוד אביו ואמו. אולם בגדר כבוד אחיו הגדול, שיטת הרמב"ם, שחיוב כבוד אחיו הגדול שונה מחיוב אשת אביו ובעל אמו, והוא חיוב בפני עצמו. ולכן לא כתב הרמב"ם שכבוד אחיו הגדול נוהג רק בחיי האב, כי לדעתו גדר החיוב הוא חיוב נפרד העומד לעצמו, ונוהג גם לאחר מיתת האב. ברם לדעת הרמב"ן, גדר החיוב בכבוד אחיו הגדול הוא כגדר החיוב בכבוד אשת אביו ובעל אמו, דהיינו חיוב שהוא חלק ממצות כבוד אב ואם ונובע ממנו, שזהו מכבוד האב לכבד את בנו הגדול, וממילא חיוב זה הוא רק בחיי אביו ואמו.

עוד נפקא מינה מחקירה זו, כתב בספר יושר הורי (6), האם האב והאם יכולים למחול לשאר האחים על כבוד האח הגדול. אם כל החיוב הוא משום כבוד אב ואם, יתכן שיכולים למחול על כך. אבל אם זהו חיוב עצמי כלפי אחיו הגדול, ודאי שאין בכח ההורים למחול על כך. ועי' במה שדן בזה, והכריע שלמעשה יש להחמיר שלא מועילה מחילה.

מצות מורא באחיו הגדול

ד. בספר עיקרי הדינים (4) נדפס בסוף שו"ע יו"ד, מאת רבי דניאל טיראני) הסתפק האם מחוייב גם במצות "מורא" לאחיו הגדול, ונפק"מ לפרטי דין "מורא" המבוארים בגמרא בקידושין (לא, ב) "לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו".

ועי' בספר יושר הורי (8) שפשט ספק זה מדברי שו"ת הרא"ש (1) שאין מצות מורא באחיו הגדול.

דיני כיבוד

ה. המנחת חינוך כתב (2) בסוף דבריו: "נראה דכל הכבוד שמחוייב לאביו ולאמו חייב, גם כן באישים הנ"ל [בעל אמו, אשת אביו ואחיו הגדול]. אך מצד הסברא, כיון דכיבוד מסרו הכתוב לחכמים, אם כן באביו ואמו שייך בכבוד שלא לקרוא אותו בשמו וכדומה, המבואר כאן בר"מ ה"ג ושו"ע ס"ב, אבל אחיו אפשר דאין זה בכלל הכבוד, ולא מצינו שיהיו נזהרים בזה, כמו שמוזהרים באביו ובאמו". וראה במה שדן בזה בספר יושר הורי (9) אות ח) על פי הנ"ל לענין מצות מורא.

ועוד דן בספר יושר הורי (8) אות ה) בגדרי הכיבוד בדיבור, על פי המתבאר בהלכות כבוד חמיו שיש לכבדו בדיבור [דהיינו לדבר אליו בדרך כבוד], ואם בחמיו שמחוייב לכבדו מדברי קבלה, הדין כן, כל שכן בחיוב כבוד אחיו שהוא מהתורה [לרוב השיטות, כמבואר לעיל]. וכן דן שם על פי דברי המדרש "רחל מתה תחילה, לפי שדיברה בפני אחותה".

ועוד הביא משם מדברי הרמב"ן (1) בפרשת וישלח, שיעקב אבינו נזהר לומר לעשו "אדני" ו"עבדך", משום כבוד אחיו הגדול, ומבואר שדיבר אליו בדרך כבוד. ועי' ביושר הורי (8) אות ו)  במה דן לעיון חיוב הקימה בפני אחיו הגדול.

כבוד אחותו הגדולה • מצות כבוד אחיו נאמרה רק באח הגדול ביותר או בכל אח שגדול ממנו

ו. הפתחי תשובה (4) ס"ק יט) הביא מדברי שו"ת שבות יעקב (7) שנקט בפשטות שאינו מחוייב בכבוד אחותו הגדולה, ואף הוכיח זאת מדברי שו"ת הרא"ש (1). ובתוך דבריו נקט, כי מצות כבוד אחיו נאמרה רק באח הגדול ביותר, יעו' היטב בכל דבריו.

אמנם הברכי יוסף (7) חלק עליו  הן בנדון כבוד אחותו הגדולה, ולדעתו אחותו הגדולה נכללת בריבוי של אחיו הגדול למצות כיבוד. והן בנדון השני, לדעת הברכי יוסף מצות כבוד אחיו נאמרה על כל אח שגדול ממנו. ותמך דבריו על מש"כ הרמב"ן (3) "שגנאי לאביו ואמו שיתבזו תולדותם", וסברא זו היא בין בבן ובין בבת, וגם בכל האחים שגדולים ממנו, יעו"ש בדבריו.

וראה במה שהביא בספר יושר הורי (9) אות י) בשם הגרי"ש נתנזון ראיה מדברי הגמרא בעבודה זרה (6) שעולא כיבד את אחיותיו הגדולות [עי"ש ברש"י]. ובמה שדן (שם אות יא) על פי דברי הרמב"ן בפרשת שמות (1) האם מחוייב בכבוד כל אח שגדול ממנו. ובסיום דבריו הביא את מסקנת הברכי יוסף (7) לדינא: "דחייב לכבד כל אחיו הגדולים ממנו, זכרים ונקבות, ואף לאחר מיתת אב ואם. והכי משמע לפי הפשט מסתמות דברי הפוסקים, והן לפי דרך האמת שכתב רבינו האר"י ז"ל".

[*] שיעור זה נכתב על פי ספר יושר הורַי (5;9-8) – בירורים בהלכות כבוד אב ואם, מאת רבי יוסף הכהן רפפורט, ב"ב, תשס"ח.